הודעות והתרעות לא הפסיקו להציף את הטלפון הנייד של הנא (שם בדוי). היא אחזה בו בידה, מהוססת ומבולבלת בשל עניין דתי הנוגע לחייה האישיים, ולא ידעה מה לעשות ולמי לפנות, עד שלפתע "קפצה" בחשבון הפייסבוק שלה פרסומת לאתר אינטרנט של פסקי הלכה דתיים (פתוות). היא התלבטה אך החליטה ללחוץ על "חייג" וקול רגוע ענה לה: שלום עליכם ורחמי אללה וברכתו עלייך, אחותי היקרה, אנא שאלי את שאלתך".

סיפור זה פותח את מאמרו של חוקר האסלאם המצרי איהאב נביל באתר רציף 22. החוקר מבקש לבחון תופעה שהפכה רווחת במיוחד בעולם הערבי: פתוות שנוצרות ומועברות באופן מקוון. לדבריו, מאז ראשית המילניום, עם פתיחת המרחב הדיגיטלי, פתוות כבר אינן נקבעות אך ורק על ידי מוסד דתי רשמי או שיח' היושב בפינת המסגד, אלא מופצות באינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות.

נביל מציג את מורכבות התופעה, שיש לה היבטים שליליים וחיוביים גם יחד. הוא מותח ביקורת על השטחיות והמסחור של הדת ברשת, על הדומיננטיות של הזרמים הסלפיים בשיח האסלאמי המקוון, כמו גם על ניסיונם של המשטרים הערביים ושל מוסדות הדת הרשמיים לשמר את שליטתם עליו. לצד זאת הוא סבור שהמרחב המקוון מאפשר מעורבות גוברת של נשים, אשר הופכות שותפות פעילות בקידום מעמדן ההלכתי, כך שמדובר בזירת מאבק בין השיח הפמיניסטי לשיח האסלאמיסטי.

נביל מבסס את מאמרו בעיקר על נתונים מתוך מסד הפתוות העולמי (المؤشر العالمي للفتوى) של דאר אל-אפתא, גוף ממשלתי מצרי שאמון על פרסום של פסקי הלכה. הדו"חות שפרסם גוף זה בשנים האחרונות (2021 ו-2023) מצביעים על כך שיותר מ־60% מן הפתוות המופצות ברשת מתפרסמות באופן שנוי במחלוקת וחלקן מנוצלות בעיקר כדי למשוך עוקבים ופרסומות, מה שהופך את הדת ל"סחורה דיגיטלית".

30% מכלל הפתוות המקוונות בעולם הערבי עוסקות בנושאים הקשורים לנשים ומגדר: גירושין שניתנו בעל-פה, נדוניות, שוויון בחלוקה של ירושות ולבוש. עוד עולה מן הדוחות כי הפתוות הללו מצדיקות לעיתים קרובות את שימור דפוסי האפליה וההדרה, למשל על ידי שלילת מקצועות מסוימים מנשים או הגבלת נוכחותן במרחב הציבורי.

עם זאת, נביל טוען, השימוש הגובר של נשים ברשתות המקוונות מציב אותן בלב הדיון בעניינן. נשים אינן עוד פסיביות, הן אינן רק מקבלות פתוות, אלא הפכו לשותפות פעילות בקידום חזונות פמיניסטיים, המתכתבים עם הגותן של שתי ההוגות המרכזיות של הפמיניזם הערבי: פאטמה מרניסי (2015-1940) ונואל א-סעדאווי (2021-1931). מרניסי הדגישה את חשיבות שחרורו של המרחב הציבורי מהמונופול הגברי בספרה "ההרמון הפוליטי, הנביא והנשים"; א-סעדאווי, בספרה "על נשים, דת ומוסר", הגדירה את המאבק על הגוף ועל החופש המיני כמאבק הפוליטי המרכזי בחברות פטריארכליות.

חוקרות משפיעות הפועלות בימינו ממשיכות באותו קו וקוראות לבחינה ולפרשנות מחודשות בסוגיות כגון ירושה או עדות נשים. כך למשל ד"ר סועאד סאלח ממוסד אל-אזהר קובעת כי אין מניעה משפטית שנשים תכהנה בכל תפקיד ציבורי, ובכלל זה כנשיאות, וטוענת כי הפוסקים שאסרו זאת חיו בהקשר פוליטי שונה. ד"ר אמנה נאסיר מדגישה אף היא כי לא ניתן להבין את הטקסט הקוראני במנותק מהקשרו ההיסטורי והחברתי, ומזכירה כי הספר התגלה למענם של גברים ונשים כאחד.

החוקרת המצרית היבא ראוף עזת, מחברת הספר "נשים ופעולה פוליטית: חזון אסלאמי", קושרת בין דחיקתן של נשים לשוליים לבין עריצות המדינה הערבית, וטוענת שהיעדרן של נשים מן הספֵרה הפוליטית אינה קשורה לדת, אלא משקפת מבנה חברתי סמכותני מושרש.

הפמיניסטיות נגד הסלפים נגד הרודנים

הפרשנויות הפמיניסטיות הללו מתנגשות באופן מובהק עם ההשקפה האסאלמיסטית הסלפית, המצדדת בדבקות בטקסט הדתי ודוחה כל סוג של פרשנות ורפורמה המותאמות לימינו. על פי מדד הפתוות העולמי, הזרם הסלפי הוא הזרם שמנצל בצורה המקסימלית את המרחב הדיגיטלי כדי להפיץ שיח נוקשה ודיכוטומי של "חלאל" (מותר) מול "חראם" (אסור). הדבר נעשה באמצעי פרסום פשוטים, כך שגם מטיפים חסרי השכלה דתית יכולים להעביר מסרים דוגמטיים למיליוני עוקבים.

הסלפיה, נביל מדגיש, מציגה שיח המחזק את הציות למערכת החברתית הפטריארכלית, דוחה כל מחאה ומצדדת בדיכוי של חירויות החברה והיחיד ובפרט חירויותיהן של נשים. מנגד, השיח הפמיניסטי-רפורמיסטי פותח פתח להטלת ספק בסדר הקיים, ומשום כך הנשים המקדמות אותו ניצבות בפני מתקפה כפולה: מצידם של כוחות פוליטיים וחברתיים שמרניים ומצד הממסד הדתי הרשמי.

המשטרים הערביים מצידם מבינים כי הפתוות הדיגיטליות, בניגוד לפתוות המסורתיות, אינן נמצאות עוד תחת שליטתם המלאה של מוסדות הדת הרשמיים כדוגמת אל-אזהאר או דאר אל-אפתא. משום כך, נביל סבור, נעשים ניסיונות בלתי-פוסקים לבסס מחדש את שליטתם של מוסדות אלה על ידי צנזורה או באמצעות הגברת הנראות של גורמים המזוהים עימם.

עם זאת, הפתוות הדיגיטליות יוצרות מחלוקות גם בין הממסד הפוליטי למוסדות הדת. במצרים למשל הכריז הנשיא א-סיסי ב-2017 על רצונו לחוקק חוק המחייב תיעוד רשמי של הליכי גירושין, ואילו אל-אזהאר התנגד לכך בטענה כי גם גירושין שניתנו בעל-פה תקפים על פי השריעה.

לקראת סיום המאמר נביל טוען כי התפתחות הבינה המלאכותית תשפיע אף היא על תחום יצירת הפתוות, ומוסיף כי מוסדות רשמיים כבר החלו להתנסות בכך. השימוש הגובר בטכנולוגיה זו צפוי להעמיק את המחלוקות בין גורמי הכוח השונים, והוא מחדד שאלות מרכזיות: למי יש הלגיטימציה לדבר בשם הדת? והאם מוסדות מסורתיים כמו אל-אזהאר ודאר אל-אפתא יישארו הסמכות העליונה בתחום או שיצוצו פלטפורמות דיגיטליות עצמאיות שיאתגרו את המונופול שלהם?

לדבריו, אין ספק שהזרם הסלפי ינצל את "הכאוס הטכנולוגי" כדי להרחיב את השפעתו תוך ניצול אמצעים פשוטים להפצה מהירה של רעיונות ושיח. אלא שבמקביל לו, גם ההשקפות הפמיניסטיות והרפורמיסטיות יתחזקו ויבססו את השפעתן במרחב הדיגיטלי. נביל צופה שנשים תהיינה יעילות יותר ביצירת שיח אלטרנטיבי לא רק על ידי תגובה לפתוות מסורתיות, אלא גם על ידי השתתפות בניסוח פרשנויות חדשות אשר משקפות את מציאות חייהן ואת שאיפותיהן.

אילת לוי כותבת בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר. מכון ון ליר בירושלים מוציא מידי שנה את מדד המגדר הבוחן את הפערים המגדריים בשלל תחומים, בהם גם ספורט ותרבות. לקריאת המדד האחרון לחצו כאן