בעוד משפט נתניהו נמרח ונמתח, ולחצים על מתן חנינה מופעלים אפילו על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, מעניין להסתכל על ברזיל, אחת המדינות הגדולות והחזקות באמריקה הלטינית.

העמדתו לדין של נשיאהּ לשעבר ז'איר בולסונרו (2019-2022) והרשעתו, מלמדות כי אף על פי שברזיל לא התמודדה עד היום עם עברהּ הדיקטטורי, היא נחושה כעת לעצור כל ניסיון לכרסם בדמוקרטיה שלה. מערכת אכיפת החוק במדינה אינה מוכנה להשלים יותר עם האיום – לא על הדמוקרטיה ולא עליה.

נראה שהפער בין המשפט המתמשך של נתניהו לבין ההליך המהיר בברזיל אינו מקרי ואינו טכני. הוא משקף הבדל עמוק באופן שבו הן רשויות אכיפת החוק והן הציבור בשתי המדינות אפיינו את האיום: האם מדובר בעוד מחלוקת פוליטית, או בניסיון לערער את עצם עקרון ההכרעה הדמוקרטית.

במקרה הברזילאי, ניסיון ההפיכה הוגדר מלכתחילה כחציית קו אדום וכסכנה ממשית לדמוקרטיה, ולכן גם טופל במהירות ובנחישות על ידי מערכת אכיפת החוק.

מחאה ספונטנית מתוכננת היטב

ב-11 בספטמבר 2025, בתום משפט מתוקשר שנמשך תשעה ימים בלבד, הרכב בן חמישה שופטים עליונים בראשות השופט אלכסנדר דה מוראס, הרשיע את נשיא ברזיל לשעבר בולסונרו ועוד שבעה ממקורביו בניסיון ההפיכה של 8 בינואר 2023. על בולסונרו הוטל עונש כבד של 27 שנות מאסר.

ניסיון ההפיכה נועד להותיר את בולסונרו בשלטון לאחר שהובס בבחירות הכלליות של 2022 על ידי מנהיג השמאל לואיס איגנאסיו לולה דה סילבה, שחזר לארמון הנשיאות שבוע לפני ניסיון ההפיכה ויותר מעשור אחרי כהונתו הקודמת (2003–2010).

אחרי הסיבוב השני בבחירות, באוקטובר 2022, שבו קיבל בולסנרו 49.1 אחוז מהקולות לעומת 50.9 אחוז ללולה, פער של כשני מיליון קולות מתוך 119 מיליון קולות כשרים, בולסונרו סירב להכיר בפומבי בהפסדו. תחת זאת, האשים את מערכת ההצבעה האלקטרונית בזיוף הספירה מבלי להציג ראיות לכך.

למעשה, כבר בחודשים שקדמו לבחירות, בעקבות סקרים שפורסמו בברזיל והראו שמדובר במרוץ צמוד, פצח בולסונרו בקמפיין הסתה שנועד להטיל דופי במוסדות המדינה ובמערכת ההצבעה האלקטרונית – מנגנון יחסית ותיק שנכנס לשימוש כבר בבחירות המוניציפליות בשנת 1996 (ובבחירות הכלליות בשנת 2000).

קמפיין הדה-לגיטימציה שקידם בולסונרו לא התחיל, אם כן, עם היוודע תוצאות הבחירות הצמודות, אך הן אִפשרו לו להפיץ תיאוריות קונספירציה ולגייס תומכים רבים לאי-קבלת דין הבוחר.

ניסיון ההפיכה של 2023 לא דמה להפיכות הצבאיות שהיו נפוצות עד לפני מספר עשורים באמריקה הלטינית. הפעם לא נעו טנקים ברחובות ולא חגו מטוסים מעל מוקדי השלטון, אלא התרחשו מהומות אלימות בעיר הבירה ברזיליה, שבהן השתתפו המוני תומכי בולסונרו. הן נמשכו כחמש שעות והזכירו, הן באופיין והן במניעיהן, את אירועי הקפיטול בוושינגטון ב-6 בינואר 2021.

התמונה היתה כמעט זהה: המון זועם הפורץ לארמון הנשיאות, לפרלמנט ולבית המשפט העליון – שלוש הרשויות – ומאיים על כל מי שנקרה בדרכו. אם לא די בכך, נגרמו נזקים בשווי כארבעה מיליון דולר, נעצרו כ-1,500 איש וכ-80 נפצעו, הן מקרב המפגינים והן מקרב אנשי כוחות הביטחון.

