הופעתי תכופות כפרשן בתקשורת הישראלית והערבית במהלך המלחמה, במיוחד באל-ג'זירה (כן, כן) ובערוץ הישראלי i24news בעברית ובאנגלית. תמיד היה פער בין הערוצים בתפיסת המציאות, אבל לאחרונה זה פשוט מדהים - אפילו בתקופתנו המשופעת בנרטיבים וקיצוניות. גם אם המלחמה עוד מעט תיגמר, אחד הלקחים שלי הוא זה: אם לא נלמד לנסות להבין את הצד השני, יהיה כאן רע מאוד.
בערוץ הקטארי אני מצוייר כנבל התומך באכזריות ישראלית כלפי חפים מפשע פלסטינים. בפאנלים הישראלים, אני מותקף תדיר כנאיבי שמגן על האויב ומתנגד לטקטיקות ישראליות צודקות. אף אחת מהקריקטורות הללו לא מייצגת את עמדותי באמת, אבל בעולם של נרטיבים קדחתניים - ניואנסים אין.
לפני כמה שבועות התראיינתי באל-ג'זירה, שכעת נאסרה פעילותו לא רק בישראל אלא גם על ידי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. המנחה סמי זיידן פתח בציטוט מערך שלם של ארגונים עולמיים, כולל Save the Children ומועצת הפליטים הנורבגית, שהאשימו את ישראל במניעת סיוע לעזה. "האם הם צודקים בדאגתם מהמצור ומשיבוש הסיוע בתקופה שבה אנשים עומדים בפני חורף קר ורטוב?".
"אני חושב שהם לגמרי צריכים להיות מודאגים", עניתי, "אנחנו עדים בבירור לדרמה הומניטרית גדולה - כנראה קטסטרופה". עם זאת, ציינתי שחלק ניכר מהסיוע שנשלח לעזה נחטף על ידי חמאס ונמכר בשוק השחור, טענה שנתמכת בדיווחים רבים. בנוסף, נהגי משאיות הותקפו, מה שהוביל לכך שחלקם שלא מוכנים להיכנס לרצועה.
"הוועדה המיוחדת של האו"ם לחקירת שיטות ישראל הצהירה ב-14 בנובמבר כי החסימה של ישראל סיוע הומניטרי באמצעות המצור על עזה גורמת בכוונה למוות, רעב ופציעה חמורה, ומשתמשת ברעב כשיטת מלחמה", המשיך זיידן. "הם טועים?". "אינני קורא מחשבות, וגם הוועדה המיוחדת של האו"ם לא", אמרתי, "אבל ספק רב שכוונת ישראל היא לגרום לרעב או מוות. הכוונה שלהם היא להחזיר את החטופים ולהוריד את החמאס מהשלטון בעזה". הסכמתי שיש בעזה כנראה רעב ובוודאי סבל אדיר, אבל הוספתי שאין בידי הוכחות להרעבה או מוות מרעב בקנה מידה גדול – וגם שהחמאס יכול לסיים הכל בשניה אם ימסור את החטופים.
בהופעה שנייה, כמה שעות לאחר מכן, זידן העמיד אותי בחקירה צולבת על דבריי, ואפילו אמר לצופים באיזו שעה בדיוק נאמרו אמירותיי השערורייתיות. "הבהרת היטב שאתה לא חושב שיש רעב בעזה. עכשיו שמענו מגורם בכיר באוקספם שאמר, בבירור, שיש. אחרי ששמעתי את זה, האם אתה מוכן להודות שאולי לא הצגת את המציאות הנכונה של מה שקורה בעזה?". "מה שאמרתי הוא שככל שידעתי, לא היה מוות נרחב ברעב", התעקשתי, "במקום להיתקע בסמנטיקה על ההגדרה של רעב, בואו נסכים שהפלסטינים בעזה סובלים באופן מונומנטלי. כולנו צריכים לקוות ש-2025 תביא לסיומה של המלחמה כמה שיותר מהר".
אני טוען שהופעות באל-ג'זירה חשובות לגישור על הפער – ואכן הערוץ, שאינו מעריץ של ישראל, ראוי לשבח על שסובלים שם את נוכחותי (בערוץ 14 למשל, פחות סביר שזה יקרה). הערות הצופים ביוטיוב מעניינות. מיעוט קטן אבל קבוע תומך בי. אבל כן, הרוב המכריע הביעו שאט נפש ממה שראו כרוע מזוקק של ציוני מתועב. אחד טען ש"הפנים הלבנות, השיער הצהוב, העיניים הכחולות והאנגלית המושלמת" שלי הוכיחו שאני זר למזרח התיכון.
