ניהול ההסלמה

"הטילים המתקרבים למרכז מחקו את העליות בבורסה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" (כמה? "בסיום המסחר ירד המדד ב-0.3%"). "בעקבות ירי הרקטות: ישראל שוקלת לחדש את ההתנקשויות", מתעקשת הכותרת הראשית של "הארץ" להתנתק מהז'רגון הצבאי שאימצה העיתונות ("סיכולים ממוקדים"). "ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שנשיא ארה"ב אובמה החמיא לו על האיפוק היחסי שהוא נוקט בניהול ההסלמה", נכתב בכותרת המשנה.

"'כיפת ברזל' נכנסת לפעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "כיפת ברזל בדרך לפעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ו"'כיפת ברזל' מגיעה לדרום", נכתב בזו של "מעריב", מתחת לכותרת הגג "גראדים וקסאמים על אשדוד ושדרות".

"אחרי שבוע של הסלמה: ישראל החליטה להציב בשטח סוללה מבצעית ראשונה של מערכת ההגנה מפני רקטות וטילים", נכתב בכותרת המשנה. "'כיפת ברזל' תוצב כבר ביום ראשון, אבל בצה"ל מנסים להנמיך ציפיות: סוללה אחת תוכל להגן רק על עיר אחת". כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" קצרה ותמציתית: "מיום ראשון: צה"ל מתחיל לפרוס סוללות של המערכת ליירוט רקטות. היום: אין לימודים בבאר-שבע, אשדוד, גן-יבנה וקריית-גת".

אחת הכותרות על שער "הארץ", לדיווח של אבי יששכרוף, היא "דיווח על הרג עשרות מפגינים בסוריה"; "בעקבות המהומות הודיע אסד על רפורמות שבמסגרתן יבוטלו חוקי חירום ותתאפשר הקמת מפלגות במדינה". "מניין ההרוגים במהומות מגיע ל-100 – התושבים טוענים: 'שכירי חרב של החיזבאללה יורים במפגינים למוות'", נכתב בכותרת משנה על שער "ישראל היום".

ביביטורס

"שאיפת הפוליטיקאים להציג את מיטיביהם כחברים ברורה: חבר הוא מי שנותן מתנה ללא תמורה", כותב הדר חורש בפתח המוסף "עסקים" של "מעריב". "תחקירים מאלפים דוגמת זה של דרוקר חושפים מה מקבל הפוליטיקאי מידידיו. את התמורה להשקעה יכול הקורא, במרבית המקרים, רק לדמיין".

אולי לא נצטרך רק לדמיין. אחרי הכל, כדי שלא נצטרך רק לדמיין מינינו לנו שוטרים ושופטים, ולאחרונה, מסתבר, גם מבקרים. "היועץ והמבקר שוקלים בדיקה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לתצלום של הזוג שרה ובנימין נתניהו והסלוגן שהעיתונות הדביקה לפרשה: "ביבי טורס". כותרת הטור של סימה קדמון, שתמציתו מודפסת על השער, היא "נהנתן פלוס פלוס".

ב"מעריב" הולכים על הרכב מילולי מנצח – גם "ביביטורס" (המהדהד את "ראשונטורס" של אהוד אולמרט) וגם "עננה", הזכורה לקוראי העיתון מהפרשות "מסמך גלנט", "אחוזת גלנט" ופרשות בעז הרפז. ובקיצור: "ביביטורס: העננה". עוד ב"מעריב": היועץ והמבקר אינם שוקלים, אלא כבר בודקים בפועל "את מימון הנסיעות היוקרתיות, הטיסות ובתי-המלון של בנימין נתניהו ורעייתו".

אחרי התעלמות מופגנת אתמול ב"ישראל היום" (אפשר לדמיין: התרוצצות מלאת מבוכה בחדרי המערכת), הצליחו עורכי העיתון למצוא נוסחה לסיקור התחקיר הלא מחמיא על ראש הממשלה נתניהו. "קדימה התלוננה; הליכוד: צביעות", נכתב בכותרת על שער העיתון. "לשכת נתניהו: התחקיר – 'ניפוח ורדיפה אישית'", נכתב בכותרת המשנה. "אחרי התלונות של קדימה: מבקר המדינה הודיע כי יבדוק את הנושא". "בעקבות 'תחקיר הנסיעות' בערוץ 10", נכתב בכותרת הגג.