המהומות בתוך בנייני הרשויות לא צצו יש מאין. קדמה להן מחאה סוערת שפרצה לאחר הבחירות, שבמהלכה תומכי בולסונרו הפגינו, חסמו כבישים והקימו מחנות אוהלים בסמוך לבסיסים צבאיים, בַּדרישה: "התערבות צבאית עכשיו כנגד זיופי הבחירות".

הפּנייה אל צבא ברזיל נבעה מן הציפייה שבשל עברו הצבאי של בולסונרו – שגם נוקט רטוריקה נוסטלגית כלפי הדיקטטורה הצבאית, האחרונה ששלטה בברזיל – הצבא יסכים לקבל על עצמו שוב את תפקיד "מציל האומה בעת משבר". היה בכך הד לתפיסה שהיתה נפוצה בברזיל עד לא מכבר, ושגם מעוגנת בחוקותיהן של מדינות רבות אחרות באמריקה הלטינית. אולם, משהצבא שתק, תומכי בולסונרו החליטו לפעול בכוחות עצמם.

מאז המהומות, בולסונרו טען להגנתו שאין זה הגיוני שהוא ארגן אותן בעצמו, היות שבאותם ימים שהה בארצות-הברית. עם זאת, כשהחלו לזרום דיווחים בדבר ההתפרעויות, הוא הסתפק בגינוי ריק מתוכן. בין השאר אמר שתומכיו פעלו בספונטניות "למען ערכי החירות".

מאז, בולסונרו מתעקש שתפרו לו תיק ושהוא קורבן של רדיפה פוליטית מצד מנגנון מדינתי מושחת – טיעון שעל פי הסקרים, זוכה לתמיכה של 42 אחוז מהברזילאים. אולם בבית המשפט העליון קו ההגנה הזה נכשל ובולסונרו הורשע במספר סעיפים: ארגון הפיכה; ניסיון לפגוע באמצעים אלימים בשלטון החוק; הובלה של ארגון שתכנן לבצע פשעים אלימים, לרבות שימוש בנשק חם וכוונה לרצוח את השופט העליון דה מוראס; פגיעה בנכסים לאומיים ונזק מכוון לנכסי ציבור.

לפי התביעה, בולסונרו גם היה מעורב במזימה לרצוח את לולה, את סגנו ג'רלדו אלכחים ואת השופט העליון כאמור – סעיף שנכלל בכתב האישום החל מספטמבר 2025.

על פי ראש ההרכב דה מוראס, קיימות ראיות לכך שבולסונרו הכיר את פרטי התוכנית שהכינו לפחות שישה לוחמים מהכוחות המיוחדים של צבא ברזיל. תוכנית זו, שכונתה על ידם "מבצע גביע העולם 2022", כללה בין השאר תכנון להתנקש בחייו של לולה באמצעות רעל או סמים שיוגשו לו במשקה במהלך אירוע, וכן ירי בנשק מתקדם לעבר רכבו המשוריין של השופט דה מוראס.

ההחלטה להרשיע את בולסונרו ומקורביו, ביניהם שרים לשעבר וקציני צבא בכירים, התקבלה ברוב של ארבעה שופטים נגד אחד. בהתאם לשיטת המשפט הברזילאית, כל שופט מסר בתורו את החלטתו ונימק אותה מול המצלמות, בשידור חי. כתוצאה מכך, נחשפו פערים מהותיים בין שופטי הרוב לשופט המיעוט.

מחד גיסא, ראש ההרכב דה מוראס קבע כי כל הנאשמים אחראים במידה שווה והצהיר כי לאור חומרת המעשים, יש להטיל עליהם את העונש המרבי הקבוע בחוק (כ-40 שנות מאסר). מאידך גיסא, השופט לואיס פוקס קבע בדעת מיעוט כי יש לבטל את המשפט.

לשיטתו, ההרכב לא היה מוסמך לדון במעשים המיוחסים לבולסונרו, מאחר שהתרחשו לאחר סיום כהונתו כנשיא, כשכבר לא כיהן בתפקיד ציבורי כלשהו, ושלפיכך היה על המשפט להתנהל בבית משפט רגיל ולא בבית המשפט העליון. אולם טענה זו נחלשה נוכח עמדת התביעה – שהתקבלה – ולפיה תכנון ההפיכה החל עוד ב-2021, בעיצומה של נשיאותו של בולסונרו, ועל כן התיק מצוי בסמכותו של בית המשפט העליון.