באותו ערב, כיכבתי באימייל מאדם באוסטרליה שהזדהה כ"נוצרי הומו למען פלסטין". המייל הופנה להנהגת האו"ם וכיתב שורת אישים מהממשל והתקשורת – ממזכיר המדינה אנתוני בלינקן עד השדר פירס מורגן: "דן פרי כהיטלר ציוני אמריקאי הוא פשיסט גזעני ומניאק ואני מתפלל לאלוהים שמישהו ימחק את המשפחה שלו בדיוק כמו שהיהודים מוחקים משפחות בעזה". מעניין כמה זמן היה מחזיק מעמד הכותב אצל החמאס.
למחרת הופעתי בפאנל החדשות של סוף השבוע ב-i24news של ישראל, בעברית. הערוץ שואף להיות חסר עמדה פוליטית מפורשת בהקשר הישראלי - אבל בואו נסכים שהקארמה היתה שונה מאצל סמי זיידן. במהלך הדיון, סא"ל במילואים שוש רבן, בכירה חדת לשון מארגון "הבטחוניסטים", קראה להפסקת הסיוע ההומניטרי לעזה. "מדובר בפשע מלחמה", הגבתי, "תחת כל הדינים הבינלאומיים אי אפשר לפעול להרעבה ביודעין של אוכלוסיה אזרחית [...] אם נפעל להרעיב אוכלוסייה אזרחית כל העולם כולו יהיה נגדנו – לא רק ביידן אלא גם טראמפ". ניסיתי להסביר שאסור לפגוע בחפים מפשע בכוונה – ובכלל, אין חולק על כך שאלפים כאלה נהרגו.
זעקות שבר נשמעו מכל עבר באולפן. "מה שהרגנו לא הרגנו מספיק!" קבעה רבן. "היינו צריכים להשמיד את עזה. אולי מבחינתך הם בלתי מעורבים. אני לא יודעת". אלי שתיווי, אביו הסימפטי ורך הדיבור של חטוף, טען כי "ב-7 באוקטובר כולם היו מעורבים - תראה את הסרטונים". "ילד בן שנתיים היה מעורב?" שאלתי. "נשים וטף!" ענה. "תינוקות?" התעקשתי. "תינוק לא", הודה בחוסר נחת, אך גם בסוג של הסכמה.
ניסיתי לטעון שמניעת סיוע לאזרחים היא "לא מוסרית, לא יהודית ולא חכמה. אסור להיגרר לרמה של חמאס ולהפוך ללא אנושיים". אבל אפילו אני בקושי שמעתי את מה שאני אומר, בגלל הצעקות. כינו אותי הזוי ומנותק ורבן נראתה כסובלת פיזית ממש. "אני מתקשה להכיל אפילו בצחוק את המשפטים האלה", קוננה.
רק חבר פאנל אחד תמך בי באופן מלא: סא"ל דורון אביטל, חבר כנסת לשעבר מ"קדימה" ומפקד סיירת מטכ"ל לפני שנים. "אני אחזק את מה שדן אומר", הציע. "צריך להבין שהעזרה ההומניטרית [...] לא לשחק איתה כי היא החבל שמאפשר לצבא לעבוד. כל פעם ששיחקנו עם זה חטפנו. לעשות רוורס על העזרה ההומניטרית זה קטסטרופה". הח"כ לשעבר אביר קרא ("ימינה") לא התרשם: "פשוט קשקוש".
הרי לכם האירוניה הבולטת של ישראל בימינו: דמויות כמו אביטל, בכיר בטחוני של ממש, הם המתונים וההומניים - בניגוד למה שרבים בחו"ל עשויים לשער. לכן ממשלתו ההיפר-לאומנית של נתניהו מתעבת את הצבא, המוסד והשב"כ. הניואנס הזה לא ירשים את הטרול שלי מאוסטרליה: מבחינתו, כל ישראלי נבל. אבל בימין הישראלי הוא ימצא סוג של תמונת מראה שלו: כשם שהוא אינו מסוגל להכיר באנושיותם של הישראלים, ישנם ישראלים רבים שאינם מסוגלים להכיר באנושיותם של אזרחי עזה. כה שונים – ועם זאת די דומים.
כאשר כל צד רואה את עצמו במלואו כקורבן והשני כתוקף ושום דבר אחר, איך נוכל להתקדם? אני מוצא תקווה מסוימת, למרבה האירוניה, בהבדל תרבותי בין הצדדים: החברה הישראלית, למרות ההקצנה, קשורה יותר לדפוסים מערביים ליברליים – ערכים יהודיים שזורים באלו של הנאורות, וכתוצאה מכך התרבות הישראלית נוטה יותר להתבוננות פנימית וספקות. לכן ישראל חייבת לעשות את הצעד הראשון. אם נקפא במקום, נעלה כולנו באש.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (כולל המשרד באיראן), ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים