עשרות הצעות חוק בנושאי תקשורת, שקיפות וחופש הביטוי הונחו על שולחנה של הכנסת ה-19 בשבועות הראשונים לכהונתה, בשלהי החורף, ונסקרו כאן בהרחבה. כמה מהן נועדו להצר את צעדיהם של עיתונאים, אחרות ביקשו להעצים אותם; רבות מהן היו נסיונות לקדם חשיפה של מידע – בגופים ציבוריים, בגופים עסקיים ואף בקרב חברי-הכנסת עצמם; שורה של הצעות חוק נועדו להקל על צרכן התקשורת הישראלי, בעיקר באמצעות הקלת נטל אגרת הטלוויזיה, שק חבטות ותיק ואהוד על ח"כים, שכבר שנים מבקשים להוזילה ואף לבטלה.

המשותף לרוב ההצעות הללו הוא שנכון להיום, חצי שנה לאחר שהוגשו, הן לא זכו שיקדמו אותן – לא משום שמנסחיהן כשלו בגיוס הרוב הדרוש לאישורן במליאה, אלא משום שכלל לא הועלו להצבעה. כפי שציין חנוך מרמרי ברשימה שליוותה את הסקירה, אין כמו הצעות חוק בנושאי תקשורת כדי ללכוד את תשומת לבה של התקשורת ולהעניק ליוזמיהן מנה נאה של יחסי-ציבור.

הגם שמיעוטן הזעיר של הצעות חוק ממין זה מסיים בהצלחה את שרשרת החקיקה ונכנס לספר החוקים הישראלי, נסיונותיהם החקיקתיים והרטוריים של נבחרי הציבור מעידים על האופן שבו הם סבורים כי ראוי לעצב את שדה התקשורת ועל היחס השונה שמעניק כל אחד ואחד מהם לקרב על התודעה. לרגל סיומו של כנס הקיץ של הכנסת מובאים כאן עיקריהן של הצעות החוק בנושאי עיתונות, תקשורת, שקיפות וחופש הביטוי שהונחו על שולחנו המטפורי של בית-הנבחרים.

שקיפות וחופש המידע

יוזמה משותפת ליו"ר האופוזיציה וליו"ר הקואליציה מבקשת להרחיב את תחולתו של חוק חופש המידע במטרה להגביר את שקיפותם של גופים ציבוריים. הצעתם של חברי-הכנסת שלי יחימוביץ' מהעבודה ויריב לוין מהליכוד מבקשת, בין היתר, להחיל את חוק חופש המידע על הסוכנות-היהודית, קרן קיימת לישראל וההסתדרות-הציונית, אך האתגר הגדול הגלום בה הוא החלת החוק גם על שני גופים שגם ב-2013 מתנהלים תחת מעטה של סודיות: שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

"לגבי גופים אלה ראוי להזכיר שממילא לא יוכל אדם לבקש מידע שיש בגילויו משום חשש לפגיעה בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, ועל כן המידע המתבקש בגופים בעלי אופי בטחוני יהיה נוגע בעיקר לפנים אחרות של פעילותם", נכתב בדברי ההסבר להצעה בהקשרם של השב"כ והמוסד.

יחימוביץ' ולוין כותבים כי רוב התקוות שנתלו בחוק חופש המידע, שנחקק ב-1998, הניבו עד כה בעיקר אכזבה. "מנגנונים ביורוקרטיים ופטורים מהותיים שהוכנסו לחוק במטרה למנוע ניצולו לרעה מנוצלים על-ידי רשויות ציבוריות כדי לעקרו מתוכן", נכתב בדברי ההסבר להצעה. "החוק לא הוכיח עצמו ככלי שימושי לאזרח או לארגונים לשינוי חברתי, ועל כן תדירות השימוש בו היא מן הנמוכות במערב".

