נמען חדש

"עיני לוחץ: לא להוריד את מחיר הדלק לצרכן", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "יו"ר ההסתדרות נפגש עם שר התשתיות עוזי לנדאו וביקש: בחן מחדש את הקטנת מרווח השיווק של חברות הדלק. הפנייה של עיני מצטרפת ללחצים שמפעילות חברות הדלק נגד המהלך. העלות של הקטנת מרווח השיווק לחברות: כחצי מיליארד שקל. התועלת לצרכן: כ-20 אגורות לליטר". "עופר עיני נגד הצרכנים", נכתב בכותרת הידיעה עצמה, של אבי בר-אלי, בעמ' 5 של העיתון.

"שערוריית מחיר החשמל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ממשלת ישראל ממשיכה בקשר השתיקה שלה בנוגע לגז המצרי, הגורם מס' 1 בעלייה הצפויה בשיעור 20%. יו"ר רשות החשמל, אמנון שפירה, שנמצא רגל וחצי מחוץ לתפקיד, מכריז על עליית מחירים על דעת עצמו. ומשרדי איכות הסביבה והאוצר מנהלים, כרגיל, קרבות אגו. את המחיר ישלמו, כצפוי, הצרכנים", נכתב בכותרת המשנה.

"ישראל אלופת אירופה בהתייקרות מוצרי המזון", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "מחקר של הכנסת מגלה: סל מוצרי המזון של הישראלי הממוצע התייקר בשש השנים האחרונות בשיעור ריאלי של 1.3%. מקבילו בגוש היורו ספג התייקרות של 1% בלבד".

"מדד ארוחת הבוקר: זינוק של 36% בחמש שנים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". לצד הכותרת, תצלומים של מוצרים ולידם שיעור ההתייקרות: מילקי 44%, לחם אחיד פרוס 33%, 12 ביצים  גדולות 31%. העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לידיעות על יוקר מחיה תחת הלוגו "חולבים אותנו". על-פי אחת מהן, "גביע דנונה בישראל יקר ב-133% לעומת בריטניה".

"זיתא: 'הצרכנים בישראל משלמים על שמן זית פי שניים מצרכנים במדינות אחרות'", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב". "ספקיות האינטרנט העלו את מחירי החבילות ב-40%", נכתב בידיעה אחרת באותה כפולת עמודים.

"ועכשיו: גם החיבור לאינטרנט מתייקר. נטוויז'ן ו-012 מעלות את המחירים בעשרות אחוזים", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בכותרת אחרת על השער נכתב: "מיטב מצטרפת לגל ההתייקרויות: מעלה את דמי הניהול".

אם המנגינה של הכותרות הללו נשמעת לכם מוכרת, אתם טועים. העיתונות הכלכלית עוברת מהפך שקט, שני, בשנים שאחרי פרוץ המשבר העולמי. בין השאר, בזהותו של נמען הדיווחים. מהיצרן – לצרכן. מהמוכר – לקונה. מבעל ההון, אל הציבור הרחב.

שלום עכשיו

גיל מלמד במוסף "עסקים" של "מעריב" קובע כי הנחת עבודה של משרד התחבורה ושל שר התחבורה היא כי לכל רפורמה יש "מחלות ילדים", וכי "מדובר בהנחה מסוכנת, לא אחראית וכזאת שגורמת נזקים כלכליים גדולים בנוסף לטרדה מיותרת". האם מדובר בקביעה הגיונית וצודקת או בתלונה קנטרנית ומתחסדת? על-פי מה שכותב מלמד עצמו, נראה כי התשובה השניה היא היותר נכונה.

על-פי מלמד: התלונות נגד הרפורמה נובעות בחלקן מאנשים שפשוט לא אוהבים שינויים, בחלקן בשל רצון להתנגחות פוליטית ובחלקן בשל "קנטרנות סתמית", ו"קרוב לוודאי שבטווח הבינוני והארוך הרפורמה טובה, ולכל הפחות הגיונית". אם כך, היכן צריך למקם את התלונה של מלמד על כך שהרפורמה סובלת מקשיי קליטה: פחד משינויים, קנטרנות סתמית או התנגחות פוליטית? התשובה לא מופיעה בטור.

