"שוחחתי לפני שעה קלה עם הנשיא הנבחר של בוליביה רודריגו פז וברכתי אותו על ניצחונו המרשים בבחירות", צייץ ב-20 לאוקטובר שר החוץ גדעון סער, "הזכרתי בשיחה את ההיסטוריה של היחסים של ישראל והעם היהודי עם בוליביה. כעת, לאחר שני עשורים של יחסים לא טובים, הגיע הזמן להחזיר את היחסים הטובים למסלולם".

בציוצו, השר סער הצטרף לשרי חוץ קודמים שהיו אחראים לטיוח ההיסטוריה האפלה של היחסים של ישראל עם בוליביה, ובמיוחד באותן השנים של שרשרת הפיכות צבאיות ומשטרים צבאיים בין נובמבר 1964 ועד לשנת 1982.

כמו במשחק הכיסאות, חברי החונטות וראשי מערכת הביטחון התחלפו ביניהם, אבל ישראל הייתה מיודדת ועשתה עסקים ביטחוניים עם כולם. חלקם אף אומנו בישראל או על ידי ישראלים בבוליביה, טרם נכנסו לתפקיד בחונטה החדשה.

כך למשל, ב-24 בנובמבר 1978 בוצעה בבוליביה הפיכה צבאית ובראש משרד הפנים מונה לעמוד ראול לופז לייטון, שהיו לו כנפי צניחה מישראל. מסמכים בארכיונים בישראל, בארה"ב (של ה-CIA ומחלקת המדינה) ובבוליביה, מעידים שהמשטרים הצבאיים רכשו מישראל מטוסים ובאופן קבוע גם ציוד קשר, מרגמות ופגזים, רובי עוזי ותחמושת.

לפי המסמכים, את ישראל ונציגיה לא עניין שבמערכת הביטחון ובמיליציות הקשורות אליה פעלו נאצים וניאו-נאצים, או שהמשטרים רצחו, עינו והעלימו את מנהיגי האופוזיציה וחברים בארגוני העובדים, וגם נהגו "לשבור שביתות" במכרות באמצעות ירי מקלעים, מרגמות, טנקים, מטוסים ומסוקים לעבר העובדים השובתים.

שר החוץ אבא אבן מקבל את פניו של שר החוץ הבוליביאני אנייה, 1.3.1966 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בוליביה הייתה מדינה ענייה ותקציב הרכש הביטחוני שלה מישראל היה מצומצם ביחס לשכנותיה ארגנטינה וצ'ילה, אך חשיבותה לישראל הייתה רבה בשל היותה אחת הנאמנות לה באו"ם ובפורומים הבינלאומיים האחרים, וגם היתה לה שגרירות בירושלים בחלק מהשנים.

ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה בכל משטר צבאי שהוקם בבוליביה אחרי הפיכה, החל מהראשונה שביצע הגנרל רנה באריינטוס (Rene Barrientos Ortuno) ב-5 בנובמבר 1964. תוך חודש, הממונה על שגרירות בוליביה בישראל כבר ביצע סיור בתעשיות הצבאיות.

במברק מה-7 בנובמבר 1964 ששלח המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בבירה לה-פז, אליעזר ערמון, למשרד החוץ בירושלים ולשגרירות ישראל בוושינגטון, הוא כתב שהחונטה ביקשה סיוע מישראל בזירוז ההכרה של ארה"ב בה.

ערמון הסביר ש"לנו יש עניין רב לנסות ולהפוך את המשטר הצבאי בבוליביה למשענת חשובה עבורנו. כרוב הגויים גם הם משוכנעים כי ליהודים השפעה מאגית על מדיניות ארה"ב. לא יאמינו לנו אם נסביר ההיפך".

שגרירות ישראל בלה-פז דיווחה באופן שוטף על השימוש בצבא לפיזור אלים של שביתות והפגנות. בין היתר, על כך שבמאי 1965 הצבא פיזר הפגנות בלה-פז והתערבותו "הביאה להרוגים ופצועים", וכי הצבא החליט "להשתלט בכוח על המכרות ואף כבש אחדים מהם", דבר שהביא ל"מאות רבות של הרוגים".

