חברי הממשלה והקואליציה שמתנגדים לעסקאות לשחרור החטופים בעזה, טוענים שהלחץ הציבורי על הממשלה לחתום על עסקה, מעודד את החמאס לחטוף עוד ישראלים ולהעלות את המחיר לשחרורם.
כך למשל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' צייץ ש"כולם רוצים להחזיר את כל החטופים, אבל אני גם דואג לחטופים הבאים, למשפחות השכולות ולאלה שיירצחו בפעם הבאה חלילה, כי אנחנו יוצרים פה אינסנטיב מאוד גדול לחטוף יהודים". כשפגש משפחות חטופים בכנסת בחר בניסוח אחר: "שומעים אתכם יותר מדי בכל מקום. החוצה. שלום ולא להתראות".
האמת היא, שגם אם מקבלים את ההיגיון של סמוטריץ' ודומיו, התמריץ לחטיפת ישראלים קיים גם אם לא נחתמה אף עסקה, כל עוד ישראל היא מדינה שמסכימה באופן עקרוני לשחרר אסירים ביטחוניים תמורת אזרחיה וחייליה שנחטפו. מרגע שזו המציאות, הצלחת הקמפיין לשחרור החטופים דווקא עשוי להקטין את התמריץ הזה.
לנוכח ההצהרות של חברי הממשלה והקואליציה כי שחרור החטופים אינו בראש סדר העדיפויות, והחבלה מצד ראש הממשלה ולשכתו במשא ומתן לעסקה, לממשלת ישראל יש אמינות בינלאומית קטנה ביותר בסוגיית החטופים.
לעומת זאת, בזכות הקמפיין האזרחי בעד החזרת החטופים, החזקתם בשבי הפכה מ"תעודת ביטוח" להישרדות החמאס גם לנטל בינלאומי כבד על ארגון הטרור. המשפחות ושורדי השבי ששוחררו, שוחחו ונפגשו עם ראשי מדינות ובתי פרלמנט, כולל במדינות ערביות, והתראיינו לגופי תקשורת חשובים.
מנהיגים ממפלגות השלטון והאופוזיציה במדינות רבות, הצטרפו למאבק לשחרור החטופים, עוסקים ומתבטאים לגביו באופן אינטנסיבי וגם מגנים את ארגון הטרור ושיטותיו. הופסקה ההבחנה המלאכותית שנעשתה בעבר על ידי לא מעט ממשלות בין ה"זרוע המדינית" לזרוע הצבאית של החמאס. אמנם החמאס הצליח לשחרר אסירים פלסטינים, אך קמפיין המשפחות גרם לו לשלם על כך מחיר בינלאומי עצום, שימשיך לשלם עוד שנים ארוכות.
(מימין: השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, שר הביטחון ישראל כ"ץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ'; 31.12.24 (צילום: חיים גולדברג)
בנוסף, הבחירה של הקמפיין להחזרת החטופים לא להבחין בין אזרחים לחיילים שנחטפו, ולנהל קמפיין משותף לשחרור כולם, היא קריטית שכן לחמאס אסור לחטוף ולהחזיק בשבי אדם כלשהו. החמאס הוא ארגון טרור שאינו עומד באף אחד מהקריטריונים המתירים להחזיק "שבויי מלחמה" על פי האמנות הבינלאומיות.
מלכתחילה האזרחים והחיילים נחטפו מישראל רק כדי שישמשו כקלפי מיקוח במשא ומתן לשחרור אסירים פלסטינים ולקידום אינטרסים אחרים של החמאס, ולא כדי להוציא את החיילים ממעגל הלחימה עד לסיומה, שזו המטרה המותרת היחידה בהחזקת "שבויי מלחמה". האיסור על החזקת "קלפי מיקוח" בחוק הבינלאומי הינו מוחלט וללא הבחנה בין אזרחים וחיילים. כלומר, החיילים שנחטפו אינם "שבויי מלחמה" ומעמדם זהה לאזרחים.
לא רק שאין בסיס משפטי לשיח שמבחין בין אזרחים לחיילים חטופים, במקרה של החמאס וארגוני הטרור הפלסטינים האחרים הוא מסוכן במיוחד. מבחינתם, כל אזרח ישראלי עד גיל 50 נחשב כחייל או מילואימניק בפוטנציאל ולכן גם כיעד "לגיטימי" לחטיפה.
למשל, החמאס התייחס לעופר קלדרון כמילואימניק, ועמית סוסנה העידה שעונתה כאשר חשדו שהיא קצינה. השיח הזה מסוכן גם ליהודים ברחבי העולם, שעלולים להיחשב אף הם כמטרות "ליגיטימיות" לחטיפה אם שירתו בעבר בצה"ל או עדיין בגיל המתאים להתגייס או לשרת במילואים בישראל.
בנקודה הזו, הקמפיין של המשפחות הצליח באופן חד-משמעי. מנהיגי מדינות המערב, וגם חלק ממנהיגי מדינות ערב, קראו שוב ושוב לשחרור כל החטופים, ללא הבחנה ביניהם. בזכות הקמפיין של המשפחות, החמאס יודע שהקהילה הבינלאומית לא תשלים עם שום חטיפה של אדם, גם לא של חיילים או אזרחים שנחשבים בעיניו כחיילים.
מדינת ישראל, השב"כ והמוסד אינם יכולים לסכל את כל התוכניות של ארגוני הטרור, ולספק ביטחון מוחלט לכל אזרח ישראלי או יהודי שמסתובב בעולם, שלא ייחטף על ידיהם. הקמפיין האזרחי למען החזרת החטופים לא יציל רק את החטופים הנוכחיים, אלא גם אחרים.