פרס אורי אבנרי לעיתונות אמיצה לשנת 2025 הוענק לכתבי "הארץ" שירין פלאח סעב וג'קי חורי "על סיקור מעמיק ומתמשך של השלכות המלחמה בעזה על האוכלוסייה הפלסטינית. באקלים ציבורי מקוטב, מתלהם, גזעני, שטוף נקמה ושנאה, נחשב המעשה העיתונאי המתבקש הזה לאמיץ במיוחד".
להלן הדברים שנשאה פלאח סעב בערב קבלת הפרס (סינמטק תל-אביב, 7.5.25).
------------------------------------
ערב טוב לכולכם, ותודה רבה מעומק לב.
עוד לפני תחילת המלחמה, רצועת עזה הייתה חלק מהמוקד העיתונאי שלי, בהקשרים תרבותיים וחברתיים. ב-7 באוקטובר, הקרקע נשמטה מתחתיי. שום דבר ממה שידעתי על מלחמות לא הכין אותי למתקפה של חמאס בעוטף עזה.
אלה היו שעות קשות ביותר – ועד היום לא מצליחה להמשיג אותן במילים. בכל מלחמה, אזרחים חפים מפשע משלמים את המחירים הכבדים ביותר - משני הצדדים. בתוך המציאות המעורפלת והכאובה, עם הדיווחים הקשים על מה שמתרחש בעוטף, דבר אחד היה ברור לעורכים ב"הארץ" וגם לי; שצריך להמשיך ולתעד את המתרחש ברצועת עזה ולהביא את הקולות של האוכלוסייה האזרחית.
בשעות הצהריים פתחתי תיקייה חדשה במחשב. קראתי לה: "רצועת עזה, 2023". המשימה שלקחתי על עצמי: לתעד את התמודדות תושבי הרצועה ולסקר את המצב ההומניטרי. חשוב להדגיש שאני עומדת כאן לא לבד. אלא נושאת איתי קולות וסיפורים רבים – של נשים עזתיות, אימהות ואבות, ילדים ונערות שעד היום הזה בתקשורת הישראלית לא רואים אותם. הם לא קיימים. או אולי – בוחרים שלא לראותם.
הפרס הזה הוא רגע של הכרה, והוכחה שגם בתוך חומת ההכחשה שקיימת בשיח הישראלי למתרחש ברצועה, ישנם סדקים ונכנס בהם אור. הפרס אמנם הוא על אומץ, אבל מבחינתי עשיתי את הדבר הנכון, המובן מאליו. היו רגעים בהם פשוט בכיתי למראות הסבל, ההרג של ילדים, ולמשמע עדויותיהם של ההורים ושל האנשים שנאבקים לשרוד עוד יום תחת הפצצות, רעב ועקירה ממקום למקום וחיים באוהלים.
"המוות נמצא בכל מקום", סיפרה לי אישה עזתית. אחרת הוסיפה "כתבתי את שמות ילדיי על גופם. אם יקרה להם משהו, לפחות יזהו אותם לפני קבורה". ההשלכות הן בכל תחום. הרס תשתיות, קריסת מערכת הבריאות, פגיעה באנשי צוות רפואי שמובילים לחוסר בטיפול בחולים הכרוניים ובפצועים, וכל זה קורה לצד התנאים הפיזיים הקשים והמחלות המתרבות. המשמעות היא שגם אם הפסקת האש תהיה מחר — המוות ברצועה יימשך עוד זמן רב.
כל הסיפורים האלה חסרים, מושתקים ומוסתרים מעיני הציבור הישראלי. ואין זה מפתיע. בתוך האולפנים, ברחובות ובשיח הציבורי אמירות כמו "עזיבה מרצון", "טרנספר" "נכבה 2023" או "להטיל פצצת אטום על עזה" הפכו ללגיטימיות, מנורמלות ומלבות את הנקמה והשנאה. ובכל זאת, "הארץ" הוא כלי התקשורת היחיד בשפה העברית שלא נרתע מסיקור תוצאות המלחמה בעזה.
העיתונאי אינו חלק מעדר אלא איש מקצוע שחותר דווקא למקומות החשוכים, שאותם רוצים להסתיר מהציבור. זה היה האתוס של אורי אבנרי. וזה אמור להיות העיקרון המנחה של כל עיתונאי בכל רגע ובכל זמן, ובמיוחד בעת מלחמה. חופש העיתונות איננו רק הזכות לדווח. הוא גם חובה מוסרית. לשאול. להטיל ספק. לספר את מה שמבקשים להסתיר. ולפעמים – פשוט לא לשתוק.
אני מקבלת את הפרס הזה בשביל של כל אלה שאיבדו הכל – ולמרות זאת עוד שולחים הקלטה, או תמונה, או פנייה שקטה – ומקווים שמישהו ישמע. ואם יש לי קול – אני מרגישה שאני חייבת להמשיך להשתמש בו בשבילם.
ובנימה אישית, אני עיתונאית מהחברה הערבית, שלא תמיד הייצוג שלה היה מספיק הוגן וצודק בתקשורת הישראלית. אני חיה בין שפות, זהויות, בין גבולות סמויים וגלויים. המסע שלי עד לכאן היה בגלל עורכי "הארץ" שהאמינו בי. בגלל המערכת שאינה מפחדת לעמוד מאחורי אמת, גם כשלא הייתה נוחה.
זה המקום לומר תודה לעורכים ולשותפים בדרך – אלה שאמרו לי: תכתבי. תביאי את הקול הזה. תתעקשי. תודה שנתתם לי גיבוי כשנדרשה עמידה – גם מול דממה, גם מול מתקפה.
תודה ענקית לעמירה הס, שמבחינתי היא מורת דרך, ובזכותה למדתי להכיר יותר לעומק את הרצועה. תודה לארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל והקרן ע"ש רחל ואורי אבנרי להענקת הפרס - שמבחינתי היא גם אמירה מוסרית ומשמעותית לא לוותר על הערכים של תקשורת חופשית, אמיצה, שמייצגת את האמת גם ברגעים הקשים והמורכבים ביותר.
ודבר אחרון - אני רוצה להודות לקוראי "הארץ" ולכל מי שכתב ושלח לי הודעה אחרי שקרא את הכתבות. בתקווה אמיתית שהמלחמה תיגמר, שהחטופים יחזרו, והאנשים ברצועת עזה יזכו לצדק ממשי ושיקום הוגן וחיים ראויים.