העמדה הרשמית בישראל גורסת כי צה"ל לעולם אינו תוקף עיתונאים בשל היותם עיתונאים. העובדות מלמדות אחרת. גם אם לא היתה פקודת הרג שהגיעה מראש הממשלה בנימין נתניהו אל שר הביטחון, משר הביטחון אל הרמטכ"ל ומשם כל הדרך עד לאחרון הצלפים בעזה, גם אם לא נאמר במפורש לחיילים הישראלים ברצועת עזה שעליהם לחסל כל עיתונאי שהם רואים, השורה התחתונה נותרת חד-משמעית — למעלה מ-200 עיתונאים נהרגו ברצועה מירי צה"ל מאז ה-7.10.23 (לפי נתוני ה-CPJ), והמשיכו להיות מטרות גם במהלך הפסקת האש הנוכחית. בשנתיים של לחימה, עשרות נוספים נפצעו.
עיתונאים נוטים להגיע במסגרת עבודתם לאזורים מסוכנים, הם עשויים להחזיק ציוד שיכול להיראות כמו כלי נשק וחלקם נמצאים במגע ישיר עם בכירי כוח האויב, לעתים בבסיסים ומפקדות, שמהווים מטרות צבאיות לגיטימיות. אולם ההיקף חסר התקדים של ההרג מלמד שבמקרה של צה"ל והמלחמה הנוכחית בעזה ישנו גורם נוסף. במקרה הטוב מדובר ביד קלה מאוד על ההדק.
נקודה מכרעת בעימות הנוכחי מצויה בהכרזת ישראל כי חלק מהעיתונאים שהרגה בעזה היו טרוריסטים. במקרים מסוימים סיפק צה"ל ראיות להצדקת התנקשות מכוונת בעיתונאים החשודים בפעילות טרור; אך אלה לא שכנעו ארגוני זכויות אדם בינלאומיים שבחנו את המידע. בישראל התקבלו הראיות כתורה מסיני. ממילא העיתונאים העזתים, בעיני חלקים גדולים בחברה בישראל, הם חלק מהאויב, בין היתר בגלל תפקידם בקידום תפיסת העולם האנטי-ישראלית בעזה וברחבי העולם.
חלקם עבדו בכלי תקשורת כמו ערוץ אל-אקצא העזתי, כלי תקשורת השייכים לחמאס או לג'יהאד האסלאמי, אותם ארגוני טרור שביצעו טבח נורא בקהילות הישראליות ליד גבול רצועת עזה. אחרים עבדו בכלי תקשורת שמזדהים עם אותם ארגונים, כמו אל-ג'זירה הקטארית. כל היתר נמצאו בקשרים כאלה ואחרים עם חמאס, מעצם היותו הארגון ששלט במשך שנים ארוכות, באופן מוחלט ואכזרי, בשטח הרצועה.
אף שדיני המלחמה הבינלאומיים מגנים על עיתונאים, גם אם הם שופר תעמולה של אויב רצחני, די בעובדות שנמנו לעיל כדי לסמן בעיני רבים מהישראלים פחות או יותר את כל העיתונאים בעזה כמטרה לגיטימית.
אולם העיתונאים העזתים נחשבים בעיני חלקים גדולים והולכים מהחברה בישראל לאויב גם מעצם היותם עזתים. החיסול הסיטונאי של עיתונאים בעזה לא היה מתקבל באדישות מצד ישראלים בכלל והתקשורת הישראלית בכלל, אלמלא הדה-הומניזציה הגוברת של פלסטינים בשיח הציבורי בישראל.