עם זאת, מלמד מספק גם תלונה משמעותית יותר: משרד התחבורה פועל במחשכים, לדבריו, ואינו משתף את הציבור. אמנם, במוסף עצמו שבו נכתבים הדברים פורסם כי מנהלת הרפורמה קיימה 70 מפגשים עם אזרחים וועדי שכונות, אך התלונה על שיתוף לקוי אינה נחלתו הבלעדית של מלמד. על רותי אמיר, ראש מינהל תחבורה ציבורית בנתיבי-איילון, האחראית על הרפורמה, נכתב היום ב"הארץ": "היא גם לא מתביישת להודות בטעויות. ולתפיסתה, נעשו לא מעט כאלה. הגדולה מכל, אולי, בהסברה: 'אנחנו עשינו טעות. התייעצנו וראינו איך עושים בעולם. קיבלנו המלצה, אמרו לנו שבשינוי מסלולי אוטובוסים אתה לא יכול להסביר את זה מוקדם. שאנשים ישכחו'".

טורו של מלמד מופיע בעמוד פנימי של המוסף. ב"הארץ" מניפים טענה דומה לכותרת הראשית של העיתון: "במשרד התחבורה מודים: שיפור ממשי יורגש רק בעוד שלוש שנים" (וכותרת הגג: "הרפורמה בתחבורה הציבורית יצאה לדרך ועוררה את זעם הנוסעים"). יש משהו מקומם בדיווח הזה, ובבולטות שהוא מקבל.

בידיעה עצמה מלינים הכתבים, אילן ליאור ודניאל שמיל, שלוש תלונות: העדרם של שלטים אלקטרוניים מהתחנות, העובדה שהנהג עדיין משמש גם קופאי, וקיומם של מכשולים בנתיבים המיועדים לאוטובוסים. לא ברור מה הקשר של שתי התלונות הראשונות לרפורמה הנוכחית, ואילו כתובתה של התלונה השלישית היא משטרת ישראל.

מלבד התלונות הללו, הידיעה עצמה עוסקת בדיווח שגרתי וסביר על הרפורמה בתחבורה הציבורית, ומקדישה מקום ניכר לפירוט של תחושות שליליות ותלונות של נוסעים. הבחירה של "הארץ" למסגר את הדיווח בכותרות מקטרות ומתלוננות מעוררת תחושה של אהבת הקיטור והתלונה, ולא של עיתונות ביקורתית. במקום לסנן את התלונות מהסוגים שפורטו לעיל באדיבותו של מלמד, במקום לבטל את הגורם הנפשי של שלום-עכשיו הדורש פנטזיה של תיקון מיידי (כאן אולי אפשר להבין, פסיכולוגית, את הקושי של "הארץ"), בוחרים בעיתון לשתף פעולה עם ההתניות הללו. הביקורת הנחוצה כל-כך על מהלך ציבורי משמעותי נדחסת בסד היללה.

ובעיקר, מול הנימה הבכיינית העכשיוויסטית, מתמצקת ממילא התהייה: עכשיו באים? "לאחר עשר שנים של תכנון ועלויות של 200 מיליון שקל, מותר היה לצפות ליותר", נכתב בהפניה לטורו של יוסי שריד על שער "הארץ". שריד תוהה מדוע במקום הרפורמה המסובכת, לא הוסיפו פשוט עוד אוטובוסים. זו תהייה מתיילדת ומיותרת (התשובה: כי זה עולה הרבה יותר), אולם אפשר להפנות אותה גם כלפי מערכת "הארץ": בתוך עשר שנים של תכנון רפורמה, מותר היה לצפות ליותר סיקור וניתוח שלה.

ולבסוף, הכותרת הראשית עצמה של העיתון כתובה כאילו היתה גילוי של "הארץ", חשיפה עיתונאית: "משרד התחבורה מודה". אולם בידיעה עצמה מפורט כי הרפורמה בנויה מארבע פעימות, שהראשונה שבהן התרחשה בשנה שעברה והבאות יתרחשו בשנים הבאות. כלומר: הרפורמה תושלם לגמרי בעוד שלוש שנים. ממילא "שיפור גדול יורגש בעוד שלוש שנים". לא חשיפה ולא הודאה, סתם הבנת הנקרא.

(ואגב, כותרת כפולת העמודים המוקדשת לסיקור הרפורמה ב"דה-מרקר" היא ציטוט: "בעוד שלושה חודשים מרבית הנוסעים יהיו מרוצים מהרפורמה בתחבורה הציבורית".)