ובכן, מעתה אמור: "תחקיר הנסיעות" של ערוץ 10 (מה היה שם בדיוק? לא חשוב) הוא מכשיר פוליטי בידי חונטה של רשעים (קדימה) כדי לנגח ראש ממשלה מכהן (ביבי). הסיקור עצמו, המתפרש על פני עמ' 9, מוכתר במלים "בקדימה חגגו והתלוננו, הליכוד: תראו מי שמדבר"; בכותרת הגג: "לשכת נתניהו על תחקיר הנסיעות: 'ניפוח ורדיפה אישית'", מתהדר בטור פרשנות (דרור אידר) הנפתח במלים "שום בשורה חדשה לא יצאה מהתחקיר המקיף (והמעייף) של רביב דרוקר", וקובע כי מדובר ב"רכילות לשמה". עוד כותרת בעמוד: "עו"ד דוד שימרון: אין פה שום דבר לא חוקי". ולחשוב שב"ישראל היום" נעלבו פעם כשכינו את העיתון "ביביתון".

"חבל ששני ראשי הממשלה הכושלים של שנות ה-90 נבחרו להוביל את ישראל לתוך העשור השני של המאה ה-21", נכתב בכותרת המשנה לטור של רותם שטרקמן בכפולה הפותחת של "דה-מרקר", "ומה חבל שהם נעשו עוד יותר נהנתנים ועוד יותר מנותקים".

תפילה לאלוהי הגז והנפט

"החברות שילמו מחיר יקר על חוסר המוכנות שלהן להידבר עם הממשלה ולהגיע להסכמות בשלב מוקדם", מצטט רותם סלע במוסף "עסקים" של "מעריב" את ח"כ כרמל שאמה-הכהן (בכתבה המסכמת בקיצור את עיקרי ההתרחשות סביב ועדת ששינסקי). "התדמית שלהן נפגעה, ונוסף לכך הן שילמו מחיר גבוה הרבה יותר".

מדוע גבוה הרבה יותר? לפני ששר האוצר הקים את ועדת ששינסקי, הגיש שאמה-הכהן הצעת חוק להגדלת התמלוגים משדות גז ונפט מ-12.5% ל-20%, אבל "חברות הגז טענו שמדובר בהצעה קיצונית שתגרום להתמוטטות משק הגז, ואילו לפני כחודשיים הם שלחו לי בקשה שאעלה אותה שוב כהצעת חוק".

ועדת ששינסקי קבעה, מזכיר סלע, שגובה התמלוגים ייוותר ללא שינוי, אולם "על רווחי החברות יוטל היטל דיפרנציאלי, שילך ויעלה עם כיסוי ההוצאות וצבירת רווחים בפרויקט. גובהו של היטל זה יהיה בין 20% ל-50% מהרווחים. כמו כן בוטל ניכוי האזילה – ניכוי מס בגובה של כ-25%, לו זכו המשקיעים והחברות בתחום הגז והנפט".

סלע היה בולט בין הכתבים הכלכליים שסיקרו את ועדת ששינסקי בכך שהביע עמדה ספקנית כלפי מסקנותיה, בעוד שרוב ההתייחסויות לוועדה בעיתוני הכלכלה (בוודאי ב"דה-מרקר", גם ב"כלכליסט" וגם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות") הביעו עמדה תומכת עד נלהבת בהעלאת המס (או אם תרצו, בהגדלת נתח הציבור) על תגליות נפט וגז.

את הכתבה היום מסכם סלע ב"תפילה לאלוהי הגז והנפט", שבה הוא מביע תקווה שתחזיות האימים של יזמי האנרגיה לגבי עתיד הענף בעידן של מיסוי גבוה לא יתממשו, ומוסיף "רק עוד תפילה קטנה": ש"גרגיר הספק" ידבק גם ב"מנצחים, החולמים, הגיבורים של הסיבוב הנוכחי".

לו אך

"תוצאות ההצבעות על חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה, שהתקבלו במליאת הכנסת בלילה שבין שלישי לרביעי, רושמות דף מחפיר בהיסטוריה של בית-המחוקקים הישראלי", קובע מאמר המערכת של "הארץ". "שני החוקים מצטרפים לרשימה הולכת ומתארכת של יוזמות חקיקה מגונות, שכל תכליתן הדרת הערבים אזרחי ישראל, הפחדתם ושלילת זכויותיהם.