חלק מרכזי מההצעה מוקדש להליך המסורבל שהוא מנת חלקם של אזרחים הפונים לגופים ציבוריים לשם קבלת מידע מכוח חוק חופש המידע. יחימוביץ' ולוין מבקשים לקצר את משך הטיפול בבקשות ולבטל את התשלום הכרוך בהן. לדידם, האגרה המוטלת על מבקשי המידע "נוגדת את התפיסה הבסיסית שהמידע הוא קניין הציבור" וגורמת לאפליה על רקע כלכלי. "אגרה מעין זו היא נדירה ביותר, קיימת רק במדינות מעטות, ובישראל נגבית האגרה הגבוהה ביותר בעולם", מציינים השניים.

מקור נוסף לסרבול ביישום חוק חופש המידע על-פי הנוסח הנוכחי שלו הוא דרכי הפעולה של מבקשי המידע במקרים שהגוף הציבורי מסרב למסור מידע או כושל בכך. כיום, הפונים נדרשים לפנות לבית-המשפט בדרישה לחייב את הגוף הציבורי לחשוף את המידע המוחזק בו. יחימוביץ' ולוין מבקשים להקים נציבות חופש מידע שתפקידה יהיה לפקח על יישום החוק, לשמש ערכאת ערעור מינהלתית ולפעול ב"צינורות לא רשמיים" להטמעת עקרונות החוק.

"מדינת ישראל היא היחידה בה נחקק החוק בשני העשורים האחרונים שנמנעה מהקמת נציבות שכזו", מציינים השניים, הגורסים כי הקמתו של גוף זה גם צפויה לחסוך כסף רב לאוצר המדינה.

יחימוביץ' ולוין נדרשים גם לנטייתם של גופים ציבוריים שלא לתעד בפרוטרוט את הליכי קבלת ההחלטות בהם, כדי להקשות על בדיקתם גם במקרה שבו ייחשפו המסמכים לציבור. "הניסיון מוכיח שרשויות ציבוריות רבות נמנעות מרישום פרוטוקולים, במכוון בכדי להימנע ממתן דין-וחשבון על שהתרחש במסגרת תהליך קבלת ההחלטות", כותבים השניים. "פשיטא שאם לא נרשם פרוטוקול, נשללת מהציבור בפועל הזכות שעומדת לו בכוח, להתוודע אל דרכי פעולת הרשות. על כן מוצע כי יתווסף לחוק חופש המידע סעיף שיקבע את חובת הרשויות לנהל פרוטוקולים ולהעמידם לעיון הציבור".

סעיפים אחרים בהצעה מבקשים לקבוע כי במקרים מסוימים יחויבו גופים ציבוריים לקיים ישיבות פתוחות לציבור, וכי יהיה עליהם לחשוף באופן יזום מידע על התנהלותם ולהציגו באתרי האינטרנט שלהם. כמו כן מוצע להקל על עיתונאים לעשות שימוש בחוק חופש המידע באמצעות הפנייתם למסלול מקוצר לקבלת מידע; כמו כן תינתן לעיתונאים תקופת בלעדיות על המידע שיקבלו לידיהם. הצעות חוק דומות הגישו יחימוביץ' וחברי-כנסת אחרים בשתי הכנסות הקודמות, אך הללו לא זכו להשלמת הליך חקיקתן (פ/879/19).

הצעת חוק אחרת, שעליה חתומים הח"כים מיקי רוזנטל (העבודה), עפר שלח (יש-עתיד), עמרם מצנע (התנועה) ומיכל רוזין (מרצ), מבקשת להחיל את הוראות חוק חופש המידע במלואן גם על מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת במימונם. כיום חלות הוראות החוק רק על ענייניהם הכספיים של מוסדות ממין זה (פ/1465/19). הצעה הנוגעת לשדה העסקי מבקשת לחייב חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך לפרסם בציבור הרחב את שומות המס הסופיות שנקבעו להן על-ידי רשות המסים (פ/1205/19).

שורה של הצעות חוק שזכו לרוח גבית מכיוונה של שרת המשפטים ציפי לבני מבקשות לתקן לקונה ותיקה בעבודת הממשלה ולהפוך את התנהלותה לשקופה יותר: ועדת השרים לענייני חקיקה, הקובעת בשם הממשלה אם לתמוך בהצעות החוק או להתנגד להן, ובכך, על-פי רוב, מכריעה אם יאושרו במליאה, אינה מפרסמת פרוטוקולים או את תוצאות ההצבעה ואת הנימוקים לדחיית ההצעות או קבלתן. כמה הצעות חוק שהגישו חברי-כנסת מסיעות הקואליציה והאופוזיציה מבקשות לשנות מצב זה; הראשונה מביניהן עברה בקריאה טרומית ללא מתנגדים, אך לא זכתה לתמיכת ועדת השרים. הנימוקים להחלטה נותרו חסויים (פ/946/19, פ/975/19, פ/1400/19, פ/1636/19).

סינון רשת וצנזורה מקוונת

הצעת חוק שהגישו בחודש אפריל הח"כים אמנון כהן ואברהם מיכאלי מש"ס מבקשת להחיות הצעות קודמות שנועדו לחייב את ספקי האינטרנט לסנן כברירת מחדל את התכנים הנצרכים בתיווכם. בדברי ההסבר להצעה, שהוגשה כתיקון לחוק התקשורת (בזק ושידורים), נכתב כי מטרתה להגן על הציבור מפני "הימורים, אכזריות, פורנוגרפיה ועוד". בנוסח המוצע נוקבים מגישי ההצעה במונח הערטילאי "עידוד לעבריינות", הגדרה שפרשנות גמישה שלה עלולה להוביל לאיסור גם על פרסומים לגיטימיים, או כאלה הנמצאים כיום בתחום האפור.

הצעה ברוח דומה מקודמת בימים אלה בבריטניה ונתקלת בסוגים שונים של ביקורת. הצעתם של הח"כים כהן ומיכאלי עברה בחודש שעבר בקריאה טרומית ברוב גדול של 49 תומכים מול שלושה מתנגדים (פ/1111/19).

הצעת חוק שהגיש ח"כ רוברט אילטוב (ישראל-ביתנו) מבקשת לאסור אחת מהדרכים העוקפות שהמציאו מפעילי אתרים לשיתוף קבצים להכשרת פעילותם. על-פי הצעתו, שהוגשה בשבוע שעבר כתיקון לחוק זכויות יוצרים, ייאסר לא רק על אחסון עותקים פיראטיים של יצירות דיגיטליות, אלא גם על "מתן פרטים בדבר מקום הימצאותם של עותקים מפרים", לשון ההצעה.

"המציאות הנוכחית ודרכי הפעולה של גורמים פיראטיים מסחריים ומאורגנים מחייבות מתן מענה גם לנסיבות מהסוג האמור", נכתב בדברי ההסבר להצעה. "אלו הן נסיבות בהן מוקד הפעילות המפרה הוא במתן המידע לגבי מקום הימצאותם של העותקים המפרים". ח"כ אילטוב מדגיש בהצעתו כי האיסור יחול גם על אתרים שבהם מופיע מידע מסוג זה תוך "עצימת עיניים", ובכך מחיל את האחריות על אכיפת האיסור גם על פלטפורמות מקוונות המבוססות על תוכן גולשים (פ/1662/19).

עוד בתחום זכויות היוצרים: הח"כים לוין, אילטוב, נחמן שי ויפעת קריב מבקשים להאריך את התקופה שבה זכויות יוצרים חלות על יצירות מתחומי המוזיקה, האמנות, המחול, התיאטרון ועוד: במקום 50 שנה מיום יצירתן – 70 שנה (פ/1589/19).

הצעת חוק אחרת שעליה חתום ח"כ לוין מבקשת לאפשר למשטרה לסגור בצו מינהלי אתרי אינטרנט המשמשים להימורים אסורים או כאלה המציגים "פרסום תועבה ובו דמות קטין". על-פי ההצעה, קצין של משטרת ישראל יוכל לסגור אתרים אלה בין אם הם מאוחסנים בשרתים על אדמת ישראל ובין אם לאו (פ/1560/19).

מכרסמים באגרה

לרשימה הארוכה של חברי-כנסת שהגישו בשנים האחרונות הצעות לביטול אגרת רשות השידור מצטרפים חברי סיעת חד"ש, המבקשים לשנות את אופן מימון הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים כך שיתוקצבו ישירות על-ידי משרד האוצר. ההחלטה לתקצב את רשות השידור מכספי מס ייעודי ולא ישירות מתקציב המדינה נומקה בעבר בצורך לשמור על עצמאותו העיתונאית והכלכלית של השידור הציבורי ומניעת הכפפתו לגחמותיהם של פוליטיקאים; בדברי ההסבר של ההצעה המגישים אינם נדרשים לפרט זה (פ/1121/19).

שתי הצעות חוק אחרות מאיימות גם הן על תקציב רשות השידור, וזאת באמצעות הרחבת מעגל הפטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כך שיכלול גם חיילים בצבא ישראל שזכו למעמד "חייל בודד" (פ/964/19) וחברות המחזיקות מקלטי טלוויזיה בבתי-חולים לצורך השכרתם למאושפזים; כיום משלמות חברות מסוג זה אגרה מוקטנת, ששיעורה 50% מהסכום שמשלם הציבור הרחב (פ/1658/19).

דיבה ופגיעה ברגשות

הצעת חוק מתוקשרת שהגיש עם פתיחת הכנסת הח"כ הטרי יוני שטבון (הבית-היהודי) עברה גיהוץ קל. בהצעה המקורית ביקש ח"כ שטבון לאפשר לתבוע באופן אזרחי וייצוגי אדם שהוציא דיבתו של צבא המדינה. בהצעה המחודשת, שעליה חתומים גם הח"כים נחמן שי (עבודה) ויריב לוין (ליכוד), מבקשים השלושה להתיר תביעות ייצוגיות מסוג זה רק בגין פגיעה הקשורה ב"פעילות מבצעית של לוחמי צבא ההגנה לישראל". ההצעה עברה בקריאה טרומית בחודש מאי (פ/1133/19). שתי הצעות חוק שביקשו למחוק מספר החוקים את עבירת "העלבת עובד ציבור" נפלו בקריאה טרומית (פ/49/19, פ/131/19).

חמישה מבין ששת חברי-הכנסת של סיעת מרצ חתומים על הצעה שתכליתה הגבלת השימוש בתביעות דיבה לצורך השתקה (הליך שזכה לכינוי SLAPP – ראשי תיבות של "תביעה אסטרטגית נגד השתתפות הציבור"). על-פי ההצעה, תביעות שיוגשו "בגין פעילות שנעשתה אגב השתתפות בהליך ציבורי" יטופלו במסלול מיוחד שיקל על מחיקתן על הסף, ויאפשר לבית-המשפט להטיל על התובע לשלם לנתבע פיצוי של עד 50 אלף שקל, נוסף לתשלום הוצאותיו המשפטיות (פ/900/19).

חברי-הכנסת אבראהים צרצור, טאלב אבו-עראר ומסעוד גנאים מסיעת רע"מ-תע"ל מבקשים להרחיב את הסעיף בחוק העונשין הקובע עונשים על פגיעה ברגשי דת, ולכלול בו איסור מפורש על פגיעה ב"נביא מוחמד, הנביא משה, הנביא ישו וספרי קודש". מהי פגיעה? על-פי מגישי ההצעה, גם קריקטורה של המוזכרים לעיל עשויה לפגוע ברגשי דת באופן המצריך ענישה. הפגיעה הצפויה בחופש הביטוי מוסברת ברצונם להגן על יהודים, מוסלמים ונוצרים מאמינים מפני פגיעה בכבודם. הצעה זהה שהוגשה ב-2009 נפלה בקריאה טרומית (פ/1306/19).

