ב-13 במרץ 2013 הונחה הצעת חוק פרטית שמספרה 1 על שולחן הכנסת ה-19. מיד לאחריה, ובאותו תאריך עצמו, נרשמו 849 הצעות חוק פרטיות שהגישו חברי-הכנסת הנכנסת. רבות מן ההצעות הן העתקים של הצעות חוק שהוגשו בעבר, כמה מהן מוגשות זו פעם שלישית או רביעית, לאחר שנדחו בכנסות קודמות.

יותר מ-40 הצעות חוק מציעות הסדרת נושאים בתחום העיתונות והתקשורת, או בתיקונים להם. יש ביניהן הצעה לתיקון של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. היא מגדירה מפורשות "הגנה על חופש ביטוי ומחשבה" ומוסיפה סעיף לחוק הקובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חופש הביטוי, המחשבה, היצירה והמחאה של אדם" (הוגשה על-ידי ח"כ אילן גילאון ממרצ בכנסת הקודמת והועתקה מחדש לכנסת הנוכחית). ויש גם הצעה אחת לכינונו של חוק-יסוד חדש, חופש הביטוי וההתאגדות (שהגישה מחדש סיעת מרצ – לאחר שהוגשה בכנסות ה-15 וה-18 ונדחתה).

אילו היה עובר בכנסת ישראל, במהלך 65 שנות קיומה, חוק-יסוד חופש הביטוי וההתאגדות, לא היה צורך במרבית הצעות החוק שהוגשו כעת. אבל כאשר חופש העיתונות נתון לפרשנות משפטית של קומץ חוקים מגבילים, ובראשם חוק לשון הרע, אין פלא שמגוון ההצעות נע במנעד שבין קומדיה לפארסה.

חקיקת חוקי עיתונות מגבילים היא שעשוע לח"כים עצלים, מכמה טעמים. חוק עיתונות אינו דורש לכאורה כל ידע מוקדם או הבנה מהותית בעיתונות ובתקשורת; הרי כולם יודעים להפעיל רדיו באוטו, שלט בבית וסמרטפון בשאר הזמן. ספק אם המחוקקים מכירים מקרוב את מערכות העיתונות העברית על בוריין, וממילא רוב העוסקים בקידום חוקי עיתונות אינם מכירים כלל מערכות עיתונות ותקשורת במדינות שונות, ובמיוחד חפים מידע על חוקי העיתונות במדינות שאנו רוצים להידמות להן.

חוק עיתונות אינו כרוך בעלות תקציבית או במנגנוני אכיפה, שני גורמים שהם מכשול בתהליך חקיקה רציני. חוק עיתונות מגביל נהנה מרוח גבית פופוליסטית. חבר-כנסת שיעמיד את ה"תשקורת" במקומה יזכה לאהדה במחוזות הבחירה שלו ככל שתגבר הזעקה התקשורתית נגדו.

הח"כים הבולמים נחלצים לעזרת הנעלבים באשר הם. הם באים להציל את מוסדות המדינה, עובדי הציבור, חיילי צה"ל וזרועות הביטחון מלשונו המושחזת של האזרח הקטן, והם באים להציל את האזרח הקטן מלשונה המושחזת של העיתונות. זה 30 שנה שאני מחפש את הנפגעים הקטנים שעל גבם נבנים מגדלי הצעות החוק. בכל פעם אני מגלה עיתונים הנאנקים תחת עולן של תביעות ענק מצד אילי הון נעלבים, פקידי ציבור נעלבים וחברות גדולות שלחייהן סמוקות מעלבון בגלל משהו שכתב עיתונאי קשה-יום בעיתון מתכווץ.

ביטוי-שיסוי

הצעת חוק עיתונות יכולה להיות נטולת הקשר, לבוא משום מקום ולהיעלם בשום מקום, ועם זאת, בתקופת חייה הקצרים על פס הייצור החקיקתי היא יכולה להביא ליוצרה תהילת רגע. בכנסת הקודמת נהנינו מפירותיו של אלוף המחוקקים, ח"כ ציון פיניאן מהליכוד ("כל שיר חמישי בפלייליסט יהיה בעל תכנים יהודיים"; הצעת חוק שסיפקה לו שפע כותרות במגזיני התרבות). אבל פיניאן לא עסק רק בזוטות. הוא ביקש גם לתקן את חוק לשון הרע בכבודו ובעצמו: "אחרי סעיף 4 לחוק העיקרי יבוא: 4(א) לשון הרע על רשויות המדינה, דינה כדין לשון הרע על תאגיד...", נכתב בהצעה שהגיש.

היום יש לנו מאור חדש: ח"כ יוני שטבון מהבית-היהודי, שמשרבט בנונשלנטיות הצעת תיקון לחוק איסור לשון הרע בסגנון דומה, אבל לא על רשויות המדינה, אלא על צה"ל (פ/759/19):

"על אף האמור בסעיף 4 [לשון הרע על חבר בני-אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה], יש בלשון הרע על צבא הגנה לישראל עילה לתובענה אזרחית".

