בימים האחרונים הודיעה ממשלת ארה"ב על ביטול המימון הפדרלי לתאגיד השידור הציבורי (CPB), צעד שבוודאות יביא לפגיעה בשני אפיקי השידור הציבורי המרכזיים: PBS ו-NPR. זהו צעד דרמטי בהרבה מזה שניתן להסיק מהשם היבש שניתן לו: "קיצוץ תקציבי".

הפגיעה האנושה בשידור הציבורי של ארה"ב גובשה על-ידי DOGE, סוכנות ל"יעול הממשל" שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע על הקמתה עם כניסתו לתפקיד בפעם השנייה, כמתת למולטי-מיליארדר האקסצנטרי אילון מאסק, שמימן את מסע הבחירות של טראמפ במאות מיליוני דולרים. המטרה: פגיעה במוסדות פדרליים שסומנו על-ידי טראמפ או מאסק.

מאסק, הנחשב לאיש העשיר בעולם, הגיע למעמדו (הזמני) כאדם הנחשב לקרוב ביותר לטראמפ לא רק בגלל ההון העצום שהעמיד לרשותו אלא גם, ואולי בעיקר, משום שהשתלט על הרשת החברתית המשמעותית ביותר בשיח הפוליטי בארה"ב: טוויטר (שאת שמה שינה ל-X).

החזון שקידם תאם לזה של טראמפ, חיסול מוסדות ציבוריים וכינונו של שוק מידע הנשלט בידי פלטפורמות פרטיות ללא כל רגולציה או עכבות. כך בין השאר הסתבר השבוע לכולנו, עם ההודעה על גירזון השידור הציבורי, שגם בארה"ב הקפיטליסטית ניתן למצוא עוד דרכים לצמצם ולהרוס מערכים ציבוריים חיוניים.

כנהוג בסביבה הכאוטית שמקיפה את טראמפ, מאסק כבר נפלט משם, כמו עצם מגרונה של החברה האמריקאית. אך תפיסתו את השיח הציבורי הכתיבה את רוח הקיצוץ והותירה השבוע את השידור הציבורי האמריקאי ללא גלגל הצלה. תזכרו רגע את מאסק. אנחנו עוד נחזור אליו.

השידור הציבורי בארה"ב: לא מה שחשבתם

לשידור הציבורי בארה"ב מבנה אירגוני שונה מהמקבילות באירופה ובישראל. לא תאגיד שידור אחד מרכזי אחד אלא שלושה גופים נפרדים: CPB הוא הגוף האמון על המימון, PBS מפעיל את שידורי הטלוויזיה ו-NPR את שידורי הרדיו. שלושת הגופים משתפים פעולה ביניהם ועם אלפי תחנות מקומיות קטנות הפזורות ברחבי מדינות ארה"ב.

שלושת הגופים לא מפיקים את רוב התוכן בעצמם, אלא מממנים, מעודדים ותומכים ביצירה חינוכית, תרבותית, פוליטית ואזרחית ברחבי ארה"ב, ובתוכן שנגיש גם לקהילות שהמיינסטרים התקשורתי מזניח: ילדים, מיעוטים, דוברי שפות זרות ותושבים בפריפריה הגיאוגרפית.

המשמעות המיידית של הקיצוץ הפדרלי היא סגירת תחנות מקומיות רבות, בעיקר באזורים כפריים ושבטיים-ילידיים, שרבע מתקציבן מגיע מהמימון הציבורי. אלו הקהילות שיישארו בלי חדשות מקומיות, בלי תכנים חינוכיים-תרבותיים שנוגעים אל זהותן באופן ישיר ובלי התרעות חירום. כן, גם התרעות חירום נמצאות בתפעול התחנות הממומנות על ידי השידור הציבורי בארה"ב.

מה שלא ידוע ברבים הוא שהשידור הציבורי בארה"ב משמש כתשתית לאומית לגיבוי מערך ההתראות באסונות טבע, שריפות ורעידות אדמה. תחנות PBS משדרות את ההתרעות גם כאשר רשתות סלולר ואינטרנט קורסות. תחנות NPR מוגדרות כנקודות כניסה ראשיות למערכת ההתרעות הפדרלית גם הן, ופועלות על גנרטורים גם במקרי קיצון.