"חקיקה זו – על חלקיה שכבר התקבלו (חוק בשארה, חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה), ואלה המונחים עדיין על שולחן הכנסת (חוק שלילת האזרחות וחוק ועדות החקירה של ארגוני זכויות אזרח) – גורמת לכרסום מסוכן בדמוקרטיה הישראלית. האחראים הישירים לתהליך זה הם אותם ח"כים מישראל-ביתנו, קדימה והליכוד שיזמו את החוקים, ועמיתיהם מש"ס, האיחוד-הלאומי ויהדות-התורה שהצביעו בעדם. אך אחריות לא פחות חמורה מוטלת על כתפיהם של 60 הח"כים שלא לקחו כלל חלק בהצבעה". "שום תירוץ לא יעמוד להם", מוסיף המאמר אחרי שהוא מאזכר את יו"ר קדימה ציפי לבני.

"אילו הכרנו בישראל ב-48'", היא כותרת מאמר מעברו השני של חלק ב' של "הארץ", שכתב עבד אל-לטיף אל-מולחים, "קצין בכיר בדימוס בצי הסעודי".

תרבות "מעריב"

"'האח הגדול 3' היתה מאכזבת, כי לא סיפקה לנו מישהו לאהוב. ועדיין, לא הצלחנו להפסיק לצפות בה", נכתב בכותרת המשנה לטור הפותח במוסף "תרבות מעריב" (נטע חוטר).

"מה שמשותף לשני הכותבים הישראלים הגדולים המככבים בטור זה – הסופרת צרויה שלו והמשורר מרדכי גלדמן – הוא ההעדר המוחלט של התמסחרות בכתיבותיהם", כותב מנחם בן בטורו הקבוע, העוסק בשירה, באותו מוסף. בן מצטט את הסופרלטיבים היחצניים שניתנים לשניים על כריכות ספריהם ומעיר: "גם אם נקרא את ההגדרות האלה באירוניה קלה, בידיעה שכמות הקוראים המשוכללים, כאן ובעולם, שמסוגלים בכלל להבחין בתדר הכתיבה הענוג והטמיר שלהם הולכת ופוחתת מול רעשי הטלוויזיה והבידור, עדיין מדובר בשניים המחזירים לנו את טעם הקריאה לכל עומקו".

"סיון היא היחידה בין כל החמישייה שלא התלכלכה בשום דבר, והיא גם יפה (גם אם פחות מאיילה או מאלו של העונה הקודמת), בעיקר בעיני מי שסיליקון בשדיים לא עושה לו את זה", כותב מנחם בן בטורו הקבוע (האחר) באותה כפולת עמודים על ה"גמר" של העונה הנוכחית של תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", שישודר מחר.

במדור "אנשי השבוע", באותה כפולה פותחת, מוקדש המקום העשירי ל"תרבות מעריב", עם הכיתוב: "עוד ניפגש, ויהיה לנו טוב". המוסף צפוי להיסגר במסגרת מה שנראה כהכנות של "מעריב" לצמצום דרסטי של המהדורה המודפסת, אולי חיסולה ממש, ופנייה חדה לכיוון המדיה הדיגיטלית.

"לפחות בשני ענפי ספורט ישראל מתייצבת בראש הדירוג העולמי – בסגירת עיתונים יומיים ובהרס בתי-קולנוע", כותב בפתח טורו ב"תרבות מעריב" מאיר שניצר, מבקר הקולנוע הוותיק של העיתון ומי ששמו הוזכר כמועמד לפיטורים בסבב הנוכחי (120, מתוך 400 הצפויים להיות מפוטרים בסופו של דבר. עד לסבב הבא).

"יותר מ-30 עיתונים יומיים נסגרו פה מאז שנות ה-50, ועיון באתרי החדשות העדכניים מגביר את התחושה שאין זה המספר הסופי", ממשיך שניצר במשפט סתום משהו. "יותר מ-50 בתי-קולנוע תל-אביביים ננעלו מאז 1959 [...] דומה כי הקינות והנהי על מצבה העלוב כיום של העיתונות היומית כמו נכתבות כעת מעצמן, ובהעדרה של פרספקטיבה אובייקטיבית, שתבחן את הנזקים החברתיים שיצטברו ממחיקתו של מדיום זה, מוטב בשלב זה להניח לנושא הדוגר עתה במדורי הכלכלה".

"האם עלי לבחור איזו אסכולה אני מעדיפה?", שואלת מבקרת התיאטרון שרית פוקס, הכותבת ב"תרבות מעריב" על הצגות של מיקי גורביץ' ושל אבי גיבסון בר-אל. "למה צריך?", היא מוסיפה ועונה: "אבל נעים לדמיין סדנה משותפת בחדר סגור עם גיבסון בר-אל ומיקי גורביץ' ומצלמות 'האח הגדול', יהיה רצח".

