שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז גם
"איום השלום", כותרת תמצית טורו של נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות", מסכמת בשתי מלים את הרוח הכללית הנושבת בין דפי העיתונים שאינם "הארץ" ביחס למהלך הפיוס הפנים-פלסטיני בין פת"ח לחמאס; מהלך שהצליח להפתיע לא רק את ראשי מדינת ישראל ומערכות הביטחון שלה, אלא גם את עיתונאיה.
כותרות הטורים האחרים על השער – "בסוף נצטרך לדבר" (איתן הבר), "ביצה שלא נולדה" (אלכס פישמן) ו"הכישלון שלנו" (יוסי יהושוע) – מצרפות לצווחות האזהרה גם נפנופי ביטול, קולות תדהמה ומגוון קריאות להתפכחות; התפכחות מחלומות של שלום והתפכחות מהחשש למלחמה, המופיעות לפעמים בכפיפה אחת באותו הטור.
"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מגישים את הסיקור המקיף ביותר של ההתרחשויות המדיניות הללו. או ליתר דיוק: אלה שני העיתונים שמגישים סיקור מקיף שלהן; "מעריב" ו"ישראל היום" מסתפקים במישוש הפיל מזוויות מוגבלות (ב"ישראל היום" זווית הראייה שייכת לנתניהו, ב"מעריב" לפרס).
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "מבחן הפיוס" והידיעה המרכזית (רוני שקד ואיתמר אייכנר) מוגשת באופן המקובל על עורכי העיתון לטיפול בכמעט כל "אירוע חדשותי": שאלות ותשובות. לפעמים הסגנון הזה מעייף או מעליב, ואף פעם אין לו "סגנון", אבל לפעמים, וגם היום, תכונותיו החיוביות מתבלטות: יעילות ותמציתיות.
"הסעיפים העיקריים של ההסכם הם הקמת ממשלת אחדות לאומית, הפסקת ההסתה בין חמאס לפת"ח, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד מנגנוני הביטחון בגדה ובעזה ועריכת בחירות כלליות בתוך שנה". ממשלת המעבר שתוקם תורכב מאנשים מקצועיים ולא תעסוק בעניינים מדיניים. "כיצד עשוי ההסכם להשפיע על המו"מ לשלום? באופן רשמי מדובר בהסכם פנים-פלסטיני, ואין בו שום סעיף הנוגע למשא-ומתן עם ישראל, אבל [...]".
המלה "אבל" הופכת אצל העיתונאים, לנוכח הסכם הפיוס הפלסטיני, ליותר ממלה. היא תיאור חד ומדויק למהות היסודית ביותר של המהלך הזה, ושל הסכסוך שבמסגרתו הוא מתנהל: סתירה פנימית אימננטית. האחדות בין הסיעות הפלסטיניות כתנאי הכרחי לשלום וסיכול ממוקד שלו, אירוע מהדהד ששקול לנפיחה של כלום.
תרגיעו, כותב אלכס פישמן, ההסכם בשלב הנוכחי הוא "לא יותר מהצהרת כוונות", הממשלה היא ממשלת טכנוקרטים והתגובות בישראל "נמהרות", משדרות "בהלה מיותרת" ומשחקות לידי איראן, המעוניינת להסיט את תשומת הלב העולמית מהמהפכות בעולם הערבי. אבל: "אחד הנושאים המעשיים הבודדים בהסכם הפיוס מדבר על הפסקה הדדית של הרדיפות הפוליטיות", לכן "מתי ישראל תצטרך להתחיל לדאוג? ברגע שבו תבחין שהרשות מפסיקה לבצע מעצרים של פעילי טרור ומעקבים אחרי התארגנויות טרור בגדה ותוריד את [...]". אז פאניקה או אולי שאננות? המסר של הבר, טור ליד, הפוך: נא להיכנס לחרדה, המלחמה הבאה בפתח, להוציא המדים מהארון. אבל זה רק אומר ש"בסוף נצטרך לדבר עם החמאס". אבל.
כותרת הדיווח הקצר של סמדר פרי בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות" – "מצרים: בקרוב נפתח את מעברי רפיח" – המופיעה מתחת לכותרת הגג "עוד סיבה לדאגה", הופכת ב"הארץ" לכותרת ראשית: "מצרים מסירה את המצור מעל עזה בעקבות הסכם הפיוס בין החמאס לפתח". לפי אבי יששכרוף, המסתמך על הודעת שר החוץ המצרי, המעבר בין מצרים לעזה ייפתח בקרוב באופן קבוע, וזאת כנראה כמימוש הבטחה מצרית לחמאס במסגרת התיווך בינו ובין פת"ח. "מצרים משנה את כללי המשחק ברצועת עזה", היא כותרת טורו של צבי בראל בעמ' 4. "פתיחת מעבר רפיח משמעה למעשה הסרת הסגר על עזה וריסוק מדיניות ישראל", הוא כותב.
יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן), אתמול ברמאללה (צילום: אורן נחשון)
כותרת המשנה לראשית של "הארץ" משדרת את המסר הכללי המוקרן מהעיתון, ההפוך מה"עוד סיבה לדאגה" של המתחרים: "עבאס מנסה להרגיע: 'אני אקבע את מדיניות הרשות ולא החמאס. הממשלה החדשה תטפל רק בענייני פנים. נמשיך לנהל משא-ומתן מדיני".
התמונה המרכזית על השער היא של כנס שנערך אתמול ברמאללה עם אבו-מאזן ואנשי שמאל ישראלים מההתאגדות החדשה ישראל-יוזמת (אצל דן מרגלית ב"ישראל היום" הם "רדופי שלום", ואצל דרור אידר – יהודים המחלים את פני הפריץ), ולצדה מופיעה הפניה למאמר המערכת, הקורא לממשלת ישראל "להתייצב בראש המברכים על הקמת מדינה-אחות פלסטינית" (כותרת מאמר המערכת של "הארץ", "לעמוד לצד עריסתה", היתה יכולה להפוך ב"מעריב" וב"ישראל היום" ל"היד שמנענעת את העריסה").
לצד צפירות הארגעה, "הארץ" מספק לקוראיו גם צדדים אחרים של תמונת הפיוס: "ובכל זאת, על אף נסיונותיו של עבאס להרגיע את הציבור בישראל ואת מקבלי ההחלטות בוושינגטון, סימני שאלה רבים מרחפים כעת באוויר", נכתב בידיעה של יששכרוף. הגדול שבהם, לפי המקום שמקדיש לו "הארץ", אינו זה הבטחוני, אלא סוגיית הישארותו של סלאם פיאד ("המתון"), איש מפתח בהנהגה הפלסטינית, למרות התנגדות חמאס.
יששכרוף מצליח, וזה ראוי לציון, לפזר לפחות כמה סימני שאלה מרחפים. "עבאס גילה שהחמאס מוכן לפיוס רק ביום החתימה" היא כותרת הידיעה בחתימתו בעמוד הפותח של "הארץ". יששכרוף מסביר כי פת"ח חתם על הסכם הפיוס המצרי כבר באוקטובר 2009, ורק עתה הצליחו המצרים לשכנע גם את חמאס לחתום עליו, ועבאס לא היה יכול לחזור בו. כך מובן יותר אלמנט ההפתעה שאופף את המהלך, ו"נפתרת תעלומה אחת: מדוע החליט עבאס ללכת בשלב זה לפיוס עם החמאס כאשר הפופולריות שלו בשיאה, והוא זקוק לתמיכה בינלאומית נרחבת".
