בשבועות האחרונים תעשיית החלב חזרה לככב בכותרות. רפתנים חוסמים צירים, פוליטיקאים מבטיחים הבטחות והדיון הציבורי סוער: מי ייפגע, מי ירוויח, מה יקרה למחיר החלב, ומה יעלה בגורל הרפת הישראלית?

מה שממש מוזר הוא שמי שבמרכז כל שרשרת הייצור הזו, מי שסובל יום ביומו מחיים אכזריים באופן בלתי נתפס, אינם תופסים אפילו פסיק בתוך הדיון הזה. מיליוני פרות ועגלים שבכלל לא נמצאים בשיח, אפילו לא בהערת שוליים, כאילו לא מדובר במערכת המבוססת על גופם וחייהם.

סבל הפרות והעגלים בתעשיית החלב אינו תלוי ברפורמה כזו או אחרת. הוא אינו תוצאה של רגולציה ספציפית או מודל כלכלי כזה או אחר. הוא סבל מובנה, קבוע, שמתקיים בשגרה בלי קשר לכותרות, מחאות או שינויים שמוצגים כדרמטיים והוא הרבה יותר דרמטי מכל אלו ביחד.

בזמן שבחוץ נדמה שהמצב מסלים ושיירות של טרקטורים עושות את דרכן לכנסת, דיונים מתלהטים, עובדי ציבור כמעט באים לידי עימות פיזי - עבור הפרות והעגלים זהו עוד יום רגיל. אצלן אין "הסלמה". יש שגרה. שגרה של הריונות כפויים פעם אחר פעם, של לידה שמסתיימת כמעט מיד בפרידה מהתינוק שלהן, של עגלים שנגררים הרחק מאימותיהם בזמן שהן גועות ומחפשות אותם, ושל גופים שמנוצלים עד תשישות.

אין מצלמות, אין כותרות, אין הפגנות. יש חליבה אינטנסיבית שמעמיסה על הגוף עד קריסה, זיהומים, צליעות ושחיטה כשהגוף כבר לא עומד בקצב. על זה אף אחד עדיין לא חסם שום כביש.

לצד הסבל הישיר של בעלי החיים, יש גם מחיר סביבתי כבד שנדחק לשוליים. תעשיות החלב והבשר, שמוצגות כשני ענפים נפרדים, הן בפועל חלק מאותה מערכת עתירת זיהום. הצריכה העודפת מייצרת כמויות אדירות של צואה ושפכים, שכבר הוכחו כמזהמי קרקע, מים ואוויר, ופוגעים גם בבריאות האנשים שחיים בסביבת הרפתות.

לכך מצטרפת תרומה משמעותית למשבר האקלים: פליטות מתאן לצד שימוש אינטנסיבי בקרקע, מים ואנרגיה. גם כאן,  לא מדובר בתקלה נקודתית אלא בתוצאה שיטתית של המודל עצמו, כי תמיד כשאנחנו מזיקים במקום אחר הנזק יחזור אלינו כמו בומרנג, מעין חוק טבע שכזה.

אולי דווקא משום כך, הרגעים שבהם תעשיית החלב נמצאת בלב השיח הציבורי הם הזדמנות. לא כדי לנתח עוד מודל או לאמץ עמדה כלכלית כזו או אחרת אלא כדי לעצור לרגע ולשאול שאלה הרבה יותר מהותית: איך ייתכן שבכל דיון על הענף, מי שנמצאות במרכזו נשארות מחוץ לשיחה?

אולי זה הדבר המטריד ביותר בשיח סביב תעשיית המזון מן החי, היכולת שלנו לעסוק בה בלי לגעת במהותה. לדון במבנה, ברווחיות ובמדיניות, ולהשאיר מחוץ לשיחה את מה שקורה מדי יום לגופם של בעלי החיים ולסביבה כולה. לא משום שזה לא ידוע, אלא משום שלמדנו להתרגל לכך שיש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.

אופיר נועה פרוביזור היא דוברת עמותת אנימלס