ההיבט החברתי-דמוקרטי

"הסיבה שנוחי דנקנר, אחד האנשים החזקים בישראל, רוצה לרכוש את 'מעריב' היא כדי לצבור עוד קצת כוח", נכתב בכותרת המשנה לטורו של סמי פרץ, עורך "דה-מרקר". לכאורה, קביעה טריוויאלית. למעשה, היא מתנגחת עם ההצהרה הסכרינית של דנקנר עצמו ("עבורי זה אינו רק מהלך עסקי, אלא גם מהלך חברתי-דמוקרטי").

"דנקנר מוטרד מוועדת הריכוזיות, וכעת מנסה להשפיע על הרגולטורים באמצעות העיתון. אבל הוא עשוי גם לגלות את מגבלות כוחו של העיתון – ולהקים עליו אויבים חדשים", ממשיך פרץ ומתייחס גם להיבט החברתי-דמוקרטי וכורך אותו בזה העיתונאי-מקצועי: "מציאת משקיע חדש ל'מעריב' היא בשורה טובה מאוד לעיתונאים בישראל ולמי שמתפרנס מהעיתונות. אין בכך ספק. יותר כלי תקשורת פירושו יותר מידע, יותר דעות, יותר מקומות עבודה, יותר במות התבטאות, יותר פלטפורמות לפרסום ויותר תחרות. אבל זה עדיין לא אומר שאי.די.בי היא המשקיעה הרצויה ל'מעריב'.

"עיתון שנמנה על קבוצה עסקית שעוסקת בכל-כך הרבה ענפי משק כמו רכב, נדל"ן, תקשורת, ביטוח, פיננסים, כימיקלים, רשתות שיווק ומזון, הובלה ושינוע, ועוד ועוד, ייתקל כל יום בניגוד עניינים בסיקור המשק הישראלי והרשויות הרלבנטיות.

"הבעיה אינה מה יכתבו ב'מעריב' על עסקי סלקום, כלל-ביטוח, נשר או שופרסל, כי אלה הדברים השקופים והברורים. מה שמטריד הוא מה לא יכתבו על הגופים האלה, ומה יכתבו או לא יכתבו על כל הגורמים המחליטים בעניינם, מתחרים בהם או מעורבים אתם בקשרי גומלין".

ואפשר להוסיף: אם תחת ניהולו של עופר נמרודי, מיני-טייקון, כשל העיתון פעם אחר פעם, במה שכן פירסם, בקידום בוטה ומביך של אינטרסים עסקיים של קבוצת הכשרת-היישוב, מה יקרה תחת שרביטו של אחד מאילי ההון החזקים וסבוכי האינטרסים ביותר במשק הישראלי?

שמחה לאיד

"לצד הצער על כאב הקורבנות, עניין חמור נוסף שעולה מפרשת קצב הוא איך מצליח עסקן פוליטי בינוני להגיע כך לפסגה?", שואלת מירב ארלוזורוב בטור הפותח את "דה-מרקר". "בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי בישראל אין אחריות, אין תבונה ואין בחינה של האינטרס הלאומי – רק שיקולים פוליטיים קצרי טווח", קובעת כותרת המשנה למאמר. מתחת לתצלום של קצב, המלווה את המאמר, נכתב: "נכשל בשלל התפקידים הפוליטיים שבהם כיהן".

"קומתם של מאות אלפים גבהה באותו ערב ביולי 2006, כשנציגם של אלה שהרגישו שהם מקופחים נבחר למשרה הרמה של נשיא מדינת ישראל", כותב ישראל הראל בחלק ב' של "הארץ". "הם גם שמחו לאידו של שמעון פרס, אז אדם שנוי במחלוקת, ושל האליטות המקפחות, האשכנזיות, שפרס היה מועמדם". "קשה לשכנע אנשים אלה שמשפטו היה הוגן", מוסיף הראל (המדגיש כי אכן כך הוא).

"עו"ד ציון אמיר בראיון אישי: 'אני חושש שקצב יתאבד'", נכתב בכותרת על שער "מעריב" (אחרי שכותרת דומה הופיעה שם גם אתמול). לא הכל רע, אם כן, יש עדיין מי שיכול לסחוט קצת יחסי-ציבור ממפלתו של קצב.

