לפני כשבועיים עלה לשידור בכאן 11 פרק בתוכנית "שאלה תשובה" בהשתתפות המאיירים-קומיקסאים-קריקטוריסטים אורי פינק ("זבנג!"; "מעריב") המזדהה כאיש שמאל וידידו שי צ'רקה ("מעבר לקו"; "מקור ראשון") המתנחל.
בעונותיהּ הראשונות התמקדה התוכנית בהפגשת חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, חסרי היכרות מוקדמת. העונה הנוכחית מוקדשת, תחת הכותרת "ממלחמה להחלמה", לשיחה בין דתיים וחילונים, בעקבות השביעי באוקטובר.
בסוף השיחה הקצרה, שכללה קידום ספר משותף לתיעוד סיפורי גבורה מהשביעי באוקטובר בקומיקס (פינק אייר את סיפורה של רחל אדרי וצ'רקה את סיפורו של ענר שפירא ז"ל) כל אחד איחל שנה טובה לאחר באמצעות איור. למעשה, כל אחד בחר לצייר חזון אחר למדינה.
פינק צייר את עצמו יושב משועמם בחדר עבודתו – ברקע ידיעה על שלום עולמי ויונה בחלון עם עלה של זית – ולא נותר לו מה לצייר. אמנם אסור להסביר בדיחה, אבל אפשר לאפיין את ההיגיון המנחה את האיור. מדובר בשאיפה הליברלית-אינדיווידואלית ל"חירות שלילית". דהיינו, חופש שמובן כהשתחררות מאילוצים חיצוניים, כשמי שמשתחרר הוא בעיקרו האדם האינדיבידואל ולא הקולקטיב.
במילים אחרות, פינק לא סיפק תיאור של המצב העתידי המיוחל, אלא בעיקר שלילה של המצב הקיים, כביטוי לשאיפה לשקט אישי ולרצון להשתחרר מצרות ההווה.
אורי פינק, צילום מסך מתוך הסדרה "שאלה תשובה" בכאן 11
צ'רקה לא צייר את עצמו אלא בחר לצייר את "שְׂרוּלִיק" של דוֹש (שנוצר במקור כמטונימיה לישראל הצעירה). צ'רקה מוסיף לדמות נופח דתי-מתנחלי מחודש, בכך ששרוליק נראה מחובק עם שתי דמויות מואנשות של "עמוד הענן" ו"הרוח", ומסביר: "עמוד הענן של התמיד, של הנצח שלנו, והרוח, שיחיו בשלום עם הציוויליזציה הישראלית המתחדשת שלנו [...] שנדע לאזן בין הכוחות האלה היטב, גם להתחדש וגם ללכת אל הנצח".
למה הוא מתכוון? ייתכן שצ'רקה, בוגר המחזור התשיעי בישיבת ההסדר קריית שמונה, מהדהד את תפיסתו המשיחית של אביהּ הרוחני, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה). לתפיסתו, העם היהודי נמצא בתהליך מתמשך של התקרבות לגאולה, במהלכה מתאחדים היסוד החילוני ("עמוד הענן") עם הקדושה הדתית ("הרוח", "עמוד האש"). ההפכים המשלימים מקרבים אותנו יחדיו לאותה מטרה.
הראי"ה כותב: "העיקר הוא מה שצריך להכיר, שכל ההפכים כולם שמסבות מתהפכים, הם כולם קשורים זה לזה ופונים לתכלית האורה האמתית שהכין ד' בטובו שתגלה בבא עתה. על כן אין ראוי להכיר כי התקופה שלפני האורה דבר אין לה עם האורה, לא כן, יחש גדול יש ביניהן, והיא מכשרת את האורה לבא דוקא על ידי חשכתה. [...] על כן עמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. החול עם השבת [...]" (עין איה שבת א', פרק ב' פסקה ל"א).
שי צ'רקה, צילום מסך מתוך הסדרה "שאלה תשובה" בכאן 11
לכאורה, מתואר כאן איחוד הרמוני בין שני יסודות מנוגדים בחברה הישראלית-יהודית. אבל אסור להתבלבל. בסוף הדרך לא נמצא איזון דמוקרטי מודרני של קבלת החוק החילוני לצד חופש דת, אלא ניצחון במעמד צד אחד – הפיכת המדינה למדינת יהודית-דתית. הראי"ה רואה את המדינה החילונית כבהמית וחשוכה, אך היא גם בתור רע הכרחי, תשתית להפצעת אור הגאולה הדתית.
רוצה לומר, מאוחרי הציור החביב של צ'רקה והחיוכים, עולה כאן עדות נוספת לתהליכי ה"קוקיזם". יאיר נהוראי מיטיב לבקרם בספרו "המהפכה השלישית" (על שם המונח שטבע הרב אלי סדן לתיאור הקמת ישיבות ההסדר ברוח הרב קוק) או כשהוא מפרק בשיטתיות את "משרוקית הכלבים" המשיחית בנאומו של ברק חירם.
עם הנצח אולי לא מפחד מדרך ארוכה, אבל זה לא אומר שהוא יודע לאן הוא הולך. מול חזון קולקטיבי משיחי גזעני ואנטי-דמוקרטי, חייבת להתנסח אלטרנטיבה קולקטיבית דמוקרטית מהותית. אחרי השביעי באוקטובר, אי-אפשר לאחוז רק בדגל ה"חופש השלילי" האישי והרצון להשתעמם בבית, כשהוואקום שמותיר היעדר הדמיון הפוליטי מתמלא בהזיות משיחיות וגזעניות.
במקום זאת, יש לשאת בגאון את דגל הסולידריות החברתית – שקיבל ביטוי במאבק נגד ההפיכה המשטרית, באיתנות החברה האזרחית בפרוץ המלחמה, ובהפגנות למען החטופים – ולהרחיבו למאבק למען הרווחה החברתית ותחושת הביטחון של כלל אזרחי המדינה. אסור להיכנע לפונדמנטליזם היהודוצנטרי ולמדיניות האתנוקרטית. יש להכיר במציאות שני העמים החיים בארץ הזו, ולחתור לכינון שיתוף פעולה יהודי-ערבי בכל ערוץ אפשרי.
איל יאיר הכהן הוא מאסטרנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב