כשדונלד טראמפ פרסם ב-13 ביוני ברשת Truth Social - "היום זה היום ה-61"  - רגע לפני שישראל פתחה במתקפה חסרת תקדים על איראן, הוא לא סתם ספר ימים. הוא הגדיר מחדש את כללי המשחק הבינלאומי.

טראמפ התייחס לאולטימטום שנתן לאיראן: 60 יום להגיע להסכם גרעיני או לשאת בתוצאות. אבל הנה הדבר המטריד - הוא סופר את הימים בפומבי כמו ילד שמחכה ליום הולדת, בזמן שמדובר באיום במלחמה. הוא מפרסם "היום ה-61" באותה קלילות שבה אנשים מעדכנים סטטוס על ארוחת בוקר. ההיתוך הזה בין הטריוויאלי לאפוקליפטי, בין הילדותי לקטלני, חושף משהו עמוק על האופן בו טראמפ תופס את תפקידו ומעצב את התקשורת כשחקן לשירותו.

בראיון ל-ABC News ב-13 ביוני, טראמפ אמר על האיראנים: "נתתי להם הזדמנות אבל הם לא לקחו אותה". בשיחה עם עיתונאים על סיפון ה-Air Force 1 ב-17 ביוני, הוא הוסיף שהוא "לא במצב רוח" לחזור למשא ומתן - ב-21 ביוני מצב הרוח הזה תורגם לפעולה כשארה"ב תקפה מתקני גרעין באיראן. וכשה"וול סטריט ג'ורנל" שאל אותו על התקיפות הישראליות באיראן ב-13 ביוני, הוא השיב: "זה יהיה נהדר לשוק העולמי". השפה הזו - שפה של עסקאות נדל"ן, יחסים אישיים, מצבי רוח - היא לא רק סגנון. זו מהפכה.

כי מה שטראמפ עושה הוא לא פחות ממחיקת הגבול בין האישי לממלכתי וללאומי. כשהוא אומר "אני נתתי", הוא לא מבולבל או מגזים. הוא באמת חווה את ארצות-הברית כהרחבה של עצמו. המדינה היא הוא, והוא המדינה. במקום לראות בכך רק מגלומניה, יש להבין כי מדובר בהשקפת עולם.

השוו זאת לפוטין. גם הוא אוטוקרט, גם הוא מזהה את עצמו עם המדינה. אבל פוטין פועל ברוגע ממלכתי, בונה נרטיבים מדיניים (גם אם שקריים לחלוטין), מדבר בשם "רוסיה". אצל טראמפ אין אפילו העמדת פנים של הפרדה. הכל אישי, כי האישי הוא הלאומי.

או השוו לנשיאים אמריקנים קודמים. ניקסון היה חשדן ולקח דברים אישית, אבל עדיין הבין שהוא משרת את אמריקה, לא להיפך. ג'ונסון היה גס ואישי אבל ידע להפריד בין הפרסונה לתפקיד. רייגן, השחקן, הבין שהוא משחק תפקיד. אצל טראמפ אין תפקיד - יש רק הוא.

התופעה הזו לא לגמרי חדשה ביחס לטראמפ. בקדנציה הראשונה ראינו איך טראמפ הפך פגישות עם קים ג'ונג און לתיאטרון רומנטי ("התאהבנו", הוא אמר בעצרת במערב וירג'יניה ב-29 בספטמבר 2018), איך בפסגת נאט"ו ביולי 2018 בבריסל הוא התייחס לבעלות ברית כ"חייבות" על הוצאות ביטחון כאילו הוא גובה חובות, ואיך הציג את הסכמי אברהם כניצחון שלו - לא של אמריקה, שלו. עכשיו, בקדנציה השנייה, הדפוס הזה מתחדד עוד יותר.

זה בא לידי ביטוי בכל דבר. הזמן הדיפלומטי הופך לזמן אינדיבידואלי - "60 יום" הם לא תקופה במשא ומתן בינלאומי, הם הזמן שטראמפ החליט לתת. ההישגים האסטרטגיים נמדדים לא במונחים גיאופוליטיים אלא במונחים של שוק - "נהדר לשוק העולמי", כאילו מדובר בהשקה של מוצר ולא במלחמה. השפה הדיפלומטית מוחלפת בשפה עסקית - תוכנית הגרעין של איראן מטופלת כמו עסקת נדל"ן במנהטן. וכשטראמפ מפרסם סרטון AI המדמיין את עזה כריביירה תיירותית, הוא לא מציע חזון - הוא הופך טרגדיה אנושית לפרויקט כלכלי גרידא.

המהפכה הגדולה ביותר היא בתפיסת הפרפורמנס. כשטראמפ אומר שהתקיפות "יהיו נהדרות", הוא לא מדבר על התוצאות האסטרטגיות. הוא מדבר על המופע. לא מדובר באמירה שטחית אלא ביישום תפיסה שבה האמירה היא המהות, תפיסה שבבסיס המנגנון הטראמפיסטי. עקרונות הפרגמטיקה של ג'יי.אל. אוסטין יכולים להבהיר זאת היטב.

אוסטין הבחין בין אמירות "קונסטטיביות" שמתארות מציאות, לאמירות "פרפורמטיביות" שיוצרות אותה. אצל טראמפ, הכוח הפוליטי הופך כל אמירה לפרפורמטיבית: "נתתי להם הזדמנות" אינו תיאור אלא מדיניות; "אני לא במצב רוח" אינו הסבר אלא החלטה; "זה יהיה נהדר לשוק העולמי" אינו ניתוח אלא הכוונה.