השגרירות הסבירה ש"יחד עם החלטתו להישאר בשלטון החליט באריינטוס גם על מדיניות פנים של יד חזקה. כלומר, על התבססות דיקטטורה בוליביאנית".

נשיא המדינה זלמן שז"ר מקבל את כתב האמנה של שגריר בוליביה, 29.6.1967 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בספטמבר 1965 השגרירות דיווחה כי יחידות צבא שוב נשלחו למכרות "לשבור שביתה" שנערכה בדרישה להעלאת שכר, ואלה "דיכאו את המרידות ביד חזקה, הרגו נשים וילדים, הרסו בתי מגורים, בפעולת בזק שנשאה אופי של מבצע עונשין של צבא כיבוש זר".

השגרירות גם קיבלה דיווחים ש"מספר ההרוגים עבר את המאה וכן ישנם מאות פצועים". במקביל, בשורה של מברקים, השגרירות דיווחה שהצבא הבוליביאני מרוצה ממשלוח רובי העוזי שקיבל מישראל ועל ההסכמים לאימוני חיילים ומפקדים ולרכישת מרגמות ופגזים.

במרץ 1966, שר החוץ של החונטה ביקר בישראל ובהצהרה משותפת שפורסמה מטעמו ומטעם שר החוץ הישראלי, אבא אבן, נכתב כי לשתי המדינות יש "רצון עז לנקוט את כל האמצעים להבטחת שוויון לכל בני המין האנושי" וגם "לשים קץ למרוץ החימוש, הגורם להטיית סכומים עצומים למטרות השמדה במקום למטרות בניין ופיתוח".

השגרירות בלה-פז חזרה ודיווחה שקיבלה ידיעות על התארגנויות, הדרכה ואימונים של נאצים וניאו-נאצים, וגם על השתלבותם במערכת הביטחון ובמפלגת הימין הפשיסטית (FSB). אך השמירה על היחסים עם המשטרים הצבאיים בבוליביה הייתה חשובה מדי לישראל ולפי מסמך של ה-CIA, בשנת 1969 ישראל סגרה עוד עסקה למשלוח תתי-מקלעים ותחמושת.

הפושע הנאצי קלאוס ברבי (צילום: נחלת הכלל)

לפי סקירה שהכין משרד החוץ בינואר 1973, "בוליביה מגלה הבנה לישראל באו"ם וכן במוסדות בינלאומיים אחרים בהם נפגשים נציגינו. לאחר הפסקה של שנים אחדות פתחה בוליביה מחדש את נציגותה בירושלים".

הפושע הנאצי הבכיר בבוליביה היה קלאוס ברבי, שכיהן כראש הגסטפו בעיר ליון בצרפת והיה מעורב ברצח ובעינויים של עשרות אלפי יהודים וחברי המחתרת הצרפתית. הוא קיבל אזרחות במדינה בשנת 1957, תחת השם קלאוס אלטמן, נהנה מיחסים קרובים עם צמרת המשטרים הצבאיים, נתן להם שירותים בהפעלת הדיכוי הפנימי, עסק בסחר בנשק ועזר למשטרים לרכוש אותו, וגם היה קשור למפלגת ה-FSB. לאחר שנחשף שקלאוס ברבי מסתתר בבוליביה, צרפת דרשה את הסגרתו.

בסקירה שהכין משרד החוץ במרץ 1972, נכתב ש"אנו מצידנו הסברנו לבוליביאנים שקיימת בישראל רגישות רבה לגבי פושעים נאצים וכי אנו מקווים שהאיש יובא לדין". ב-17 באוגוסט 1973 שר החוץ אבא אבן ביקר בלה-פז ובמסיבת עיתונאים השיב כי העניין נתון באופן בלעדי להכרעת מערכת המשפט הבוליביאנית. כאילו שניתן היה להסתמך על מערכת משפט במשטר צבאי ששלט בה באופן מלא, בעת שברבי סייע לאותו המשטר בדיכוי הפנימי וברכישת נשק.