הצעה אחרת, שהגישו ח"כ גנאים וחברי-כנסת נוספים, מבקשת להרחיב את הגדרת המושג "גזענות" בחוק העונשין כך שיחול גם על העלבה של "קבוצה אתנית" ו"קבוצת מאמינים" (פ/1307/19). הצעה אחרת, שעליה חתומים חברי-כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה – חמישה יהודים, שני מוסלמים ודרוזי אחד – מבקשת להחמיר את עונש המאסר המרבי על עבירות שהן בגדר "פגיעות ברגשי דת ומסורת", משלוש שנים לשש שנים. הנימוק: "לשם הרתעה" (פ/1524/19).

הצעה בנושא אחר, שהגישה קבוצת חברי-כנסת בראשות שולי מועלם-רפאלי (הבית-היהודי), נועדה להגביל במעט את חופש ההטעיה של פרסומאים. ההצעה, שהוגשה כתיקון לחוק הגנת הצרכן, מבקשת להקשות על הצגת תמונות מטעות בפרסומות גם במקרה שבו צוין כי מדובר ב"תמונת המחשה". "לפרסומאים שמורה הזכות לפרסם מוצרים בכל דרך שיבחרו, אך לא במחיר הטעיית הצרכן ביחס לעניינים מהותיים בעסקה", נכתב בדברי ההסבר להצעה (פ/1615/19).

ביטול פקודת העיתונות

חברי סיעת חד"ש הגישו הצעת חוק מבזקית שתכליתה ישירה ופשוטה: ביטול פקודת העיתונות, החוק מימי המנדט הבריטי הקובע, בין היתר, כי כדי להוציא עיתון בישראל יש לקבל רישיון מהממשלה וכי בית-משפט רשאי להורות על סגירתו של עיתון. "פקודת העיתונות היא חוק מנדטורי אשר נועד לדכא את העיתונות, ולכן מקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית. מוצע בזאת לבטל את הפקודה", נכתב בדברי ההסבר. הצעות חוק זהות שהוגשו בכנסת הקודמת לא התקבלו (פ/941/19).

פרטיות וחשיפה כפויה

הצעת חוק שהגיש ח"כ דוד אזולאי (ש"ס) מבקשת להסיר חלק מהחיסיון החל על קטינים שהורשעו בביצוע פשעים. על-פי הצעתו, שנוסחה בשיתוף עם מרכז נגה לזכויות נפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, ניתן יהיה לפרסם את פרטיהם של נערים ונערות מעל גיל 14 שהורשעו בביצוע עבירות של אלימות חמורה ועבירות מין, כמו גם את פסיקות בית-המשפט בעניינם (פ/1332/19).

הצעת חוק שהגישו הח"כים זהבה גלאון (מרצ) ונחמן שי (עבודה) מבקשת לבטל את זכותם של נאשמים לבקש צו איסור פרסום על זהותם מטעמים של פגיעה בפרטיות. גלאון, שהגישה את ההצעה גם בשתי הכנסות הקודמות, הרחיבה על הרקע להגשתה בראיון שהעניקה ל"העין השביעית" לפני כשנתיים (פ/1355/19).

עמיתה של גלאון למרצ, הח"כ טרי עיסאווי פריג', מבקש להקשות על כלי התקשורת לסקר מעצרים. חוק שהתקבל בינואר 2012 קבע כי ביומיים הראשונים שלאחר תחילת חקירתו של אדם חל איסור על כלי התקשורת לפרסם את שמו. הצעת חוק שעליה חתום ח"כ פריג' מבקשת לאסור בפרק זמן זה גם על פרסום "מוצאו, מינו, גזעו, דתו, גילו, מקום מגוריו, שפת אמו או כל מאפיין אחר שיש בו כדי לשייך את החשוד לקבוצת התייחסות כזו או אחרת, מלבד היותו בן-אנוש". הנימוק: זכותם של מגזרים לשמור על שמם הטוב (פ/1379/19).