כותרת הידיעה בעמ' 3 של "הארץ" – "ישראל קוראת לעולם להחרים את הממשלה הפלסטינית" – הופכת, בקירוב, לכותרת הראשית של "ישראל היום": "ישראל: לא ננהל מו"מ עם החמאס". "ישראל מתייצבת נגד הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס", נכתב בכותרת המשנה, המוקדשת כולה להתנגדויות ברוח זו של הנשיא שמעון פרס, שר האוצר יובל שטייניץ ("נשקול הפסקת העברת הכספים לרשות") וחברי קונגרס אמריקאים ("לעצור את הסיוע"). מה שבכותרת של "הארץ" הוא נסיונות הרגעה של עבאס הופך בכותרת של "ישראל היום" לעקשנות זדונית: "אבל אבו-מאזן בשלו: המו"מ עם ישראל יימשך".
נשיא המדינה שמעון פרס ושחקן הכדורסל לשעבר ארבידאס סאבוניס, אתמול במשכן הנשיא (צילום: יואב ארי דודקביץ)
עוד על שער "ישראל היום": כותרת ההפניה לטור של מרגלית, "סוף ידוע מראש", מציעה את הפתרון המקובל מימין להתפתחויות מפתיעות משמאל: "טובים הסיכויים שההסכם פת"ח-חמאס לא יחזיק מים. כבר היו כמותו בעבר, וכולם הסתיימו במלחמת אחים פלסטינית. אך אם יישמר – טובים לא פחות הסיכויים שאבו-מאזן יחוסל". ובקיצור, יש אלוהים, יש סיכויים, ושניהם טובים.
כתבי "ישראל היום" (חמישה מהם חתומים על הידיעה המרכזית הקצרה בכפולה הפותחת) מספקים גם תשובה לטענות כגון אלו של פישמן, על פאניקה ואיבוד מכנסיים בתגובה הישראלית: "בלשכת ראש הממשלה אמרו אתמול כי מהירות התגובה של נתניהו להסכם נבעה מהצורך להוביל קו ברור בעולם נגד המהלך, וכדי לבלום אפשרות שמדינה כלשהי היתה מנצלת את העדר התגובה הישראלית ותומכת באיחוד הפלסטיני".
אבל לא רק סיכויים ותקוות, "ישראל היום" מגיש גם דיווח אמיתי, מהשטח, של כתב שהיה ברמאללה (דניאל סיריוטי). לפי סיריוטי, במסיבת העיתונאים היה אבו-מאזן דווקא פסימי "בעניין מימוש הסכם הפיוס", ואילו בחמאס, בתגובה להצהרות אבו-מאזן על בטחון ישראל, "מיהרו להגיב" ואמרו כי "התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרשות הפלסטינית לכוחות הכיבוש הציוניים הוא מעשה בגידה ופשע". עוד בידיעה: "באיראן חככו אתמול ידיים בהנאה לנוכח ההסכם שהושג".
"אוטובוס הילדים שנפגע מנ"ט ישמש להסברה דיפלומטית", נכתב בכותרת ידיעה בשולי עמ' 5 של "ישראל היום", לצד הדיווח על "אחרי הפיוס – סדק ראשון" וטור הפרשנות "לא קוראים את המציאות". מהלך דיפלומטי אחר מגיע לכותרת הראשית של "מעריב": "פרס: הפיוס הוא שגיאה נוראית". כותרת המשנה לראשית מרחיבה בדברי פרס ("הטרור ישתלט על הגדה") ומעלה על נס את מה שהופך ב"מעריב" לעובדה מוגמרת: "סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני וסמל למתינות בגדה, לא יכהן בשלטון החדש".
את הידיעה המרכזית מביא אלי ברדנשטיין, המסתמך על "דו"ח סודי של משרד החוץ" ובו תחזיות לגבי השפעתו של הסכם פיוס מסוג זה שנחתם כעת. "זה יתחיל בהכרה אירופית בממשלת חמאס-פת"ח, יימשך בלגיטימציה בינלאומית לחמאס וייגמר בהכרה במדינה פלסטינית באו"ם בספטמבר", דבר כותרת המשנה. אבל בתכלס, אפשר היה לוותר על כותרת המשנה, ואולי גם על הידיעה, ולהסתפק בכותרת הידיעה עצמה, המעבירה את המסר היטב: "קריסה מדינית".