התפיסה לפיה פלסטינים אינם בני אדם, או לכל הפחות אינם בני אדם שווי זכויות לישראלים, קיבלה דירבון מהטראומה (האמיתית לגמרי) של טבח ה-7.10 והחזקתם של ישראלים חטופים ברצועה לאורך כשנתיים, אך הבסיס לה ניצוק לפני שנים, במידה רבה בעזרת אותה תקשורת ישראלית שבחרה להתעלם ואף להצדיק את הרג עמיתיה ברצועה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, בוודאי מאז כיבוש הגדה המערבית ועזה, ההתנחלויות והטרור, הציב בפני החברה והתקשורת בישראל דילמה. ככל שחלפו השנים העדיפה החברה בישראל להעלים עין מעוולות הכיבוש, והיא עשתה זאת בסיוע אקטיבי של כלי התקשורת. הישראלים לא רוצים לדעת מה נעשה מעבר לגבול, התקשורת (למעט חריגים כגון "הארץ") לא רוצה לספר. התוצאה היא מכונה משומנת היטב של הפצת מסרי תעמולה מצד אחד והתעלמות מהמציאות מהצד האחר. בכל הנוגע למעשי צה"ל בשטחים, הישראלים חיו במשך שנים בבועה הולכת ומתהדקת של הצדקה ובורות.
ב-7.10.23 הבועה הזו התנפצה. הישראלים לא יכלו עוד להתעלם ממה שקורה מעבר לגבול, משום שהאלימות חדרה עמוק לתוך מדינת ישראל הריבונית. אך אותם מנגנונים ששמרו על הישראלים מפני הבנת הנעשה סביבם מיהרו להגיב, המטירו על האזרחים שיטפון עקבי של מסרי פטריוטיות וקורבנות, תוך הידוק השוליים לבל יחדור לתודעה הציבורית כל מידע על פשעי המלחמה שצבאם מבצע בשמם. מהבחינה הזו, ההרג ההמוני של עיתונאים בעזה הוא רק עוד פשע מלחמה אחד שלא זוכה להכרה בישראל.
כמו כל פעולה אלימה שנקטה ישראל כלפי פלסטינים בעזה, גם היחס לעיתונאים לא נעצר ברצועה. הקורבנות הראשונים היו עיתונאים זרים, שנתפסים בישראל כעוינים, עיוורים, אידיוטים שימושיים בשירות תעמולת חמאס ולעתים אף אנטישמיים. לעזה אין להם רשות להיכנס, בתואנות ביטחוניות שאיבדו זה מכבר את אמינותן. מהגדה המערבית הם עדיין חופשיים לדווח, אך תחת סיכון לעימות עם כוחות צה"ל ומתנחלים שלעתים רואים בהם חלק ממערך הלחימה של האויב.
לאחרונה נרשמים מקרים מתועדים גוברים שבהם מתנחלים וחיילים הפרוסים בשטחים פועלים בתיאום מלא, כולל בתקיפת עיתונאים. כאשר צוות של CNN נעצר באלימות, הסיפור זכה לכותרות בינלאומיות והוביל לגינוי יוצא דופן מצד הרמטכ"ל. אך התנהלות כזו, וחמורה ממנה, אינה זוכה לכל תגובה כאשר מדובר בעיתונאים מגופים פחות בולטים. העובדה שהממשלה קידמה בשנתיים האחרונות חוק שמסמיך את שר התקשורת לשבש שידורי ערוץ זר ש"פוגע בביטחון המדינה", רק הבליטה את המטרה שצוירה על גבם.
במקביל הותקפו פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, שהעזו לעמוד ברחוב ולדווח בשפה הערבית על המתרחש בישראל. אחרי שהפלסטינים כולם ואנשי תקשורת במיוחד סומנו בידי השלטון כמטרות לגיטימיות, הגיע תורם של האזרחים היהודים, הויג'ילנטים. הללו תקפו עיתונאים ערבים, גירשו אותם פעם אחר פעם מעמדות השידור ומנעו מהם בפועל לבצע את עבודתם. בין אם סיקרו עבור אל-ג'זירה ובין אם עבור הערוץ בערבית של תאגיד השידור הישראלי, עיתונאים ערבים נחשפו להתקפות. עיתונאים דוברי ערבית בעלי יחסים טובים עם עמיתיהם היהודים החלו להידבק אליהם בזמן סיקור, כדי ליהנות ממידה מסוימת של הגנה.
