"היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב, מושג שתבע הנשיא קנדי בשיחה עם ראש הממשלה גולדה מאיר ב-1962 נבעו משילוב של ערכים, אינטרסים ופוליטיקה, שכולם הולכים ונשחקים בקצב חסר תקדים.
בתחום הפוליטי, התחילה השחיקה מאז שישראל בראשות נתניהו זנחה את הגישה הדו-מפלגתית (bipartisanship) שאפיינה את ממשלות ישראל ואת הדיפלומטיה שלנו עד אז. מאז, השיח הישראלי נוטה לראות במפלגה הרפובליקנית את בסיס התמיכה המרכזי של ישראל בארצות הברית, ולהתייחס בביקורת למפלגה הדמוקרטית. אלא שמציאות הימים האחרונים מדגישה עד כמה תפיסה זו שגויה, אפילו הפוכה מהמציאות.
המפלגה הדמוקרטית, כמו המפלגה הרפובליקנית שלפני עידן טראמפ, ראתה במדינת ישראל שותפה ערכית של חברות במועדון הדמוקרטיות הליברליות. ברית הערכים הזו היא שהובילה את מדיניות כל הממשלים האמריקאיים כלפי ישראל במשך עשורים, כאשר לצד מחויבות עמוקה לשמירה על היתרון האיכותי של ישראל בשדה הקרב, עמדה תמיד הציפייה לשימור יתרונה המוסרי לעומת אויבינו.
המפלגה הדמוקרטית מעולם לא התנגדה לסיוע הביטחוני הבסיסי לישראל ולא נקטה צעדים שפגעו בביטחונה. בשנים האחרונות עולה ההכרה במפלגה הדמוקרטית, שהשימוש של ממשלות נתניהו בסיוע הבטחוני כצ'ק פתוח למטרות שאין שום קשר בינם לבין בטחונה של ישראל ושפוגעים באינטרסים וערכים אמריקאים לא יכול להימשך.
אך גם כאשר הושמעה ביקורת, או נעשו מהלכים שנתפסו כביקורתיים, הם תמיד לוו באבחנה ברורה בין תמיכה בצרכים הביטחוניים האמיתיים של ישראל לבין התנגדות למדיניות של סיפוח, תחזוקת הכיבוש או הפרת הדין ההומניטרי הבינלאומי, שלא רק שאינה מחזקת את ביטחון ישראל, אלא אף פוגעת בו.
מנגד, במפלגה הרפובליקנית של עידן טראמפ ו-MAGA, האינטרסים ולא הערכים הם שמכתיבים את היחסים. כאשר האינטרסים הם הקריטריון המרכזי, לישראל אין כל יתרון מובנה לעומת מדינות עשירות וגדולות בהרבה. בעוד ממשלים דמוקרטיים שמו את הצרכים של ישראל בראש סדר העדיפויות, עבור טראמפ, סגנו ואנס ורבים אחרים מקרב הרפובליקנים, ישראל היא חלק ממערך אזורי שבו כל מדינה - ישראל, סעודיה, קטר, טורקיה או איחוד האמירויות, נמדדת לפי מה שהיא נותנת לארצות הברית.
מי שמביא יותר כוח, השפעה וכסף - מקבל עדיפות וישראל נדרשת להתחרות על מקומה מול שחקניות עשירות ועוצמתיות כמו סעודיה וקטר.
לכן, לראשונה בתולדותיה, ניצב סיכון ממשי לאובדן היתרון הצבאי האיכותי של ישראל: העסקה המתגבשת למכירת מטוסי F-35 לסעודיה שאולי תלווה בברית הגנה כפי שנחתמה בין ארצות הברית לקטר, בעקבות ניסיון החיסול הכושל בדוחה. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן זוכה לקבלת פנים מלכותית בוושינגטון - כיאה למי שמביא עמו עוצמה וכסף וכך גם היחס למשטרים סמכותניים אחרים כמו קטר ותורכיה.
ההחלטה האמריקאית שאושרה במועצת הביטחון, הכוללת "נתיב למדינה פלסטינית", היא מאד חיובית כשלעצמה, אך המוטיבציה האמריקאית שעמדה בבסיסה איננה דאגה למעמד ישראל או הפלסטינים, אלא חיזוק מעמדה של ארצות הברית מול מדינות המפרץ, טורקיה ואחרות. זו גם הסיבה למהלכים לקראת בינאום רצועת עזה, מהלכים שישראל יותר צופה בהם מהצד מאשר שותפה להם.
במציאות שמעצב ממשל טראמפ, הופכת ישראל לעוד מדינה שיש לארצות הברית אינטרסים מולה, ומאבדת את "היחסים המיוחדים" שהגדירו את הקשרים בין המדינות ואיתם את היתרון הצבאי האיכותי שהבטיח את קיומנו.
נתניהו אולי זוכה למכתבים מטראמפ המבקשים מהנשיא הרצוג לחון אותו, אך מאבד את המחויבות העקרונית לביטחון ישראל ולשימור יתרונה הצבאי האיכותי. מחויבות שהמפלגה הרפובליקנית איננה רואה את עצמה מחויבת לה עוד. זאת בניגוד לרוב הגדול במפלגה הדמוקרטית (למעט חברות הסקוואד) ולמי שמסומנים כמועמדים המובילים להתמודד מטעמה לנשיאות, דוגמת מזכיר התחבורה לשעבר פיט בוטיג'ג', מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, מושל קליפורניה גאווין ניוסום, הסנטור קורי בוקר ועוד, שמחוייבים לאותה ברית ערכים שאפיינה את היחסים בין המדינות עד כה, גם אם יהיו ביקורתיים כלפי המשך הכיבוש וההתנחלויות.
המבחן המשמעותי ביותר של המציאות החדשה יגיע ב-2026, עם המו"מ על הסכם הסיוע הביטחוני הבא. כבר עתה מסתמן שהתכנית של מכון הריטג' 2025 לגמול את ישראל מסיוע בטחוני תמשול בכיפה. אז אולי נבין סופית עד כמה מעמדה של ישראל בארה"ב התדרדר.
בעתיד הרחוק יותר, של העידן שאחרי טראמפ, המצב יהיה גרוע בהרבה, כשאת המפלגה הרפובליקנית יוביל סגן הנשיא כיום ג'י די ואנס, שמאד מקורב לטאקר קרלסון האנטישמי. מכון הריטג', המוח האידאולוגי של המפלגה הרפובליקנית, כבר חיבק את טאקר קרלסון לאחר הריאיון האוהד שהעניק לניק פואנטס הניאו-נאצי.
כדי לשקם את היחסים המיוחדים אנחנו צריכים להיפטר מהגישה של נתניהו ודרמר שמתעדפת את הרפובליקנים ולחזור לערכים דמוקרטיים ליברלים שיאפשרו לנו חיבור עם המפלגה הדמוקרטית וגם עם הבסיס המקורי של הציונות - ערכי מגילת העצמאות שלנו.
נדב תמיר הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול כללי בבוסטון