כור ההיתוך

"חוק אחד לכולם", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", תחת כותרת המשנה: "הרב עובדיה יוסף על בנו: טיפש, קראו לו למשטרה – היה צריך ללכת". כותרת המשנה מודיעה: "תומכי הרבנים קוראים להפגנת ענק היום מול בית-המשפט העליון. חלקם קוראים בגלוי לכינון תיאוקרטיה – שלטון רבנים", ומסתיימת במסר המנוסח באופן המגושם המאפיין את העיתון: "צריך שיהיה ברור: ישראל דמוקרטיה – כולם שווים בפני החוק". הכותרות מובילות לא לדיווח אלא למאמר דעה של דן מרגלית, אביר שלטון החוק, הכותב על "פוטש תיאוקרטי".

גם האופיניון-פייפר "מעריב" מקדיש את הכותרת הראשית שלו, "ללא מורא", לטור דעה, של נדב איל. "בקצוותיה של החברה קם זרם חדש של יהדות, זרם שרוצה במותה של ישראל כמדינת חוק, זרם ששכח את ציוויה של מסכת אבות: 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'".

פרמדיקים מטפלים בערבי שהותקף בהפגנת תומכיו של הרב יעקב יוסף, אתמול בירושלים (צילום: אורן נחשון)

יש משהו מוזר באופן שבו הציבוריות הישראלית תופסת את החלק הדתי שבה. הרי שאיפתם של רובם המכריע של היהודים הדתיים היא לחיות תחת שלטונה של ההלכה; היא חלק בלתי נפרד מהאמונה המוצהרת, הכתובה בספרים וחקוקה בתפילות, בנוסחים כאלו ואחרים. היהודים לא שכחו כלום, זה אנחנו ששכחנו מה זה להיות יהודים.

"אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשיח' כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותיאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה", כותב במדור הדעות של "הארץ" סלמאן מצאלחה, מהמעניינים שבין הכותבים במדור. "אשר על כן צריך לומר בפה מלא", מסיים מצאלחה את טורו, "הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותיאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה".

בחזרה למושב עמיקם

"האלוף, שר השיכון והנאשם בעבירות בנייה", לשון הפניה לתחקיר של קלמן ליבסקינד הנמתחת לאורך רצועה צרה בתחתית שער "מעריב". "גורי רוזן מהמושב עמיקם מסובך כבר שנים בהליכים פליליים בשל פלישה לקרקעות המדינה", נכתב בכותרת המשנה (תחת הכותרת המוצלחת "מתאם הפעולות בשטחים"). "זה לא הפריע לידיד המשפחה, מתאם הפעולות בשטחים האלוף איתן דנגוט, לסדר לו פגישה עם שר השיכון אריאל אטיאס. זה גם לא הפריע לשר לקבל אותו בלשכתו ולסייע לו לקדם את ענייניו במינהל מקרקעי ישראל. ירון ביבי, ראש המינהל, שהסתייג וסירב להשתתף בפגישה עם רוזן ודנגוט, זומן היום לדיון עם נתניהו ועם השר אטיאס במטרה להביא להדחתו", נכתב בכותרת המשנה.

תגובה ציונית הולמת מופיעה על שער "ישראל היום", תחת הכותרת "הקרב על המינהל" נכתב שם: "ראש מינהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, יגיע היום לפגישה דחופה עם ראש הממשלה ועם שר השיכון, שדורש לפטרו לאלתר על רקע משבר אמון. לשכת ראש הממשלה: נתניהו לא יפטר איש, רק יקרא לשניים להפסיק לריב". ליבסקינד, אני סמוך ובטוח, ימשיך לעדכן.

המלצת קריאה

"פרינס, לצד מייקל ג'קסון ומדונה, היה אחד מקיסרי מוזיקת הפופ בתקופת הזוהר שלה. שלא כמוהם, הוא ידע לעשות הכל: לשיר, לכתוב, לנגן, להפיק, לעצב, לעשות סרטים, לקבוע מהלכים", כותב דוריאן לנסקי מ"הגרדיאן" בכתבת ראיון עם פרינס המתפרסמת במוסף "גלריה" של "הארץ". "השמועות אפפו אותו לנוכח נוכחותו הכה מוזרה וקוראת תיגר: כוכב הפופ כחייזר בלתי מוסבר, בעל מיניות מעורפלת ועם זאת רעבתנית, ומלא און בצורה מטרידה כל-כך עד ששיר אחד מהאלבום, 'דרלינג ניקי', הביא להקמתה של שדולת ההורים לצנזורה על מוזיקה באמריקה". כיום הוא חבר בכת עדי-יהווה.

