בשיעור באחת האוניברסיטאות, סטודנט זורק הערה גזענית נגד ערבים. לא נאום חוצב להבות, לא אמירה מתוכננת, משפט קצר, כמעט אגבי, שמייצר דממה בכיתה. כמה סטודנטים זזים באי-נוחות, אחרים מחייכים במבוכה.
המרצה עוצרת לרגע. היא יודעת שיש כאן רגע חינוכי, אולי אפילו רגע מכונן. אבל היא גם יודעת שכל תגובה שלה עלולה להיתפס כהטיה פוליטית, לעורר תלונות, או להפוך לקליפ ברשתות החברתיות.
היא בוחרת להמשיך הלאה.
במכללה אחרת, בעלת תפקיד בכירה מתבקשת להתראיין לתכנית רדיו על סוגיות הקשורות למלחמה ולהשפעה על הסטודנטים. היא מכירה היטב את הנתונים ואת המורכבות, ויש לה מה לתרום לשיח הציבורי. אבל היא גם יודעת שהמרחב הציבורי טעון, שבמכללה שהיא עובדת בה עובדים ולומדים סטודנטים יהודים וערבים וממגוון רחב של דעות, ושבמציאות הנוכחית קשה לשלוט באופן שבו הדברים ייקלטו.
גם היא מתלבטת. בסופו של דבר, היא מסרבת.
שני הרגעים הללו, כביכול שונים זה מזה, אינם דמיוניים. הם קרו, בצורות שונות, במוסדות אקדמיים בישראל בתקופה האחרונה. חבר כנסת שהתפרץ לכיתה באוניברסיטת בן-גוריון והפריע למהלך השיעור, מרצה במכללה שפוטרה בשל פוסטים ברשתות החברתיות, סטודנטים וסטודנטיות שהתלוננו אלו על אלו בגלל התבטאויות סביב ה-7.10.
כל אלו משקפים תופעה רחבה יותר: לא רק מה שנאמר במרחב האקדמי, אלא גם מה שכבר לא נאמר בו. האפקט המצנן הזה מצמצם בהדרגה את גבולות השיח, דווקא במרחב שאמור להרחיב אותם.
מקובל לחשוב על האקדמיה כמוסד שתפקידיו המרכזיים הם מחקר והוראה. ואולם, בתקופות של קיטוב חברתי ופגיעה במוסדות הדמוקרטיים, תפקידה מתרחב: היא אינה רק מייצרת ידע, אלא גם מעצבת את גבולות הנורמה הציבורית. בישראל של 2026, שבה הקרע החברתי הולך ומעמיק, תפקיד זה הופך קריטי במיוחד.
היכולת להקשיב לעמדת הזולת נשחקה עד דק, והדיון הציבורי הפך לעיתים קרובות לדיון זהותי - כזה שדי בזהותו של הדובר כדי לדחות את דבריו. הקיטוב אינו רק תופעה חברתית; הוא איום ממשי על הדמוקרטיה. הוא מעצים תחושת "משחק סכום-אפס", משבש את היכולת להגיע להסכמות, ומוביל לכך שהחלטות מתקבלות לפי זהות המציע, ולא לפי תוכנן.
במציאות זו, לאקדמיה תפקיד כפול: לא רק לנתח ולהסביר את המציאות אלא גם להגן על התנאים המאפשרים קיומו של שיח דמוקרטי.
חופש אקדמי וחופש ביטוי הם תנאי יסודי לדמוקרטיה - אך הם אינם מתקיימים בוואקום. הם נשענים על נורמות דיון: מה נחשב לגיטימי לומר, כיצד מתנהל ויכוח, ומהם גבולות השיח. כאשר נורמות אלו נשחקות, דה לגיטימציה, הסתה וביטול של האחר עלולים להפוך ללגיטימיים - וכך גם המוסדות עצמם נחלשים.