אחריהם הגיעו העיתונאים היהודים שאינם סרים למרותו המוחלטת של ראש הממשלה. תחילה עיתונאי "הארץ", שסבלו מהשמצות, הסתות וחרמות מצד הממשלה ומערך התעמולה שלה; בהמשך כתבים ביקורתיים בכלי תקשורת מרכזיים, שנאלצו להסתובב עם מאבטחים פן יותקפו בידי בריונים שזוכים לחיבוק השלטון. המקרה הבולט מכולם היה זה של גיא פלג, כתב המשפט של חדשות 12, לאחר שדיווח על התעללות בעצורים פלסטינים על ידי חיילי מילואים במתקן המעצר שדה תימן.
הציבור הישראלי, שהוסת על ידי מכונת התעמולה של נתניהו, ראה בחיילים החשודים את קורבנות הסיפור ואת העיתונאי כמשתף פעולה עם האויב האמיתי — "מדינת העומק". הציבור זעם ודרש צדק, לא מהחשודים בתקיפת העצור, אלא מאלו שהדליפו את התיעוד לפלג. לאחר שהעצור הועבר לעזה באחת מהעסקאות עם חמאס, נאלצו תובעים צבאיים לזנוח את האישומים נגד החיילים. הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר, לעומת זאת, עדיין מתמודדת עם חשדות פליליים אחרי ששיקרה לגבי ההדלפה, ופלג נתפס בחוגים רבים בישראל כמי שפרסם עלילת דם שקרית.
כמי שכותב בביקורתיות על הממשלה וזרועות התקשורת שלה במשך 20 שנה, אני מודע היטב לפריווילגיה שמעניקה לי זהותי היהודית. במקביל, אני ער לשחיקה המהירה של פריווילגיה זו בשנים האחרונות. ההנחה שאזרחים פלסטינים בישראל הם גיס חמישי זולגת יותר ויותר גם לעבר יהודים ישראלים המעזים להתנגד למדיניות הממשלה.
נתניהו, כמו כל מנהיג סמכותני, אינו מסתפק בערוצי התעמולה שמהללים אותו. הוא רוצה שכל התקשורת תזמר בשבחו. מערכת עיתונאית כמו חדשות 12, הנפוצה והמשפיעה בישראל, אשר משלבת לצד פרשנים ביקורתיים גם שופרות תעמולה המשרתים את נתניהו, אינה נחשבת עוד לגיטימית בעיני השלטון. מלחכי הפנכה של המנהיג מכנים אותה "אל-ג'זירה 12", כדי להבהיר שאין הבדל של ממש בינה לבין הערוץ שמשרת את האויב.
בינואר 2023 הכריזה ממשלת נתניהו על "רפורמה משפטית" שבפועל הסתכמה בניסיון להפיכה חוקתית. לאחר מאבק ממושך שהסתיים בכך שהרשות המבצעת ביססה את שליטתה על המחוקקת, ביקשה הממשלה כעת להכפיף תחתיה גם את הרשות השופטת — לשלול מבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, ולהשתלט על מנגנון המינויים השיפוטי במטרה למלא את בתי המשפט ב"אומרי הן".
מערכות החדשות המרכזיות הבינו במהרה כי הן הבאות בתור. פתאום גילו שנותר בהן מעט עמוד שדרה מקצועי, ובמשך כמה חודשים סוקרו צעדי הממשלה באופן ביקורתי וחד. גישה זו התאיידה ב-7.10 של אותה שנה ומאז לא שבה, בין היתר בשל התמשכותה של המלחמה, שמשנה צורה מדי כמה חודשים אך סופה אינו נראה באופק.
כדי שהיחס האלים, לעתים קרובות קטלני, אל עיתונאים פלסטינים ויהודים יגיע לקיצו, על התקשורת המרכזית בישראל לחזור קודם כל אל אותם חודשים שבהם מילאה טוב יותר את תפקידה והתריעה מפני הידלדלות שאריות הדמוקרטיה במדינה. רק אז אפשר יהיה לחשוב גם על מציאות שבה חיי עיתונאים אינם בטלים, גם אם נולדו פלסטינים או רחמנא ליצלן - שמאלנים.
המאמר שלעיל ראה אור לראשונה באגנלית, באתר Index on Censorship