והנה משפט אוקסימורוני מדברי ההסבר להצעת החוק: "חופש הביטוי שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה נשמר באמצעות תיקון זה, המנסח מחדש את נקודת האיזון שבין חופש הביטוי לחופש השיסוי".

אילו הייתי מחבר מדריך לח"כ העצל, הייתי ממליץ לו: התחל מחוקי עיתונות. הרבה להשתמש בהגדרה המחריגה "על אף האמור בסעיף...", הפוך, הוסף, מחק ובטל, מתוך הנחה שמרקם האיזונים העדין שנבנה רובד אחר רובד אל תוך החוק המדובר לא היה שלם עד שבאת להוסיף עליו קומה או אגף שלם. וקבל טיפ: אם אין לך רעיון טוב, קח חוק קיים והגדל את המספרים. למשל, קח את תקרות הסכומים שניתן לפסוק ללא צורך בהוכחת נזק, הגדל אותם פי חמישה, ואם כך, למה לא פי 50? מחיאות הכפיים מובטחות.

אל מול מחנות החוקים המגבילים ניצבים כמה מתרסים רפורמיסטיים, ואלה מפגיזים את המשכן בהצעות נאורות. הבעיה היא ששום חוק עיתונות רפורמיסטי משמעותי לא עבר כאן מעולם – ובוודאי לא חוק-יסוד. הצעות כאלה מכונות במסדרונות הכנסת "הצהרות חוק", כלומר, הצעות חוק של סיעות אופוזיציה שאין להן כל סיכוי ולו לצלוח את ועדת השרים לחקיקה, אבל טוב שתופענה בפרוטוקולים.

גם החקיקה בנושאים רפורמיסטיים היא אקלקטית. אחד המדדים החשובים לעיתונות מפותחת הוא הסרת המרכיב הפלילי מחוק לשון הרע. אף אחד מכל החוקים הללו אינו נוגע בנקודה זו. אמנם ח"כ דב חנין הודיע כאן כי חד"ש תומכת בביטול הפן הפלילי בחוק איסור לשון הרע, וח"כ זהבה גלאון, יו"ר מרצ, ביטאה כאן גישה דומה: "יש לבטל את המימד הפלילי מלשון הרע בארץ, ובוודאי שלא צריך להעלות את סכום הפיצוי [בפסיקות על-פי חוק לשון הרע]. שני החוקים הללו מרתיעים את העיתונות החוקרת מלעשות את עבודתה נאמנה".

הפגנה בעקבות תקיפה של ערבי על-ידי נערים יהודים. מימין: חברי-הכנסת תמר זנדברג, דב חנין, עיסאווי פריג' ומיכל רוזין, 25.2.13 (צילום: תומר נויברג)

המפלגות המצטיינות בחקיקה רפורמיסטית הן, כצפוי, מרצ וחד"ש. זו תעודת כבוד לשתי המפלגות הקטנות, השומרות על גחלת הנאורות, אבל זו גם תעודת עניות לשאר סיעות הבית, ובמיוחד לסיעות הקואליציה, משמאל ומימין, שלא הצליחו בכל תולדותיהן לחולל שינוי תפיסה בקשר לחוקי עיתונות ותקשורת. כזכור, שום מפלגה, למעט מרצ וחד"ש, לא הציגה תפיסה ברורה בקשר לערכי חופש הביטוי והעיתונות ולזכות לקבלת מידע, שלא לדבר על מצע בנושאים אלה.

נטיית מפלגות השמאל להעמיס הצעות חוק למאבק בגזענות נסבלת כל עוד אופיה הצהרתי. אילו חוקים מיוחדים לנושאי גזענות היו מתקבלים, מרחב הביטוי היה מצטמצם למרות הכוונה הטובה, ושוליו היו נטחנים באינספור הליכים משפטיים.

למרות הספק אם רבות מן ההצעות הללו יועילו לשינוי מהותי במצבה המשפטי של העיתונות העברית, הייתי מצטרף לכמה מהצעות החוק ותיקוני החוק שמציעות סיעות קטנות אלה. הייתי פותח כבר היום בהחתמה מסיבית על הצעה ראויה: ביטול סעיף 288 לחוק העונשין, המכונה "חוק העלבת עובד ציבור", שהגישו מרצ וחד"ש (פ/19/49; פ /19/131), כהעתק להצעה שהונחה על שולחן הכנסת הקודמת. בכנסת המוצפת בחקיקה אזוטרית, מרושלת ובלתי נאכפת, אין עונג רב מלבטל חוקים. ובמיוחד את המיושנים והאנטי-דמוקרטיים שבהם.