לאקדמיה יש אחריות ציבורית, לא רק לחקור ולהסביר את המציאות, אלא גם להביע עמדה כאשר נשחקים התנאים המאפשרים קיומו של שיח דמוקרטי, ולייצר נורמות של שיח כזה על שלל אתגריו וכאביו.
האקדמיה היא אחד המרחבים הבודדים שבהם מתקיים, מעצם הגדרתה, פלורליזם של דעות, זהויות וגישות. זוהי גם אחת הזירות היחידות שבה נפגשים סטודנטים, מרצות ועובדים יהודים וערבים, דתיים וחילוניים.
אך היא אינה רק משקפת את החברה, היא גם מעצבת אותה. דרך מדיניות, אמירות פומביות, התנהלות של הנהלות וסגל, ועיצוב המרחב החברתי, מוסדות אקדמיים משדרים לציבור מהי ההתנהגות הרצויה ומהם גבולות הלגיטימיות. כאשר מוסד נתפס כלגיטימי, מסריו אינם רק הצהרות, אלא איתותים נורמטיביים המגדירים מה מקובל ומה אינו מקובל.
במרכז אקורד ליווינו אלפי חברות וחברי סגל אקדמי, סגל מנהלי והנהלות מוסדות אקדמיים בדילמות מסוג זה. ההתמודדות אמיתית וקונקרטית וכבר היום מתקיימות באקדמיה יוזמות משמעותיות: מוסדות יוצאים בהצהרות פומביות, כמו ההצהרה שפורסמה לאחרונה נגד אלימות תושבים יהודים בשטחים כלפי פלסטינים; יחידות לגיוון ולהכלה מכשירות סגל להתמודד עם שיח מורכב בכיתה; ונעשים מאמצים להנכיח נורמות של הקשבה וכבוד גם במצבים של מחלוקת חריפה.
ובכל זאת, נדמה כי המאמצים הללו, חשובים ככל שיהיו, עדיין אינם משרטטים נורמה ברורה וחזקה דיה.
כדי למלא את תפקידה בתקופה של קיטוב, האקדמיה נדרשת לא רק לפעול פנימה, אלא גם החוצה באופן גלוי ועקבי: להשמיע קול כאשר נשחקים יסודות הדמוקרטיה, לא רק כהבעת עמדה אלא כסימון של גבולות השיח הלגיטימי; להבהיר כי מחלוקת היא תנאי הכרחי ליצירת ידע, אך אינה יכולה להצדיק שיח פוגעני או מבטל; ולטפח באופן שיטתי מרחבים שבהם ניתן להתווכח, להקשיב ולהישאר במחלוקת מבלי לפרק את עצם האפשרות לשיח.
האחריות הזו אינה מתמצה ביוזמות נקודתיות או בהכשרות, היא מחייבת עיגון מוסדי ברור, שמגדיר לא רק מה מותר לומר, אלא גם איך ראוי להתווכח, להגיב, ולהיות חלק מקהילה אקדמית בתקופה של קיטוב.
לא פחות חשוב מכך, נדרש טיפוח עקבי של פרקטיקות יומיומיות: כיצד מגיבים לאמירה בעייתית בכיתה? מי מקבל מקום להשמיע קול? אילו התנהגויות זוכות לגיבוי - ואילו נבלמות? דווקא ברגעים הקטנים הללו נקבעות הנורמות בפועל.
הבחירה אינה פשוטה. להתערבות יש מחיר - אך גם לשתיקה. כאשר אנשי סגל נמנעים מלהגיב, וכאשר מוסדות בוחרים שלא להשמיע קול, המסר הנקלט אינו ניטרלי: שתיקה היא עמדה ולעיתים היא תורמת לצמצום המרחב שבו ניתן לחשוב, להתווכח ולהישאר במחלוקת.
מיכל ברק היא מנהלת תחום רשויות וחברה אזרחית במרכז אקורד באוניברסיטה העברית; ד"ר מאיה דה פריס היא מנהלת תחום אקדמיה במרכז