בעת ביקורו של השר אבן, שלט בבוליביה הגנרל הוגו באנצר (Hugo Banzer Suarez), שעלה לשלטון בהפיכה צבאית אלימה באוגוסט 1971 והיו לו יחסים מצוינים עם ישראל. בסקירה שהכין משרד החוץ לקראת ביקור השר אבן נכתב שהמשטר שלו משתמש "בשיטות דיכוי ורדיפה תקיפים למדי כדי לשמור על הסדר המבוקש על ידו".

בין היתר, באנצר הקים רשת של מתקני מעצר ועינויים, הפעיל "חוליות מוות" שחטפו ורצחו מתנגדים, הפציץ באמצעות פגזים אוניברסיטאות, ופיזר באמצעות כוחות הצבא הפגנות ושביתות.

למשל, בינואר 1974 הצבא עשה שימוש במטוס, טנקים ומקלעים נגד איכרים שהפגינו בעמק קוצ'אבמבה והרג מאות. למרות זאת, לפי סיכום של משרד החוץ מה-19 באוגוסט 1975, ישראל מכרה לו עוד מרגמות ופגזים ומכשירי קשר. לפי מסמך של ה-CIA מדצמבר 1975, ישראל מכרה לו גם מטוסי ערבה.

הדיקטטור הבוליביאני לואיס גרסיה מסה (צילום: נחלת הכלל)

מבין כל ההפיכות הצבאיות בבוליביה, זעזעה את העולם במיוחד זו שהתרחשה ב-17 ביולי 1980 על-ידי ראש הצבא, הגנרל לואיס גרסיה מסה (Luis Garcia Meza).

ההפיכה הזכירה את זו שביצע הגנרל אוגוסטו פינושה בצ'ילה ב-1973: הוכרז על מצב חירום והשעיית זכויות האזרח הבסיסיות; חשודים בהתנגדות פוליטית רוכזו באצטדיון של לה-פז, שהפך למרכז מעצר ועינויים; "חוליות מוות" שאומנו מראש, פשטו על משרדים ובתים של פוליטיקאים, מנהיגי עובדים, עיתונאי, אנשי דת ואינטלקטואלים, באמצעות רשימות שמיות וכתובות שהוכנו מבעוד מועד, חטפו או הרגו אותם במקום.

החונטה שהוקמה מומנה באמצעות סחר בסמים, ולכן ההפיכה שהעלתה אותה לשלטון כונתה "הפיכת הקוקאין". שלושה ימים לאחר ההפיכה, ב-20 ביולי, שגרירות ישראל בלה-פז דיווחה שהגנרל מסה אמר בנאומו ש"על בוליביה לקחת דוגמה מישראל".

הממשל האמריקאי בראשות הנשיא קארטר החליט לעצור מיד את הסיוע האמריקאי לבוליביה וסירב להכיר בו. לעומת זאת, ישראל כבר הייתה בקשר טוב עם הגנרל מסה שכן הוא יזם לפני ההפיכה רכישה של עוד מטוסי ערבה, וב-31 ביולי הודיעה על הכרתה במשטרו.

שלמה לוי מהשגרירות בלה-פז, דיווח שנפגש עם שר ההגנה של החונטה החדשה ביום ההודעה על ההכרה הישראלית, הזכיר לו את "יחסינו ההדוקים עם ראשי הצבא" והביע תקווה שהחונטה תגלה הבנה "לענייננו הבינלאומיים". למרות שהחונטה הייתה מצורעת בעולם, עדיין ראתה ישראל חשיבות בתמיכתה.

ב-6 באוגוסט, שגרירות ישראל בוושינגטון דיווחה שנציגיה בנצור והראל הוזמנו לפגישה במחלקת המדינה אצל סגן מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית, סמואל איטון, אשר הביע הפתעה על החלטת ישראל להכיר בחונטה, אמר שאינו מבין את מניעי ישראל ו"הרצה באוזנינו ארוכות על כל פשעי המשטר הצבאי הנוכחי". בנצור השיב לו כי "ישראל דוגלת באי התערבות בעניינים הפנימיים של המדינות עמן יש לנו יחסים".

