מדי שנה, חברת בזק, בשיתוף עם השלוחה הישראלית של מכון המחקר KENTAR, מפרסמת דו"ח מקיף על "החיים הדיגיטליים" של הישראלים. למרות השפע הבלתי פוסק של חדשות בשנים האחרונות, גם השנה הצליחו כמה כלי תקשורת לחלץ כותרת משמעותית מתוך נתוני הדו"ח: 86% מהנשאלים טענו שאינם יכולים לזהות מתי המידע המופץ במדיה החברתית עומד בסטנדרטים עיתונאים ומתי הוא בגדר חדשות כזב.
נתון זה, כשלעצמו, אינו מפתיע ומחקרים רבים ברחבי העולם מראים כי הבעיה אינה ייחודית לישראל: גם בארצות-הברית, באירופה ובמדינות נוספות נרשמה עלייה דרמטית בקושי להבחין בחדשות כזב. במקביל, מתפתח שיח ציבורי סביב שאלות כגון: מדוע קושי זה מתעצם דווקא ברשתות החברתיות? ומה ניתן לעשות כדי להתמודד עם התופעה?
אין ספק כי למרות מגוון מקורות ההפצה של חדשות, הערוץ המרכזי כיום הוא הרשתות החברתיות. הסיבה לכך פשוטה: הרשתות מנגישות את המידע מבלי שהקהל יצטרך להתאמץ כלל. עד לפני חמישים שנה מי שקראו עיתון רכילות ורצו להתעדכן בחדשות, נאלצו להניח אותו בצד, לקחת לידיהם את העיתון החדשותי, לסובב את חוגת מקלט הרדיו לתחנה המתאימה או להפעיל את הטלוויזיה ולזפזפ לערוץ הנכון בשעה הייעודית.
כיום, כל התכנים - ספרים, עיתונים ומדית שידור שונות, מרוכזים במכשיר קטן אחד. הרשתות החברתיות חוללו מהפכה בצריכת מידע שהפכה מפעולת בחירה לפעולת גלילה אנכית אינסופית שבה חדשות מופיעות לצד תוכן קליל, כמו סרטוני חתולים ומתכונים. בתוך אותו יקום אינסופי של תכנים מסתתרות גם חדשות הכזב.
לחדשות כזב הגדרות רבות, אך המדויקת ביותר היא מידע המתחזה לחדשותי אך חסר כל בסיס עובדתי. בניגוד לדיווח חדשותי המבוסס על עובדות עם פרשנות אפשרית, חדשות כזב הן סיפורים מומצאים שנועדו לשרת מטרות מניפולטיביות, פוליטיות או ביטחוניות.
תופעה זו אינה חדשה אך בניגוד למדיה קודמות שבהן התקיימה הפרדה ברורה בין חדשות לבין תוכן אחר, עצם הידיעה על אפשרות קיומן של חדשות כזב בתוך ים המידע מחלישה את תחושת האמון של הקהל בחדשות בכלל.
מעניין לציין, בהקשר זה, כי רבים – ולא רק בני הדור המבוגר ("בומרים") – מביעים חוסר אמון דווקא כלפי המידע החדשותי המופץ ברשתות החברתיות. מכאן, שייתכן ויאמינו באותו מידע עצמו אם יופץ על ידי מקורות "מסורתיים" כמו עיתון מודפס או מהדורת חדשות טלוויזיונית. מדוע זה כך?
נתחיל בהתבוננות בעיתונות הדפוס. עקרון יסוד של מדיום פרה-דיגיטלי זה, אשר שלט בעולם התקשורת החדשותית במשך מאות שנים, הוא עיקרון הבידול. לכל גיליון עיתון יש גבולות ברורים המבחינים בינו לבין עיתונים אחרים ובינו לבין כל פיסת נייר אקראית.
עיקרון זה שירת לא רק את המערכת החומרית של הפקת עיתונים, אלא גם את הבידול המקצועי של העיתונות כפרופסיה. במילים אחרות, הבידול הטכנולוגי של עיתונות הדפוס תמך במה שניתן לכנות הגבול הסמלי-מקצועי של מוסד העיתונות.
גבול זה תוחם ומייחד תוצרים המופקים על ידי מוסד חברתי עצמאי הנשען על עבודה של בעלי מקצוע, המחויבים לערכים של אתיקה, הכשרה מקצועית, הוגנות ודיוק ומצהירים שהם יודעים להפריד בין חדשות אמיתיות לבין דעות, רכילות ותעמולה.