איחור משווע בטיפול בדיקטטורה

בולסונרו איננו הנשיא הברזילאי הראשון שהועמד לדין. קדם לו הנשיא פרננדו קולור דה מלו (1990-1992) שהודח מתפקידו בידי הפרלמנט בגין שחיתות, קבלת שוחד וניהול רשת כספים בלתי חוקית. עם זאת, הוא זוּכּה על ידי בית המשפט העליון מחוסר ראיות בתיק הפלילי שהתנהל נגדו על עבירות שביצע לכאורה בעת כהונתו.

לאחר מכן, בשנת 2017, נשפט והורשע לולה בפרשת שחיתות רחבת-היקף שנגעה למעשים שבוצעו במהלך כהונתו הקודמת כנשיא. בית המשפט קבע כי לולה קיבל מחברת בנייה טובות הנאה בשווי של כ-1.1 מיליון דולר, בין היתר בדמות שיפוץ והטבות בדירת נופש. לפי התביעה, הן ניתנו בתמורה לסיוע לאותה החברה בקבלת חוזים שמנים מחברת הנפט הממשלתית פטרובראז.

בעקבות הרשעתו, לולה נפסל מהתמודדות בבחירות של 2018 – מה שסלל את הדרך לבחירתו של בולסונרו. לולה הספיק לרצות 580 ימי מאסר עד שב-2021 בית המשפט העליון ביטל את הרשעתו מטעמים פרוצדורליים (מבלי שלולה הצליח להוכיח את חפותו).

בנוסף, הנשיאה דילמה רוסיף (2011-2016) עברה הליך הדחה בגין אי-סדרים בניהול תקציב המדינה מבלי שהועמדה לדין פלילי על כך. גם סגנה ומחליפה, מישל טמר (2016-2018), הואשם בעבירות כלכליות, נעצר לזמן קצר ב־2019, אך לא הורשע עד היום.

ואולם, בניגוד לכל אותם מקרים, העבירות שבולסונרו הועמד בגינן לדין הן לא מתחום טוהר המידות אלא ניסיון הפיכה – ובכך טמונות ייחודיותו וחשיבותו ההיסטורית של ההליך שהתנהל נגדו.

אף שהדיקטטורה הצבאית של ברזיל שלטה במהלך אחד מפרקי הזמן הארוכים ביותר של דיקטטורות צבאיות באמריקה הלטינית במאה ה-20, בין השנים 1964 ל-1985, חברי האליטה הפוליטית והצבאית דאז מעולם לא הועמדו לדין ולא נענשו על חלקם בהפיכה ובמשטר הדיקטטורי.

לא זו בלבד שבולסונרו הוא הנשיא הראשון שמורשע, אלא שבפעם הראשונה בברזיל הורשעו גם גנרלים ופוליטיקאים רמי-דרג, משום שסייעו לו בניסיון ההפיכה. הם נידונו ל-16 עד 26 שנות מאסר בפועל.

בכל הנוגע להעמדה לדין בגין פגיעה בסדר הדמוקרטי, ברזיל איננה מקרה יחיד באמריקה הלטינית, אף שהיא פועלת באיחור ניכר בהשוואה למדינות אחרות באזור. ארגנטינה היתה חלוצה בהתמודדות עם עברה הדיקטטורי: כבר ב-1985, שנתיים בלבד לאחר החזרה לדמוקרטיה, יזם הנשיא ראול אלפונסין (1983-1989) את מה שמכונה "משפט החונטות" – הליך שנמשך עשרה חודשים ועניינו פשעים נגד האנושות שביצע המשטר הצבאי.

המשפט הסתיים בהרשעתם של הדיקטטורים לשעבר חורחה רפאל וידלה, רוברטו אדוארדו ויולה ולאופולדו גלייטרי – על שלושתם נגזר מאסר עולם – לצד דמויות בכירות נוספות בדיקטטורה של השנים 1976-1983. גם הדיקטטור האחרון של ארגנטינה, ריינלדו ביניונה, הורשע בעבירות דומות מאוחר יותר.

בשנת 2007 הרשיעו בתי המשפט באורוגוואי את הגנרל גרגוריו אלווארס, נשיאה האחרון של הדיקטטורה במדינה (1973-1985), בגין פשעים נגד האנושות. גם מנהיגה לשעבר של פרו, אלברטו פוג'ימורי, הורשע בשנת 2009 בעבירות של הפרת זכויות אדם שבוצעו במהלך כהונתו, אף שממשלו לא היה דיקטטורה צבאית אלא דמוקרטיה סמכותנית.

עם זאת, לא כל הדיקטטורים לשעבר הועמדו לדין. הגנרל אוגוסטו פינושה מעולם לא נדרש לתת את הדין על הדיקטטורה האכזרית בצ'ילה (1973–1990). אף שנעצר בלונדון ב-1998 מכוח צו מעצר בינלאומי בגין מעורבותו בהפרות זכויות אדם, הוא שוחרר בצ'ילה מטעמים רפואיים בטרם הועמד לדין, ובוטלו גם כתבי אישום נוספים נגדו בידי בתי המשפט במדינה.

חנינה לכל

יחסיו של בולסנרו עם הדמוקרטיה תמיד היו אמביוולנטיים. הוא אמנם היה רק בן 9 ב-31 במרץ 1964, כשצבא ברזיל השתלט על השלטון, אך לימים שירת כקצין שנים ארוכות בזמן הדיקטטורה (הוא השתחרר ב-1988, שלוש שנים לאחר סיומה).

חשוב מכך, במשך שנים הגן בולסונרו על הדיקטטורה וטען, ברוח הרטוריקה של המלחמה הקרה, שההפיכה של 1964 הצילה את ברזיל מקומוניזם. ב-2016, בהיותו חבר פרלמנט, טען ש"הטעות של הדיקטטורה היתה שהיא עינתה ולא הרגה". בהמשך, בתור נשיא, הפיץ גרסה רביזיוניסטית של הדיקטטורה שנועדה לערער את הנרטיב הרשמי, ששׂם דגש על טרור-המדינה, הדיכוי והצנזורה שאפיינו את המשטר.

מדובר בנקודה רגישה מאוד, שכן ברזיל מתקשה להתעמת ישירות עם עברה הדיקטטורי ולמעשה נמנעת מכך. יש לכך מספר סיבות, ביניהן העובדה שהמעבר לדמוקרטיה עוצב באופן חד-צדדי על ידי המשטר הצבאי. חוק החנינה (העצמית) – שאושר בשנת 1979 על ידי ראשי הדיקטטורה והעניק חנינה גורפת לכל מי שביצע "פשעים פוליטיים או פשעים הקשורים להם" בין 1961 ל-1979 לרבות עינויים, רציחות והיעלמויות – היווה חסם משמעותי להתמודדות מהותית עם העבר.

זאת ועוד, כאשר בשנת 2010 הוגשה לבית המשפט העליון הפדרלי של ברזיל בקשה לבטל את חוק החנינה בנימוק שהוא לא עולה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי (הקובע כי לא חלה התיישנות על פשעים נגד האנושות ושאין חנינה על פשעים מסוג זה), בית המשפט דחה אותה על הסף. השופטים טענו כי החוק היה חלק מ"חוזה חברתי" שאִפשר את המעבר המסודר והחלק לדמוקרטיה, ושאין להפר אותו רטרואקטיבית.

עם אישורו המחודש של חוק החנינה, ומתוך ניסיון ליצור מנגנון בעל לגיטימציה ציבורית להתמודדות עם העבר הדיקטטורי, יזמה הנשיאה דילמה רוסף את הקמתה של "ועדת אמת לאומית" שמטרתה היתה לחקור הפרות זכויות אדם שהתרחשו מאז 1946 ועד 1988.

הוועדה, שפעלה בין 2012 ל-2014, אספה נתונים על 434 מתנגדי משטר שנרצחו או נעלמו, על לפחות 8,000 ילידים שנרצחו במהלך שנות הדיקטטורה האחרונה, ועל רבים אחרים שנעצרו שלא כדין ועונו. הוועדה ספגה ביקורת, מחד גיסא, מאנשי צבא שטענו כי מדובר במהלך נקמני מצדה של נשיאה מהשמאל שבעצמה נעצרה ועונתה במהלך הדיקטטורה; וממשפחות קורבנות, מאידך גיסא, שדרשו להרחיב את סמכויותיה כך שלא תסתפק באיסוף נתונים אלא גם תעמיד לדין את האשמים.

במשך שנות דור, הוויכוח על הזיכרון ההיסטורי של הדיקטטורה הוצנע בברזיל, ואנשי צבא נהגו לציין בסתר את יום השנה להקמתה. אולם היה זה בולסונרו שחתר לשנות את הפרדיגמה בנוגע לתקופה האפלה. כך למשל, בשנת 2014, בהיותו חבר פרלמנט, ציין בולסונרו 50 שנה לַהפיכה על ידי תליית שלט ענק בחזית משרד ההגנה עם הכיתוב "בזכותכם [אנשי הצבא] ברזיל איננה קובה". היינו, בזכות הדיקטטורה, ברזיל לא הידרדרה לקומוניזם.