השריפות בקליפורניה היו הדוגמה האחרונה לנחיצותן של ההתרעות. עם נפילת מערכות החשמל, ואיתן חיבורי התקשורת, היה זה השידור הציבורי שפעל לעידכון מהימן של אזרחי ואזרחיות אזורי האסונות בסיוע הנמצא בדרך, במצב בשטח ובהתנהלות השוטפת המיטבית בתנאי אסון.

הפסקת המימון על-ידי ממשל טראמפ מסכנת תשתית זו, שכן תחנות מקומיות קטנות לא יוכלו לעמוד בסכומי התחזוקה הגבוהים של גנרטורים, טכנולוגיות קליטת אותות לווין ושידור בעת חירום, ובעיקר העסקת כוח אדם לשימור כל אלו - ובכך מסכן הקיצוץ את ביטחונם של מיליוני אמריקאים.

אבל לא רק ביטחונו הפיזי של הציבור בסכנה. גם עקרונות ופרקטיקות הליבה של השידור הציבורי. ידע עצמאי, ביקורת, מרחב לא-מסחרי לשיח דמוקרטי וגישה חופשית לכולם לתכנים חינוכיים, כל אלו נמצאים תחת מתקפה עם סגירת פרויקט המימון של CPB.

השידור הציבורי בארה"ב מספק אלטרנטיבה לתקשורת המסחרית בצורת תכנים חינוכיים, מדעיים, דוקומנטריים ותרבותיים, ובמה לקולות חשובים בחברה האמריקאית שהתקשורת המרכזית מתעלמת מהם משום שאינם רווחיים מספיק.

הצהרה תרבותית, חברתית וערכית

ביטול המימון הפדרלי הוא אם כן לא רק הצהרה תקציבית, הוא הצהרה תרבותית, חברתית וערכית. הצהרה על כך שממשל טראמפ מתעלם מקהילות פריפריאליות ויוצר בפועל מה שידוע כ"מדבריות תרבותיים" או "מדבריות החדשות". הצהרה על הזנחה של קהילות שאינן אטרקטיביות עבור תחנות החדשות המסחריות, קהילות עם אוריינות תקשורת נמוכה, קהילות בעלות נגישות נמוכה למוסדות השכלה. באופן אירוני, אלו הקהילות שתרמו לחזרתו של טראמפ לכס הנשיאות.

ומאסק? מה איתו? הנה, חזרנו אליו. קהילות פריפריאליות מהסוג שתיארנו, אלו שיאבדו את השידור הציבורי שבתחנות הטלויזיה והרדיו הקטנות והמקומיות, לא יפסיקו פתאום לצרוך תוכן תקשורתי. אותן קהילות פשוט ינדדו באופן נרחב יותר לפלטפורמות עם תשתית תאגידית נגישה וזולה ככל הניתן, עם עדיפות לפלטפורמות חינמיות. כאלו שבהן המוצר - הוא הן. ובקיצור: רשתות חברתיות. אנשי אותן קהילות יקבלו את תיווך המציאות בעיקר דרך אינסטגרם, טיקטוק וטוויטר.

ומי הזוכים הגדולים ממעבר שכזה? בוודאי שלא הציבור עצמו. מי שהאמין בעבר שהאינטרנט יביא איתו דמוקרטיזציה של ידע ונגישות של קהילות שוליים לשיח פוליטי ותרבותי מגוון, כבר מודה כיום בכישלון החזון הזה. בחברת המידע האלגוריתמי המעודד הקצנה וחדשות כזב, עם עליית קרנן של תיבות התהודה ברשת, הפלטפורמות הגדולות מוחזקות בידי בעלי אמצעים כמו מאסק והן פועלות למטרה אחת ויחידה של מיקסום רווחים, לא לפי מפתח ערכים אזרחיים כמו מגוון, אוניברסליות, נגישות ושימור השכלה.