עבור הקוראים, עצם קיומם של גבולות אלו נוכח בתודעה בכל פעם שהם אוחזים בעיתון וחשים את גבולותיו. מעבר לכך קיומם מתחדד במפגש הפיזי שלהם עם העיתונים. דוכני העיתונים והחנויות מחייבים את הצרכנים להבחין בעיתון "שלהם" בכדי לרכוש אותו. אם הקוראים חשים שהעיתון הפר את ציפיותיהם הם יכולים לעבור במודע לעיתון אחר, בהתאם להעדפותיהם ולתחושת האמון שלהם במדיום.
אותו גן עדן של חיים תחת חוזה – שבו גבולות העיתון מסמנים את גבולות הפרופסיה - התחיל להתערער עם חלוף השנים. תחילת השינוי התרחשה במאה ה-20, עם הופעת מקלט הטלוויזיה, שהיה בהיבטים מסוימים קרוב יותר לסמארטפון העכשווי מאשר לעיתון הדפוס. זאת משום שבשני המקרים מדובר ב"קופסה" המאגדת תכנים, שהגבולות הטכנולוגיים ביניהם מטושטשים.
למרות ההשפעה המהותית של הטלוויזיה, בעשורים הראשונים להופעתה, מוסד העיתונות הצליח להסתגל ואף לשגשג. ההצלחה הזו נבעה, בין היתר, מיצירת הסוגה של "מהדורת החדשות", ששמרה על ערכי הבידול המקצועי. מהדורה זו הייתה תכנית מובחנת מבחינה תוכנית וצורנית מכל תכנית ששודרה לפניה או אחריה, מה שסייע לה ליצור זהות מקצועית ברורה לאופן שבו סופקו החדשות.
בימינו אנו, שטף המידע האדיר המופץ ברשתות החברתיות כולל גם תכנים שמקורם בעיתונות המודפסת ובמהדורות החדשות. אך משקלם בתוך הזרם העצום של מידע דומה למשקלן של טיפות מים במבול סוחף.
כמויות המידע החדשותי או הכמו-חדשותי שזורמות ממקורות שאינם עיתונאיים מציפות את מרחב המידע הרשתי, וגם חודרות למערכות העיתונים המקוונים והחדשות המשודרות, החפצות במידע מיידי ומוותרות על תיקופו. כתוצאה מכך, מידע מפוקפק זוכה להכרה כמידע עיתונאי לגיטימי.
למרות השינויים הללו שחלו בעידן הרשתות, מוסד החדשות לא הגיע לקיצו. עדיין קיימים בשדה החדשות מנגנונים שמשמרים את הבידול ובכך את האמינות של עיתונות. קיומם והצלחתם המסחרית מעידים כי ציבור רחב עדיין מחפש את החדשות שנתחמות בגבול טכנולוגי-מקצועי.
ההתעקשות להמשיך ולהוציא גם מהדורת דפוס מצביעה על כך שלמדיה זו עדיין יש קהל נאמן. דוגמאות מוכרות הן כמובן עיתונים ישראלים כמו "הארץ", "ידיעות אחרונות" וה"ג'רוסלם פוסט" אבל גם עיתונים גדולים ומשפיעים בעולם, כמו "הניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל", "לה פיגרו" ו"פרנקפורתר אלגמיינה".
כמה מעיתונים אלו זוכים לציונים גבוהים במדדי אמינות עולמיים. במקביל, אחדים מהם מציעים לגולשי הרשת, מלבד התכנים השוטפים המתפרסמים באתר, גם מהדורות יומיות מתומצתות, הכוללות את הידיעות החשובות ביותר מתוך שטף האינפורמציה – לאחר שאלו נבדקו ואומתו.
באופן מעניין, גם חומת התשלום הדיגיטאלית, הנהוגה בכמה מקרים גם בישראל, משמשת כאמצעי להחיל את עקרון הבידול ומציגה עצמה כמחסום יעיל נגד חדשות כזב. כפי שתימצת זאת בן קולינס, עורך במגזין הסאטירי The Onion, בראיון למגזין הטכנולוגיה הניו-יורקי The Verge: "כמי שהפיץ דיסאינפורמציה ככתב, אני תמיד אומר זאת: השקרים הם חופשיים, והעיתונות הטובה נמצאת מאחורי חומת תשלום".
מוסד החדשות לא נעלם בזכות מאמצים של בעלי הון, עיתונאים וקהלים לשמר אותו. הגולשים שטוענים כי אינם יכולים להבחין בין חדשות לחדשות כזב ברשתות החברתיות, צריכים לחפש את המידע במקורות אחרים. בעידן שבו קשה להבחין בין מציאות לבדיה, העיתונות המקצועית יכולה לשמש עוגן – אך זו תלויה בבחירה של הציבור לצרוך מידע ממקורות שמתחייבים לאמת, גם כאשר זה פחות נוח או זמין.
ד"ר דוד לוין הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת המכללה למנהל וחבר סגל הוראה באוניברסיטה הפתוחה