אמנם הנוסטלגיה של בולסונרו לדיקטטורה נעוצה בעיקרה בביוגרפיה שלו ובעברו הצבאי, אך אין ספק שהוא גם גזר עליה קופון פוליטי: כאשר היה מועמד, הסנטימנט הפרו-דיקטטורי סייע לבולסונרו לנגח את מפלגת הפועלים (של לולה ודילמה) ולמשוך תומכים מקרב הימין השמרני – בעיקר כאלה שחשו, ועודם חשים, אכזבה מהדמוקרטיה, ושמחים לשמוע מנהיג שאומר את מה שנחשב עד לא מכבר כטאבו.

ואכן, בולסונרו מציג את תקופת הדיקטטורה כתור זהב שבו, בזכות היד הקשה שנקט המשטר, "אדם יכול היה ללכת ברחוב בלי פחד" – זאת בניגוד לאחוזי הפשיעה הגבוהים בברזיל כיום. די לציין בהקשר הזה, שבשנת 2023, למשל, נרשמו 45,474 מקרי רצח במדינה. אמנם חלה ירידה מסוימת במקרי האלימות תחת לולה, אך היעדר ביטחון אישי הוא הדאגה המרכזית של הברזילאים, ובולסונרו השכיל להפיק מכך הון פוליטי.

גם עם סיומו המהיר של המשפט, האירועים המשיכו להתגלגל בקצב מסחרר, ובולסונרו מצא עצמו מאחורי סורג ובריח מוקדם מהצפוי. העברתו לבית סוהר ממעצר בית ב-22 בנובמבר 2025, בוצעה שעות ספורות לאחר שבנו, הסנטור פלביו בולסונרו, קרא לתומכיו להתלוות אליו ל"משמרת לילה" מול בית אביו.

לפי המשטרה, בחצות זוהו ניסיונות לשחרר את אזיק המעקב האלקטרוני שהוצמד לבולסונרו. השופט דה מוראס פירש זאת כראיה לכוונתו להימלט, תוך ניצול המהומה שהיתה אמורה להיווצר בסמוך למעונו בעת ההפגנה. השופט גם הדגיש שמעונו הפרטי של בולסונרו נמצא בקרבת שגרירות ארצות-הברית, שתחת הממשל הנוכחי אמפטית מאוד לבולסונרו, והזכיר כי הנשיא לשעבר כבר שקל לבקש מקלט מדיני בארגנטינה מידידו הנשיא חביאר מיליי.

אחרי שבולסונרו נכלא, ובעקבות אשפוזו בבית חולים בינואר 2026, אישר דה מוראס להעבירו למתקן המעצר "פאפודה" שבבירה ברזיליה, שם תנאי הכליאה טובים יחסית, והוא שוהה שם עד היום.

טראמפ בחש

על אף שמדובר בעניין פנים-ברזילאי, משפט בולסונרו הציף מתחים בין ברזיל לארצות-הברית. הנשיא דונלד טראמפ, שחש סימפטיה ואולי אף הזדהות עם בולסונרו, כינה את העמדתו לדין "ציד מכשפות". תמיכתו בבולסונרו כה נחרצת עד שהטיל סנקציות אישיות נגד השופט דה מוראס (שבינתיים בוטלו).

אם לא די בכך, טראמפ גם הטיל מכסים של 50 אחוז על היבוא מברזיל כמנוף לחץ לעצירת המשפט (חלק מהמכסים בוטלו או צומצמו בינתיים). אולם השופט דה מוראס לא נבהל – לא מטראמפ ולא מביקורת מבית. הנשיא לולה, מצדו, הגיב שברזיל איננה קולוניה של ארצות-הברית.

העבירות שבהן בולסנרו הואשם, ובפרט בהקשר של אירועי ינואר 2023, הולידו בתוך זמן קצר גוף ראיות נרחב, שרובו היה כתוב ומתועד במסמכים, סיכומים, והודעות וואטסאפ וסיגנל, בין הקושרים השונים. בנוסף, עצם העובדה שחלק מהחקירות ומהדיונים התקיימו בסמכות בית המשפט העליון, קיצרה את הפרוצדורה, שבנסיבות אחרות היתה נמשכת זמן רב יותר בערכאות נמוכות.