מוזר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חוקים המגינים על חופש הביטוי וחופש העיתונות נחשבים למזימה שמאלנית, אנטי-פטריוטית

מוזר שבדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חוקים המגינים על חופש הביטוי וחופש העיתונות נחשבים למזימה שמאלנית, אנטי-פטריוטית, ומנגד חברי מפלגות השלטון מתחרים זה בזה מי יכופף יותר את העיתונות הלא מנומסת והבלתי צייתנית. שמעתי לא מעט נאומים של ראשי מדינות שאירחו כנסי עיתונות, מנשיא רוסיה, דרך ראש ממשלת טורקיה ומיטב נשיאי העולם השלישי, ועד כמה ממעצבי המדיניות שלנו, מכל הזרמים, וכולם דיקלמו אותו משפט עצמו: "אנחנו בעד חופש עיתונות, אבל נגד חופש ההפקרות". כשאני שומע שוב ושוב משפט כזה מפי חברי-כנסת, אני נזכר בדברים דומים ששמעתי מפי נשיאי רפובליקות במערב אפריקה, אם כי אלה לא ידעו לחרוז יפה כמונו ביטוי מול שיסוי.

ובכל זאת יש שביב תקווה בכנסת הנוכחית. יש בה יותר עיתונאים מאי-פעם, שניים מהם ראשי מפלגות, אחד שר, אחרים הם אנשי מפתח בסיעתם. אולי, לראשונה בתולדותינו, תיווצר ברית חוצת סיעות בין כל אלה שהתקשורת החופשית יקרה ללבם. אם בכנסת הצעירה, זו של הפוליטיקה החדשה, לא תוגש תוכנית לרפורמה יסודית בחוקי עיתונות, אז מתי יבוא זמנה?

מיהו עיתונאי

ולסיום, דוגמה להצעת חוק חיובית במהותה, אבל בעייתית באופן הגשתה. זוהי הצעת חוק (פ/296/19) לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), שהגיש ח"כ נחמן שי, היום מסיעת העבודה. להצעה הנוכחית קדמו הצעות של מרצ וח"כים נוספים ובהם שי עצמו, בכנסת ה-16 וה-18.

"עיתונאי אינו חייב למסור ראיה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעיתונאי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד וכן ראיה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע, אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי יש לגלות את הראיה בהתאם להוראות סעיף קטן (ב)...".

הצעת החוק נראית על פניה רצינית, מה גם שהיא מבוססת על עבודת ועדה שהוקמה בשנת 1993 בראשות ד"ר אשר מעוז, לבדיקת סוגיית החיסיון העיתונאי. ההצעה באה לכונן חוק ברוח המלצות הוועדה ועל בסיס ההלכה שטבע נשיא בית-המשפט העליון השופט מאיר שמגר, שישב בראש הרכב בפסק דין ציטרין, באשר למעמדו של החיסיון. שמגר הציג בפסיקתו מבחן משולש להסרת החיסיון בהליך המשפטי: רלבנטיות להליכים, מהותיות להשגת התוצאה המיטבית, וחיוניות מבחינת התרומה להליך השיפוטי.

הבעיה העיקרית בהצעת החוק היא שלא קיימת הגדרה מתקבלת על הדעת לשאלה "מיהו עיתונאי". הדבר היה נכון ב-1994, כשהוועדה הגישה את ממצאיה, והוא בוודאי נכון היום, כשהעיסוק במידע ובפרסומו הפך נחלת הכלל. כל אדם המפרסם בלוג ברשת עשוי להיחשב, בתנאים מסוימים, כעיתונאי.

אין זה המקום להרחיב בשאלה מיהו עיתונאי, אבל לענייננו – גם הבלוגר אישתון הוא כזה. כאשר נעצר לחקירה בחשד שקיבל מידע מסווג ממקורות בטחוניים באשר למספר החיילים המתאבדים, היה עליו ליהנות מחיסיון מלא על-פי כל כלליו וסייגיו. היום בלתי אפשרי להגדיר עיתונאי – שאינו דומה לרופא, עורך-דין, פסיכולוג או איש דת – אך אלה הנותנים בו את אמונם צריכים ליהנות מחיסיון. עיתונות אינה גילדה, לא היתה מעולם ולא תיתכן עוד במרחב התקשורתי החדש.

הדרך היחידה להתמודד עם השאלה מיהו עיתונאי היא בהגדרת "מעמד עיתונאי", שבו גורם הפועל כדי לפרסם מידע שיש בו ערך לציבור יוגדר כ"עיתונאי", וגורם אחר, המספק את המידע, יוגדר כ"מקור". חובת העיתונאי היא לגונן על המקור, בין אם המידע התפרסם בעיתון בית-ספר, עיתון יומי או בלוג.

מעשה החקיקה בדיני עיתונות ותקשורת משול אפוא לניתוח נוירו-כירורגי במרכז העצבים הראשי: כל נגיעה לא זהירה עלולה לגרום נזק מהותי. ומנגד, גם להשאיר את המצב כפי שהוא לא ניתן עוד.