תיקון אפליות

הצעת חוק שעליה חתומים 20 חברי-כנסת מסיעות השמאל ומהסיעות הערביות מבקשת להרחיב את נתח הפרסום הממשלתי המנדטורי בשפה הערבית. מודעות פרסום שהממשלה מחויבת לפרסם בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים הן אפיק מימון רב-חשיבות עבורם; בשל ההתקדמות הטכנולוגית בעשורים האחרונים ולנוכח השינויים באופן צריכת המידע, איבד נוהג מיושן זה מהאפקטיביות הפרסומית שלו, אולם ממשלות ישראל ממשיכות להזרים עשרות מיליוני שקלים בשנה לקבוצות התקשורת המסחריות, שרבות מהן נתונות במשבר כלכלי מתמשך.

על-פי מגישי ההצעה, יש להמשיך בנוהג זה, אך ראוי לשנות את האופן המפלה שבו המדינה מוציאה את הכספים המוקצבים למטרה זו. "הציבור דובר הערבית בישראל מונה כ-20% מהאוכלוסייה", נכתב בדברי ההסבר להצעה. "למרות זאת, תקציבי הפרסום הממשלתיים שמופנים לטובת פרסומים בערבית עמדו על פחות מ-4% מסך תקציב הפרסום הכולל לשנת 2012" (פ/1637/19).

הצעת חוק שהגישו הח"כים דב חנין, מוחמד ברכה, חנא סוייד ועפו אגברייה מסיעת חד"ש יחד עם הח"כים אמנון כהן מש"ס ואיציק שמולי מהעבודה מבקשת להנגיש אתרי אינטרנט של גופים ממשלתיים וציבוריים גם לדובריהן של שפות שאינן עברית – ובראשן ערבית, רוסית ואנגלית (שפות נוספות ייקבעו על-ידי שר המשפטים). ההצעה נוסחה בשיתוף עם הארגונים החברתיים ידיד וסיכוי (פ/1151/19). הצעה אחרת מבקשת להגביר את שילובם של מיעוטים בכלי התקשורת המפוקחים בידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (פ/1549/19).

הצעה שהגישה בחודש מרץ ח"כ מירי רגב מבקשת להאריך את ההסדר שמתוקפו משודרות מהדורות החדשות המקומיות בכבלים עד לסוף 2014 (פ/875/19).

הגנה על חושפי שחיתויות

תיקון לחוק העונשין שהגישו הח"כים זהבה גלאון וניצן הורוביץ ממרצ עם מיקי רוזנטל ונחמן שי מהעבודה, הצעה שהגישה ח"כ גלאון גם בשלוש הכנסות הקודמות, מבקשת להגן על חושפי שחיתויות בשירות הציבורי. על-פי ההצעה, עובדים שהדליפו מידע לגורמים חיצוניים, ובהם עיתונאים, ובכך עברו עבירה של מסירת ידיעה ללא הסמכה, לא ייחשבו עבריינים במקרה שהמידע "היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי" (פ/1228/19).

הצעת חוק אחרת בנושא זה, שהגישו הח"כים יחימוביץ', רוזנטל ומשה מזרחי, מבקשת להגן על חושפי שחיתויות שנחשפו והושארו בתפקידם בניגוד לרצון הממונים עליהם, ולפקח על היחס הניתן להם כדי לצמצם מקרים של התעמרויות והתנכלויות (פ/1431/19).