הזריזות והיעילות – והנחישות בכלל – של מערכת המשפט הברזילאית, לא היו רק תולדה של הפרוצדורה הפורמלית. יש להן גם הקשר היסטורי ופוליטי רחב יותר. מערכת החוק בברזיל פועלת בצל זיכרון הדיקטטורה הצבאית האחרונה, אשר ראשיה מעולם לא נאלצו לתת דין וחשבון על מעשיהם. ערעור על תוצאות הבחירות, או לחלופין כל ניסיון לערב את הצבא בפוליטיקה, נתפסים על הרקע הזה כחציית קו אדום המחייבת את הרשויות להגיב במהירות.

ואכן, יש בברזיל מי שסבורים שקו ישר נמתח בין אי-העמדתם לדין של ראשי הדיקטטורה האחרונה לבין ניסיון ההפיכה של שנת 2023, בעיקר בשל חוק החנינה שסירס בשעתו מהלכי ענישה והרתעה. בד בבד, כפי שהדגיש השופט דה מוראס, החוקה של 1988 חיזקה את עצמאות מערכת המשפט והגבילה את מעורבותם של כוחות הביטחון בפוליטיקה, כך שערעור על המוסדות הדמוקרטיים אינו נתפס עוד כאירוע פוליטי בלבד, אלא גם כעניין בעל משמעות פלילית.

לבסוף, ניתן להניח שמערכת המשפט הברזילאית גם היתה מודעת לכך שעיני העולם הליברלי נשואות אליה – לא מעט בגלל הדמיון לאירועי הקפיטול בארצות-הברית – והיה לה חשוב לשמש כדוגמה עבור מדינות אחרות.

טוב מאוחר מאשר אף פעם

בולסונרו, מטבע הדברים, הציג פרשנות שונה לאירועים. עם ההחלטה, במרץ 2025, להעמידו לדין, הוא טען כצפוי כי קצב ההליך אינו נובע משיקולים משפטיים גרידא אלא דווקא ממניעים פוליטיים, ובראשם הרצון למנוע ממנו להתמודד בבחירות 2026.

בהצהרותיו השווה את מהירות החקירה והמשפט בעניינו להליכים שהתנהלו בעבר נגד לולה ושנמשכו לא פחות משנתיים, מ-2017 ועד 2019; הוא טען כי מדובר בקצב חריג שנועד להרחיקו מן הזירה הפוליטית. רבים מתומכיו מסכימים מן הסתם עם תפיסה זו ולכן, בעיניהם, משפט בולסנרו לא הגן על הדמוקרטיה אלא כרסם בה, מפני שהיא חתרה לשים סוף לקריירה הפוליטית של מנהיג פופולרי ובעל סיכויים גבוהים להיבחר שוב.

כעת נותר לראות באיזו מידה תומכי בולסונרו – זרם חזק אך לא בלעדי בימין הברזילאי – יצליחו להשפיע על זהות המועמד שימלא את מקומו בהתמודדות מול לולה בבחירות שיתקיימו באוקטובר השנה.

משפט בולסונרו הוא אפוא אירוע חסר תקדים בהיסטוריה העכשווית של ברזיל; לא רק בשל היותו ניסיון ההפיכה המשמעותי והאלים ביותר מאז החזרה לדמוקרטיה בשנת 1985, אלא גם משום שעד כה ברזיל לא העמידה לדין אף לא אחד מאנשי הדיקטטורה הרצחנית שבולסונרו חתר להציג כלגיטימית וכצודקת.

על כן, הדרך שבה טיפלה המדינה בבולסונרו אינה מתמקדת רק בהתמודדות עם איום הימין הקיצוני העכשווי, אלא היא בראש ובראשונה ניסיון לבלום בהווה, ובאמצעים משפטיים, את מי שמבקש לשכתב את העבר ולהכשיר דרכו פגיעה מחודשת בדמוקרטיה – אף אם ההתמודדות הישירה עם מורשת הדיקטטורה הצבאית נותרה חסומה.

אם מקבלים את ההנחה שאי-התמודדות עם העבר היא שאִפשרה ניסיון הפיכה נוסף, אזי הטיפול המהיר בבולסונרו ושותפיו הוא ניסיון ראשון, גם אם עקיף, לפרוץ את גבולות חוק החנינה של 1979.

פרופ' קלאודיה קדר היא היסטוריונית של אמריקה הלטינית עכשווית ויחסיה עם ארצות-הברית ועם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. קדר היא ראשת החוג ללימודי ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר התפרסם במקור במגזין תלם