השידור הציבורי בארה"ב היה אחד המנגנונים היחידים שעוד עמדו מול אפיקי המידע הכוזב ברשת, ובעידן טראמפ גם המעוז הציבורי-אזרחי הזה נופל. מאסק כבר לא חבר במחלקות הקיצוץ, אבל האג'נדה שלו עדיין חיה ופועמת ביישום מדיניותן.

ומכאן לישראל

אז למה חשוב לדעת את כל הסיפור המדאיג הזה על טראמפ, מאסק וארה"ב, שעה שישראל מתמודדת כבר כמעט שנתיים עם מלחמה במספר חזיתות, הקצנה פוליטית ופילוג שלא נראה כדוגמתו בעבר? דווקא בגלל כל אלה. מהלך הקיצוצים שמונהג כעת בארה"ב הוא לא רק תקציבי, אלא חלק ממגמה עולמית, אי-ליברלית ופופוליסטית, שמבקשת לקעקע את מוסדות הידע הוותיקים, בהם אוניברסיטאות, גופי תקשורת ותרבות. נשמע לכם מוכר?

נכון מאוד, גם בישראל הממשלה פועלת ללא הרף לצמצום כוחם של שומרי הסף הוותיקים ובהם תאגיד השידור הציבורי "כאן". גם בישראל הממשלה מנסה מאז הקמתה בשטף של הצעות חוק לפגוע בשידור הציבורי, לפגוע בעצמאותו, לחסל את שידורי החדשות או לסגור אותו כליל. במקביל להצעות החוק ולהתערבות במינויים, מתנכלת לשכת ראש הממשלה לכתבי התאגיד, מדירה אותם מטיסות ממלכתיות ומקבוצות ההודעות הרשמיות.

הרטוריקה של מי שרוצים ברעתו של השידור הציבורי כאן ובארה"ב דומה, וכך גם כוונותיהם: למנוע מגופי התקשורת הציבוריים להיות קול עצמאי, ביקורתי ובלתי תלוי. במובן הזה, אפשר לשער שהקיצוץ שאך עבר בארה"ב יהיה רוח גבית הרסנית בידי קואליציית הליכוד.

כמו בארה"ב, גם הפגיעה בשידור הציבורי בישראל תפגע בין היתר במיעוטים, קהילות ומגזרים ואפילו במערך ההתרעות (בקואליציה כבר משתמשים בכך כתירוץ להעניק הטבות לערוץ 14 ולתחנות החרדיות, התומכים בקואליציה בשידוריהם). וכמובן, היא תפגע בדמוקרטיה, בהשתתפות האזרחית ובלכידות החברתית, שאינספור מחקרים הדגימו את התפקיד החיוני ששידור ציבורי נוטל בשמירה עליהם.

כתבנו כבר בעבר מעל דפי אתר זה על הדרך בה תאגיד השידור מקפיד על העסקה של קבוצות מיעוט, על יצירת תכנים ייעודיים לקהילות שאינן כלכליות עבור השידור המסחרי ועל שמירה על חלופות תוכניות למכנה המשותף הרחב, שלא נאמר הנמוך, ביותר בשוק התקשורת הישראלי גם על ידי הפקת של תכנים תרבותיים והיסטוריים ישראליים.

באופן זה השידור הציבורי מהווה, גם בישראל וגם בארה"ב, מערך פלטפורמות של תכני אופליין ואונליין מחוץ ללחצי הרייטינג והפוליטיקאים. וישראל, אם לא תשכיל להבין זאת, תצעד בעקבות ארה"ב. לא ארה"ב של חופש הביטוי, אלא ארה"ב שסוגרת את המיקרופון, מחשיכה את המסך ומשאירה את הציבור האזרחי לבדו במדבר.

ד"ר איה ידלין היא מרצה בכירה בביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן

ד"ר אורנית קליין-שגריר היא מרצה בכירה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז האקדמי הרב תחומי, ירושלים