בד בבד עם התקווה שהתעוררה בקרב רבים מאיתנו למראה שחרור החטופות והחטופים, ומעט האוויר שזה אִפשר לנו לנשום, התמונות הקשות מעזה במהלך יציאתם לחופשי של ארבל יהוד וגדי מוזס, היו קשות מנשוא. המראות של המון חמאסי הצר על השניים – בחורה צעירה ומפוחדת וישיש בן 81 שזה עתה הגיחו מן התופת – החזירו רבים מאיתנו לתמונות ולסרטונים מ־7 באוקטובר. הם חשפו אותנו שוב לזעם, לשנאה ולאכזריות של חמאס, ויצרו, בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת, שיח קשה, אלים ולעתים גזעני.
אין לכחד: התמונות היו באמת ובתמים בלתי נסבלות, ולכן גם התגובות הקשות אליהן בציבור הישראלי הן ברובן מובנות. אבל איפה עובר הגבול בין תגובות קשות אך לגיטימיות נוכח אלימות חמאס בעזה, לבין גזענות ושנאה בלתי לגיטימיות? כמי שחוקר זה שנים ארוכות רגשות שליליים קולקטיביים, חשוב לי לכתוב כמה מילים על הקו הדק, הבלתי נראה לעתים, שבין מגננה, כעס ואפילו "דה-לגיטימציה לגיטימית" של האויב, לבין גזענות ושנאה.
אפתח ואומַר שעבורי, כמו עבור ישראלים רבים אחרים, המראות הללו היו פשוט מזעזעים. קשה מנשוא לראות לנגד עינינו שנאה קשה כל כך כלפינו; אכזריות נוראית כל כך כלפי חטוף מבוגר; ואישה צעירה כה מפוחדת. לפיכך, אין דבר לגיטימי יותר, הגיוני וגם מתבקש מצדם של ישראלים הרואים את המראות הללו מאשר להביע כלפיהם זעזוע אמיתי – ואף ליצור הבחנה ברורה בין האכזריות של החמאס לבין מה שאנחנו תופסים כַמוסריוּת שלנו. לגיטימי בעיניי גם לקרוא לפגוע בכל מי שלקח חלק ישיר במעשים האלה, ואפילו במי ש"רק" מזוהה עם הארגון שאחראי עליהם. לגיטימי גם להכיר ברמות השנאה המטורפות שקיימות בצד השני, ובעובדה שהן מייצרות כלפינו איום בלתי נתפס – היום וגם בעתיד.
כל זה איננו רק בגדר תגובה סבירה, אלא גם כזו שיש לתת לה מקום ולגיטימציה ציבורית. היא חלק בלתי נפרד, גם אם מצער, ממאבק לאומי אלים, קשה ואכזרי. מי שפוסל קטגורית תגובות מן הסוג הזה, או צועק כלפיהן "גזענות!" באופן אוטומטי, מפספס לחלוטין את הסנטימנט הציבורי בחברה שבה הוא חי, ולעולם לא יוכל להוביל, לשכנע, או לנסות ולקדם שינוי.
אז איפה כן עובר הקו בין תגובה לגיטימית שכזו לבין גזענות ושנאה, שרק ילבו את מעגלי האלימות וההרג ויעצימו אותם?
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, שנערכו במעבדה שלנו באוניברסיטה העברית (PICR Lab) ובמעבדות רבות אחרות ברחבי העולם לאורך השנים, מראים ששני סוגים עקרוניים של אמירות חוצים את קו הגבול הזה: האחד, הומוגניזציה של ה"אחר", כלומר תפיסת כל היחידים בקבוצה כמקשה אחת; השני, תפיסת ההתנהגות שלו כמבוססת על אופי ותרבות שהינם יציבים, קבועים ולעולם לא ישתנו (תפיסה מהותנית).
בכל המחקרים הללו נמצא קשר מתאמי או סיבתי בין ראייה של קבוצת החוץ ("האחר") כמונוליטית וכאחידה, או לחילופין כמי שלא יכולה להשתנות מבחינת מאפייניה, עמדותיה והתנהגותה, לבין רמות של גזענות ושנאה כלפי אותה הקבוצה. באופן מעניין, שתי התפיסות הללו גם מזינות אחת את האחרת, כלומר, כשאנשים רואים את כלל החברים בקבוצה חברתית כדומים מאוד אחד לאחר, הם גם נוטים לחשוב שמאפייניהם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי – ולהפך.
סיפור ההומוגניזציה של האחר הוא ככל הנראה ההיבט הידוע יותר והפשוט יותר להבנה. המעבַר מדיבור על הצורך להילחם עד חורמה בחמאס ובארגונים אלימים אחרים, לדיבור על הפלסטינים כולם, או על הערבים כולם, כתומכים באלימות ובהרג אכזריים – שבא לידי ביטוי באמירות כגון "אין חפים מפשע בעזה" או "אין מה לרחם על הילדים, גם הם יגדלו להיות רוצחים" – הוא אפוא חציית הקו בין הצורך להילחם באויב שונא לבין יצירת שנאה משלנו, המדרדרת אותנו קרוב יותר לרמת המוסריות שלו. שכן, חוסר היכולת להבחין בין גוונים, להפריד מתונים מקיצונים, מתנגדי אלימות מתומכים – הוא-הוא ההגדרה המילונית לתפיסה גזענית של האחר.