חוק אמנון דנקנר

בשלהי 1995, כעשרה ימים לפני רצח רבין, התארח איש הימין הקיצוני איתמר בן-גביר בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה" לדיון שנסוב, בין היתר, על הצגת דיוקנו של ראש הממשלה דאז במדי אס.אס. בלהט הוויכוח זיכה חבר הפאנל אמנון דנקנר את בן-גביר בכינויים "נאצי" ו"נאצי מלוכלך". בתגובה תבע אותו בן-גביר לדין מכוח חוק איסור לשון הרע. דנקנר טען כי דעותיו ומעשיו של הפעיל הרדיקלי עולים בקנה אחד עם ההגדרה "נאצי", אך בסופו של הליך משפטי רצוף ערעורים – הפסיד. בית-המשפט העליון קבע כי ישלם לבן-גביר פיצויים בסך שקל אחד.

חוק איסור לשון הרע מכיר באפשרות לתבוע באופן אזרחי אדם המכנה אדם אחר "נאצי", ובמקרים מסוימים אף מאפשר להכיר בעבירה מסוג זה כעבירה פלילית שדינה מאסר, אם כי נכון להיום מדובר בתרחיש נדיר. בכנסת שעברה הוגשו כמה הצעות חוק מעוררות מחלוקת שביקשו להחריג ביטויים דיבתיים ממשפחת הנאציזם, ובכך להקל על העמדה לדין פלילי של אלה העושים בהם שימוש. שתיים מההצעות עברו בקריאה טרומית ואחת אף זכתה לתמיכת הממשלה בראשית 2012, אולם מאז הוקפא המהלך.

חמישה חברי-כנסת – שניים מישראל-ביתנו (שמעון אוחיון ורוברט אילטוב), שניים מיש-עתיד (דב ליפמן ובועז טופורובסקי) ואחד מהתנועה בראשות ציפי לבני (מאיר שטרית) – הפשירו את היוזמה לפני כשבועיים. אם יאושר הנוסח שעליו חתומים החמישה, תוכל המדינה להעניש בני-אדם שיעשו שימוש בשורה של כינויים המזוהים עם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית: "המלה 'נאצי' על כל הטיותיה", "כינוי המתקשר לנאציזם ולמשטר הרייך השלישי בגרמניה או למי מראשיו", "כל דבר אחר המצביע במובהק על זיקה לנאציזם", סמלים, איורים ופסלים של צלבי קרס, ואפילו "מלה בעלת צליל דומה למלה 'נאצי' על כל הטיותיה, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה".

כמו כן מבקשים הח"כים לאסור על "העלבת אדם על-ידי הבעת משאלה, תקווה או ציפייה להגשמת מטרות הנאצים, או הבעת צער או מחאה על שלא הוגשמו במלואן", וכך גם "שימוש בלתי הולם בסמל השואה" (בהצעה לא צוין מהו סמל השואה). החמישה מעוניינים לאסור כל שימוש במונחים מסוג זה שלא למטרות לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי. העוברים על החוק, לכשייחקק, עשויים להיענש בתקופת מאסר של עד חצי שנה וקנס של עד 100 אלף שקל, וזאת נוסף לחשיפה לתביעת נזיקין אזרחית (פ/1515/19).

הצעה אחרת, שעליה חתומים 17 חברי-כנסת מסיעות שונות, מציעה נוסח מרוכך יותר ואינה כוללת עונש מאסר. על-פי הצעה זו, שהוגשה במקור על-ידי ח"כ זבולון אורלב בכנסת הקודמת, חוק הגנת סמלים יתוקן כך שייאסר בו במפורש לפגוע ב"זכרון השואה" באמצעות שימוש בסמלים נאציים. "לעתים הדבר נעשה במסגרת פעולות מחאה לגיטימיות בעיקרן, ולעתים הדבר נעשה כחלק מפעולות השחתה ונדליסטיות", נכתב בדברי ההסבר. "כך או כך, הדבר פוגע קשות בזכרון השואה" (פ/1544/19).