ההון התרבותי הישראלי

"המסלול שלה אל מרכז הישראליות הוא כל-כך לא רגיל, כי אולי זו הדרך היחידה האפשרית עבור בת הזקונים במשפחתו קשת היום של הירקן נקדימון חודדאטוב מחדרה", כותב יהודה נוריאל בכתבת סקירה וביקורת על פועלה של הזמרת שרית חדד במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

"האלבום הראשון שלה, 'ניצוץ החיים', רואה אור בנובמבר 95'. צריך פיס בחיים: זו בדיוק נקודת האפס של התרבות הישראלית החדשה. כמה חודשים לפני כן נספה הרוק האשכנזי באסון ערד. ב-4 בנובמבר מוצא להורג יצחק רבין בכיכר העיר, בדיוק כאשר בגלגל"צ מנהיגים את הפלייליסט הקדוש ומספקים 'סופשבוע רגוע' למדינה שהשתגעה. ביחד עם עלייתם של ערוץ 2 וכניסת האינטרנט לכל בית, ההון התרבותי הישראלי מחולק מחדש".

בסיכום המאמר כותב נוריאל: "השבוע יראה אור '20', אלבומה החדש וה-20 במספר של שרית חדד, שרה חודדאטוב הקווקזית-ערבית-מזרחית-ישראלית, לסבית-סטרייטית-לא חשוב, משתמטת-פטריוטית, מסורתית-פמיניסטית, ובו היא תשיר שיר סבנטיז לבנוני באנגלית, בהפקה של הנרי (שהוא בעצם אלי מזרחי), שגם כתב לה את 'קומי צאי', שמשלב את 'לכה דודי' עם משפטים של ביאליק בלחן ערבי. אם הצלחתם להבין את כל המשפט האחרון בנשימה אחת, הצלחתם להבין מהי שרית חדד ומהי התרבות הישראלית החדשה".

ענייני תקשורת

כל העיתונים מציינים על השער את זכייתה של קבוצת נשים בגביע אירופה (כדורסל, אליצור רמלה). בשערי כל המוספים המדיניים של העיתונים מופיע אותו תצלום (בווריאציות מעט שונות), של אזרחים מבוהלים רצים לחפש מחסה ממטח רקטות על באר-שבע (חוץ מהמוסף של "ידיעות אחרונות", שם מודפס תצלום של ענת קם מאחורי סורגי חלון).

המוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" מקדיש היום את כל השער לכתבה של רן רזניק (תחקירן מוערך שהחל לאחרונה לעבוד ב"ישראל היום"), ולפיה "לפחות 27,000 חולים נפגעים בכל שנה מזיהומים שנובעים מאישפוזם בבתי-חולים". "הרופאים לא רחצו ידיים – הדס מתה מזיהום", נכתב בכותרת הראשית ליד תצלום תקריב של פנים של נערה. למרות המסגור הנצלני משהו, זה שינוי כיוון חיובי במוסף, שבמנעד שבין חומרים קלילים לכבדים חתר תמיד לכיוון הראשון (שלא לומר הקים שם תחנת עגינה).

שאר הכתבות במוסף (חמש בסך-הכל): ראיון עם זמר "כוכב נולד" הראל מויאל, ראיון יחצני עם מטפלת ניו-אייג' אמריקאית שמעוניינת למכור את מרכולתה גם בישראל, כתבה על אתר אינטרנט שהוא "הבית של חובבי הגורמה" וראיון עם שני שחקני קולנוע הוליוודיים.

ולאן נעלמה השואה הגרעינית ביפן?

"'360' ו'המקור' ממחיזות את עבודת המשטרה, אמנון לוי נותן פרופילים של סלבס, וב'עובדה' אוהבים כתבות מגזין רכות", נכתב בכותרת המשנה לטור של ירון טן-ברינק בכפולה הפותחת של המוסף "7 לילות". "תוכניות התחקיר הטלוויזיוניות גוססות לנו על המסך", היא מסתיימת, "וזה כואב".

"נהוג היה לחשוב עד לא מזמן שגם בטלוויזיה המסחרית ישנם כוחות עיתונאיים שהיו רוצים מאוד לתחקר את חיינו לעומק ולרוחב, אך שיקולי רייטינג ותקציב מונעים זאת בעדם", כותב טן-ברינק בטור עצמו. "בואו נעיף את הקשקוש הזה מהחלון. רובם בהחלט מסוגלים, אבל פשוט אינם רוצים", הוא קובע. "זו עבודה מתישה מדי, כפוית טובה מדי, רצינית מדי".