סופרייז!!
כשחמאס זרק את פת"ח מעזה, פרשנינו הופתעו. כשפת"ח וחמאס חתמו על הסכם, פרשנינו הופתעו. כשפרצו המהפכות בעולם הערבי, פרשנינו הופתעו. כשאהוד ברק פרש ממפלגת העבודה, פרשנינו הופתעו. כשאובמה נבחר, פרשנינו הופתעו. כשליברמן גרף מנדטים, פרשנינו הופתעו. כשכיפת-ברזל הצליחה לפעול, פרשנינו הופתעו. כשהמשבר הכלכלי פרץ, פרשנינו הופתעו. כשהתבררו ממדיו בישראל, פרשנינו הופתעו (לטובה, לשם שינוי).
כמובן שאירועים בלתי צפויים הם אולי הדבר היחיד שאפשר לקבוע לגביו בוודאות שהוא צפוי, וגם מי שמקצועם הוא מעקב מדוקדק אחרי תחום מסוים יכולים לטעות מדי פעם (או גם לעתים מזומנות, כולם ביחד ובאופן בוטה ומהדהד). אבל בכל זאת, הצעה: מדוע העורכים לא יורו להכין, לצד החותמות העגולות והמרובעות, הצהובות והאדומות, הנושאות כיתובים כמו "חשיפה", "תחקיר", "בדיקה", "מסמך" ו"בלעדי פרסום ראשון ומיוחד", גם חותמת "הפתעה", שתישלף ממחסן הגרפיקה כל אימת שפרשנינו יוכו בהלם. אפשר גם להכין לוגו עם בלונים.
אסונות
"בין הרוגי הפיגוע במרוקו – שני יהודים משנגחאי", מדווחת כותרת על שער "ישראל היום". "15 נהרגו בפיצוץ בבית-קפה בכיכר המרכזית במרקש. בין ההרוגים: מיכל ומסעוד ויזמן, שהיו בביקור משפחתי לרגל חג הפסח".
"לפחות 250 הרוגים בסופות טורנדו בארה"ב", מדווחת כותרת על שער "הארץ". לפי הידיעה, "עשרות סופות טורנדו קטלניות השתוללו שלשום בלילה במדינות דרום ארה"ב", ונוסף להרוגים "הותירו אחריהן שובל הרס מוחלט". הפעם הקודמת שסופות טורנדו גבו מספר קורבנות דומה היתה ב-1974, "אז ב-148 סופות נהרגו 315 בני-אדם".
"הידיעות על טבח ההמונים ברחבי סוריה לא הרשימו את מועצת הביטחון של האו"ם", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 8 של "מעריב". "רוסיה וסין הטילו וטו, והמועצה החליטה לא לפרסם הודעת גינוי. היום ייערך בסוריה 'יום זעם' נוסף, שצפוי שוב להיות עקוב מדם".
המנדט הבריטי
כלה צריכה "משהו חדש, משהו ישן, משהו כחול, משהו שאול", אומרים הבריטים, ועיתוני ישראל משתדלים לציית. כחול זה קל. בכל העיתונים בוחרים ברקע כחול להפניות הבולטות על השער לסיקור החתונה בין קייט מידלטון לנסיך הבריטי ויליאם (רק "מעריב" מעז ללכת על הבנאליה היותר אינפנטילית: רקע זהוב). על השער החיוור תמיד של "הארץ" זועק הכחול הזה ממש כאילו היה צהוב.
מה חדש? כלום. מה כבר יכול להיות חדש? מה ישן? הסחרור העיוור של האנושות. משהו שאול? זה קל. כל התוכן, מא' ועד ת', ב"סיקור נרחב בעמודים 12–13" של "הארץ", ובכפולות הזהות שמקדישים כל שאר העיתונים לאירוע המתוקשר. הכל שאול. שבת שלום.