התקשורת, בהדהוד האמירות הללו, היא המאפשרת את הפרפורמנס, את הקיום החוץ-לשוני - הופכת מבע פרטי לאירוע גלובלי וגחמה אישית להצהרה פוליטית. בלי ההד התקשורתי, האמירה נותרת רק מלמול פרטי.

וכאן אפשר לשאול איך נכנסת ישראל לתמונה. שהרי במציאות של טראמפ, המתקפה שלה על איראן אינה מהלך אסטרטגי עצמאי אלא פרק בסיפור האישי שלו. "הייתי מודע", "תיאמו איתי" - בביטויים האלה הוא הופך את ההישגים הצבאיים של ישראל לחלק מהנרטיב שלו.

גם בעידן הדיפלומטיה הקלאסית ישראל התקשתה לתרגם הישגים צבאיים לרווחים פוליטיים - מלבנון ועד עזה, ניצחונות בשדה הקרב לא הפכו לשינוי אסטרטגי. עכשיו לא רק שצריך לתרגם כוח צבאי להישג פוליטי, אלא שההישג הפוליטי עצמו נמדד במונחים של גחמה אינדיבידואלית.

אך השאלה החשובה לתת עליה את הדעת היא זו: מדוע התקשורת הגלובלית על גופיה השונים מתמסרת למנגנון הטראמפיסטי? מדוע "אני לא במצב רוח" לא מסוקר כגחמה מביכה - כפריט רכילותי על מצבי הרוח של הנשיא האמריקני, ומקבל כותרת ראשית בחדשות?!

טראמפ מנכיח מודל חדש של מנהיגות דמוקרטית כשהתקשורת נעשית שותפה פעילה: המנהיג חווה את המדינה כהרחבה של העצמי תוך שהוא עדיין פועל בתוך אילוצים מוסדיים, שפה עסקית מחליפה שפה דיפלומטית, והזמן האינדיבידואלי הופך לזמן היסטורי - והכל מתרחש בזמן אמת, בפיד, כשכל ציוץ מתגלגל בסיקור לכדי מהלך מדיני.

מעבר להכרה ברלוונטיות במצבי הרוח – תשובה מעמיקה לשאלה חושפת את גאונותו האפלה: ברגע שטראמפ ביטל את ההפרדה בין האישי לממלכתי, הוא לכד את התקשורת במלכודת בלתי אפשרית.

זהו לב המנגנון של טראמפ - ביטול הגבול הופך כל אמירה אישית לפוטנציאל פרפורמטיבי, והתקשורת נאלצת להתייחס אליה ככזו. היא לא יכולה להתעלם מהגחמות כי הן עשויות להיות מדיניות.

המנגנון הטראמפיסטי ביטל את ההבחנה בין רכילות לחדשות, בין גחמה אישית להחלטה אסטרטגית. פה טמון הכוח של הפיכת האישי לממלכתי החדש. הגבול המחוק בין האישי לממלכתי, הפרפורמטיביות המוחלטת של כל אמירה אישית, וההדהוד התקשורתי שמממש אותה מרכיבים יחד את המנגנון. טראמפ לא רק שינה את כללי המשחק - הוא הפך את התקשורת כפופה לכללים החדשים.

מה עושים במצב כזה? אולי עלינו להתחיל בדיוק כאן – בהבנה שכשאנו מצטטים "אני לא במצב רוח" כמדיניות אנו לא מדווחים עליה אלא יוצרים אותה כחלק מקידוד במנגנון הטראמפיסטי. בעולם שבו גחמה אישית יכולה להצית מלחמה ומצב רוח יכול לשנות היסטוריה, ההבנה הזו היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה.

הפתרון טמון בעיתונות מסבירה - הגישה היחידה שיכולה להתמודד עם המנגנון הטראמפיסטי. כשטראמפ אומר "אני לא במצב רוח", הכותרות לא צריכות רק לדווח על מצב הרוח אלא לחשוף את הדפוס: "הנשיא משתמש במצב רוח אישי לעצירת משא ומתן - זו הפעם החמישית ששפה רגשית קדמה לשינוי מדיניות".

עיתונות כזו תעקוב אחר דפוסים, תדגיש את ההפיכה מאישי למדיני, ותצייד את הקוראים בכלים להבין לא רק מה קורה אלא כיצד המנגנון פועל. היא תציין מתי "לא במצב רוח" קדם לפעולה צבאית, מתי עלבון אישי עיצב מחדש בריתות, מתי הצהרות רגשיות הפכו למדיניות כלכלית.

כשמצב רוח של נשיא אמריקאי יכול לעורר או למנוע מלחמות, הבנת המנגנון הזה היא לא אקדמית – היא דחופה. הכוח להתנגד טמון לא בהתעלמות מהפרפורמנס אלא בהסבר בלתי נלאה שלו. ברגע שנבין ש"אני לא במצב רוח" מתפקד לא כתיאור אלא כיצירת מדיניות, נוכל להתחיל לראות את החוטים של המנגנון - ואולי לחתוך אותם. ההבנה, בסופו של דבר, היא הכוח החזק ביותר נגד מניפולציה.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר אילן