הנקודה השנייה קריטית יותר מבחינת ההשפעה שלה על התפתחות של שנאה ושל עמדות גזעניות, והיא השאלה האם אנחנו מפרשים את ההתנהגות האלימה כנובעת מסיטואציה ספציפית – חינוך, לחץ כלכלי, מנהיגות קיצונית וכו' – או כהתנהגות שטבועה בנפש הקולקטיבית של הפלסטינים ולכן לעולם לא תשתנה. בפועל, התנהגות של אנשים, כמו של קבוצות, היא תמיד פועל יוצא של שילוב בין גורמים נסיבתיים לגורמים תרבותיים; אבל אנחנו נוטים לחשוב שכאשר ה"אחר" נוקט באלימות, הוא עושה זאת מסיבות תרבותיות-אישיותיות, בעוד כאשר אנחנו נוקטים בכך, זה בשל גורמים נסיבתיים.
הרעיון הזה, שמכונה בספרות "טעות הייחוס הבסיסית" (Fundamental Attribution Error), נכון גם במערכות יחסים בין אישיות ("אני פגעתי בו כי הייתי בלחץ זמן, אבל הוא פגע בי כי הוא אדם רע"), אבל בעיקר במערכות יחסים הבין-קבוצתיות ("אלימות הפלסטינים נובעת מתרבות ואופי מושרש, אבל אלימות של ישראלים נובעת מסיטואציות חריגות"). ההסתכלות הזו על פעולות האויב כנובעות מאופי או מתרבות שאינם משתנים היא גזענות במהותה, שנאה במהותה. היא לא מאפשרת שום פתח לשינוי, ומנתבת את השיח ואת המדיניות אך ורק לאופציות הקיצוניות ביותר – גירוש, הרג וכדומה.
דבר נוסף שההסתכלות הזו לא מאפשרת הוא דיון, או אפילו הרהור, בשאלת האחריות שלנו לשנאה או לאלימות של הצד השני. האם היינו מתארים איזשהו סכסוך אחר בעולם כסכסוך שבו לאחד הצדדים אין שום אחריות, ולוּ הקטנה ביותר, להתפתחות של שנאה ואכזריות בצד השני? חשוב להדגיש: נטילת אחריות חלקית (למשל על הכיבוש והדיכוי הישראלי את הפלסטינים לאורך השנים), היא בשום פנים ואופן לא בגדר קבלה של אלימות ואכזריות, או מהלך של הענקת לגיטימציה לאלימות ולאכזריות; אבל בלעדיה, קשה מאוד לייצר תמונה מורכבת ואמיתית של הסכסוך – שהיא כשלעצמה תנאי הכרחי ליציאה ממעגל השנאה.
אין דבר יותר לגיטימי למי שצפה בתמונות מעזה, מלכעוס כעס אדיר, להבין שיש שנאה גדולה כלפינו בצד השני, ולהכיר בעובדה שנידרש גם להתגונן מפניה בשנים הקרובות; להסיר חלק מהנאיביות שלנו, ולמצוא דרכים טובות יותר לייצר ביטחון. התחושות הללו הן טבעיות למול מראות קשים שכאלה. אבל באותה נשימה, גם אסור לייצר בכלי התקשורת ובשיח ברשתות החברתיות, כמו גם באינטראקציות הפיזיות שלנו, נורמה חברתית הגורסת שהתגובה הטבעית שלנו לאותם המראות היא בהכרח ראייה הומוגנית של הפלסטינים, ותפיסה של הפעולות או האמירות האלימות שלהם כנובעות מאופי או מתרבות מושרשים, שאינם בני שינוי.
זו גזענות לשמה ושנאה לשמה, ולגיטימציה ציבורית לאמירות כאלה, הופכת אותנו יותר ויותר דומים לשונאים ולגזענים ה"מככבים" בתמונות שנשקפות אלינו מהמסכים. חמור מכך, השימוש באירועים הללו במטרה לעצב תפיסות מהסוג הזה בצד שלנו, סוגר כל פתח עתידי לשינוי, להשפעה שלנו על המציאות, ולשיח עם גורמים מתונים בצד השני. אל מול אירועים כל כך קשים, זו משימה לא פשוטה לחברה שלא לחצות את הגבול הזה, אבל זו משימה שחברה מוסרית ודמוקרטית חייבת לקחת על עצמה ברצינות.
ד"ר עירן הלפרין הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומייסד מרכז אקורד: פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי. ספרו "אזהרת שוליים: איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה)", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. המאמר התפרסם לראשונה בכתב-העת "תלם".