ב-18 בספטמבר מנהל מחלקת אמריקה הלטינית במשרד החוץ, מנחם כרמי, דיווח שהגיע לפגישה עם המזכיר הראשון בשגרירות ארה"ב בתל אביב, ארווין רובינשטיין. כרמי דיווח שרובינשטיין הבהיר שהפגישה מתקיימת לבקשת הממונים עליו בוושינגטון, שתמהים מהחיפזון של ישראל להכיר במשטר שכולו "עריצות ודיכוי".

רובינשטיין הוסיף שישראל נקשרה עם "משטר רודני חדש שרוב מדינות העולם מסתייגות ממנו" וארה"ב פועלת לבידודו, ולכן יותר מאשר תעזור לבוליביה, ישראל עושה נזק תדמיתי לעצמה. עוד הוא מסר נייר עמדה פנימי של מחלקת המדינה, בו נכתב שהחונטה מודה שעצרה לפחות 2,500 איש, וכי היא מענה ומוציאה להורג ללא משפט, וכוחות הצבא שלה מפציצים ויורים ממסוקים לעבר מפגינים, כולל קטינים. בנוסף, חברי החונטה עוסקים בסחר בסמים.

רובינשטיין שאל את כרמי אם ישראל מספקת לחונטה אמצעי לחימה. כרמי נתן תשובה מתחמקת –במקום להשיב מה ישראל עושה, הוא ענה שלפי מיטב ידיעתו האישית ישראל לא מספקת נשק לבוליביה.

ארה"ב ידעה מה ישראל עושה, ובמסמך של ה-CIA מאפריל 1981 נכתב כי מדינת ישראל הייתה מבין המדינות המרכזיות שכוחות הביטחון של בוליביה נסמכו עליהן.

הנשק מישראל שימש כראיה להפללה של בכירים בחונטה במשפטים שנערכו בשנות ה-90: במכתב שהגנרל מסה שלח לגנרל אחר ב-24 בספטמבר 1980, הוא חזר על הסיכום בפגישתם להעביר בדחיפות ל"חוליות המוות" 300 רובי עוזי ו-3,600 כדורי 9 מ"מ; המכתב שימש את השופטים לצורך הוכחת אחריותם לפעילות "חוליות המוות", באמצעות חימושן.

היחסים של ישראל עם הגנרל מסה המשיכו כסדרם, על אף שלפי המברקים, במאי 1981 נודע לה שנתפסה בגבול עם ברזיל "חוליית מוות" שחבריה היו ניאו-נאצים וסוכנים של שירות המודיעין המיוחד במשרד הפנים של בוליביה, שנשאו נשק ותעמולה נאצית.

כך זה נמשך עד שבאוגוסט 1981 הגנרל מסה נאלץ לפרוש בלחץ בכירים בצבא, בין היתר בשל המשבר הכלכלי הקשה עם הפסקת הסיוע של ארה"ב, ובשל היריבויות הבלתי פוסקות בתוך כוחות הביטחון עצמם: לא פחות משש ניסיונות הפיכה נרשמו במהלך השנה ו-18 הימים בהם נמשך שלטונו של מסה. משחק הכיסאות של הגנרלים נמשך עוד כשנה ובאוקטובר 1982 הצבא "הודה" בכישלונו ומסר את השלטון חזרה לידי האזרחים.

רגע לפני פרישת שר החוץ של המשטר הצבאי האחרון, ב-6 באוקטובר 1982, הוא נפגש באו"ם בניו יורק עם שר החוץ יצחק שמיר ואמר לו, ש"כאשר המדינה מרוששת כלכלית, הצבא חוזר לבסיסיו ומשם יצפה וישגיח על התהליך של הדמוקרטיה". בסקירה שהכין משרד החוץ ב-16 בנובמבר, נכתב כי "לאופיו השמאלני של הממשל החדש וקשריו עם העולם השלישי יהיו ללא ספק השלכות על היחסים עם ישראל".

אבו מוראלס (צילום: Kilobug CC-BY-SA-3.0)

כך אכן קרה. יחד עם סיום שרשרת המשטרים הצבאיים והמעבר למשטר אזרחי, תם "תור הזהב" של יחסי ישראל עם בוליביה. ב-20 השנים הראשונות היו תקופות יותר "חמות" ויותר "קרירות". אך עם הבחירה לנשיאות בשנת 2005 של אבו מוראלס – המנהיג הילידי הראשון שנבחר לעמוד בראש מדינה ביבשת אמריקה – היחסים הפכו למשבריים וכללו ניתוקים לתקופות ממושכות, בעיקר על רקע סבבי המלחמה ברצועת עזה.

למשטרו של מוראלס היו הישגים חשובים בשיפור המעמד והחיים של העניים והאוכלוסייה הילידית במדינה, אך עם השנים הפך גם הוא יותר ויותר לאוטוריטרי ולמושחת, והיו מבין תומכיו מי שפעלו באלימות כלפי האופוזיציה ומבקרי השלטון.

באוקטובר 2019 נערכו בבוליביה בחירות, שארגון מדינות אמריקה (OAS) טען שתוצאותיהן זויפו לטובת מוראלס. על רקע הפגנות ענק של האופוזיציה ואיום של כוחות הביטחון כי יבצעו הפיכה נגדו, מוראלס ובכירים אחרים ממפלגתו (Movimiento al Socialismo) נאלצו לצאת לגלות. לתפקיד הנשיאה הזמנית מונתה סגנית ראש הסנאט, ז'אנין אנייס, שהשתייכה לימין הקיצוני והגזעני כלפי הרוב הילידי.

אחד מן הצעדים הראשונים שנקטה אנייס היה לחתום על צו המתיר למשטרה ולצבא לעשות שימוש בנשק קטלני כלפי אזרחים ומפגינים, תוך הקניית חסינות מפני חקירות והליכים משפטיים. כוחות הביטחון אכן ירו למוות במפגינים, וגם פתחו בגל של רדיפה פוליטית. שר הפנים החדש, ארתורו מורילו, הצהיר כי בכוונתו לעצור ו"לצוד" את בכירי מפלגתו של מוראלס ואת כל מי שיסיתו נגד הממשלה החדשה.

ושר החוץ של בוליביה פרננדו ארמאיו (מימין) ושר החוץ גדעון סער, חתימה על חידוש היחסים הדיפלומטיים, 10.12.25 (צילום: שמוליק עלמני, דוברות משרד החוץ)

ב-28 בנובמבר 2019, ממשלת הימין הקיצוני בבוליביה הודיעה שתחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל לאחר ניתוק של כ-11 שנים. שר החוץ ישראל כ"ץ הודיע בתגובה: "אני מברך על הודעת ממשלת בוליביה על כוונתה לחדש את היחסים עם מדינת ישראל, דבר שיתרום לחיזוק יחסי החוץ של מדינת ישראל ומעמדה בעולם... הסתלקותו של הנשיא העוין לישראל מוראלס, והחלפתו בממשל ידידותי לישראל, מאפשרת את הבשלת המהלך".

ב-6 בדצמבר באותה השנה שר הפנים מורילו אמר לסוכנות "רויטרס" כי ביקש ממדינת ישראל לסייע בהכשרת כוחות ביטחון שיילחמו בשמאלנים הקשורים "לטרור". ב-4 בפברואר 2020 פירסם מורילו בטוויטר תמונה מהפגישה שלו עם משלחת מישראל שהגיעה לבוליביה.

ישראל חשבה שיש לה הזדמנות "להחזיר עטרה ליושנה", אך בבחירות באוקטובר 2020 אנייס הפסידה, והשלטון חזר לידי ה-Movimiento al Socialism שאחר כך סבלה מפיצולים וסכסוכים פנימיים.

היום אמורים נציגי ישראל ובוליביה לחתום בוושינגטון על חידוש היחסים הדיפלומטיים. למרות הציפיות שתולה השר סער במהלך, אף אם יחול שיפור מסוים ביחסים בין המדינות, הנשיא החדש רודריגו פז אינו איש ימין קיצוני ולבוליביה יש מספיק צרות פנימיות – כלכליות, חברתיות ופוליטיות – ועניינים דחופים יותר לעסוק בהם מאשר לקדם את האינטרסים הבינלאומיים של ישראל.

בסופו של דבר, הדבר האחרון שהעם הבוליביאני צריך זה שישובו "היחסים הטובים למסלולם", כדברי השר סער, ושוב ישראל תהיה מעורבת בדיכוי הפנימי במדינה.