"האם עבד קשה כדי להיות מרתק?", שואל לנסקי ומצטט את פרינס: "אכן היינו מרתקים מאוד. מינסוטה היתה קרקע בתולה. וזה היה פאנק רוק והיו הרבה אנשים מרתקים בסביבה". "האם לדעתו לאחר האטומיזציה של תרבות הפופ, משנות ה-80 ואילך, יכול לקום כוכב נוסף בשיעור הקומה שלו?", שואל לנסקי, ופרינס עונה: "זה יהיה חייב להיות משהו מלאכותי. מייקל (ג'קסון) ואני הגענו בזמן שלא היה כלום. ב-MTV לא היה אף אמן שהפגין גם כישרון חזותי. אולי דייוויד בואי. הרבה אנשים עשו תקליטים נהדרים, אבל התלבשו כאילו הם הולכים לסופרמרקט".

הזמר מעיד גם על איבתו לגרסאות-כיסוי ומסביר מדוע אינו מפרסם משהו ממאות השירים ששמורים עימו וטרם ראו אור: בגלל הפיראטיות המקוונת. ועוד הוא אומר, בתשובה לשאלה על המוניטין שלו כ"מפחיד": "התקשורת אוהבת להוציא מפרופורציות, וככה האדם מצטייר גדול יותר ממה שהוא. ככל שהדבר הזה שנקרא פרסום מתפוגג מהר יותר, כך טוב יותר".

וחוזר חלילה

"82 מיליארד שקל", נכתב באותיות גדולות בכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב", לצד איור גדול עוד יותר של דוב (משום מה בחרו ב"מעריב" בדוב קוטב דווקא). מתחת לסכום הנקוב נכתב: "זה הסכום שאיבדו המשקיעים בבורסה במחצית הראשונה של 2011", ומפורטים גובה הפדיונות מקרנות הנאמנות והתשואה השלילית של קופות הגמל. בסופה של כותרת המשנה מצוין כי "הבורסה דווקא פתחה את המחצית השנייה של השנה ברגל ימין".

"החשש מקריסת יוון התפוגג ובורסת תל-אביב נסקה", נכתב בכותרת של דפי נתוני הבורסה של "דה-מרקר".

ענייני תקשורת

"בהנהלת ובדירקטוריון קשת מביעים מורת רוח מדברים שנשאה ירדני בכנס איגוד המפיקים בשבוע שעבר, לפיהם השתמע כי היא מותחת ביקורת על הזכייניות ועל מוסר התשלומים שלהן", מדווחים רועי ברק ולי-אור אברבך ב"גלובס". עוד לפי ברק, גולן יוכפז וטלי בן-עובדיה הם בין המועמדים למשרת מפקד גלי-צה"ל.

"מלחמת הפלאשים", "קרב מצלמות" ו"אבסורד", מכנים עורכי מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את נוכחותם הבולטת של צלמים של ארגונים אידיאולוגיים בשטחי יהודה ושומרון. "בשנים האחרונות מפציע ביהודה ושומרון אלמנט חדש שנוסף לכל עימות, פינוי או הפגנה: המצלמות", כותב עקיבא נוביק. "מפגיני ימין ושמאל, פלסטינים, שוטרים וחיילים – כולם מקפידים להגיע חמושים לשטח. כבר אי-אפשר להפיץ טענות לא נכונות – כל קרב גרסאות מגובה בהוכחות מוצקות". נוביק אינו מציין אם ההוכחות מגבות כל פעם אחת מהגרסאות או את שתיהן.

"גלגל המוות" היא הכותרת שמתחת לראשית של "ידיעות אחרונות" ("מהפכת הפסיכומטרי", "המבחן החדש יוצא לדרך"), וזו התופסת את המקום הגדול יותר על השער. לצד תצלום גדול של בני זוג בחתונתם, נכתב בכותרת המשנה כי השניים נהרגו מפגיעת משאית בעת שעצרו לתקן תקר.

העורכים עושים זאת בדרך ציורית במיוחד: "טרגדיה של זוג צעיר שציפה להולדת ילד ראשון: באמצע תיקון פנצ'ר דרס נהג משאית את שני (22) ואת זיו (24), העיף אותם למרכז הכביש, עצר לזמן קצר וברח. ואז באה עוד משאית דוהרת, ואחריה לא היה את מי להציל". אם הרושם הסליזי לא הודגש מספיק, באה כותרת נוספת, "ראיתם משאית קטנה לבנה?", בצירוף מספר טלפון. כאילו רפי גינת מעולם לא עזב.