אתם באופסייד. אתם מנותקים מהעם. יש פער בין מה שהציבור חושב לבין מה שאתם משדרים".

נתניהו בפגישה עם בכירי "קשת", זכיינית ערוץ 2, ספטמבר 2016

 

מטרתו של נתניהו היא לבסס שלטון מתמשך ולרכז את הכוח בידיו. לשם כך הוא זורע פחד ויוצר תדמית של מי שרק הוא יכול להציל את העם והמדינה. כדי להצליח לעשות זאת הוא צריך, בין היתר, לשלוט בתקשורת. זה מה שמאפשר, בסופו של דבר, את שחיקת הדמוקרטיה ואת ההפיכה המשטרית.

מכל השיטות לביסוס שלטון מתמשך, שהוזכרו בפרק הקודם, ההשתלטות על התקשורת היא זו שנתניהו השקיע בה הכי הרבה באופן אישי. זאת, במידה שמצדיקה להקדיש לנושא פרק שלם בפני עצמו.

ההשתלטות של נתניהו על התקשורת היא לא עניין עסקי‑כלכלי. מהותה היא ההשתלטות על הידע ועל האמת. בקליפת אגוז, הפעילות של נתניהו בתחום התקשורת נועדה ליצור עולם אלטרנטיבי. עולם של אמת חלופית. עולם שבו אנשים לא יראו את המציאות כפי שהיא, ויתקשו להבין מה קורה סביבם. בכך הם יהיו חשופים למניפולציות.

באופן פרקטי, הדבר נעשה באמצעות שילוב של שני מהלכים משלימים. האחד הוא דיכוי התקשורת הממוסדת כדי שלא תעשה את עבודתה נאמנה בשיקוף המציאות. השני הוא הקמת יקום אלטרנטיבי במדיה החברתית, ברשת האינטרנט.

נתניהו והתקשורת: הכלי והמטרה

נתניהו התחיל את הקריירה הפוליטית שלו כפוליטיקאי שגרתי ‑ אם כי רהוט וייצוגי יותר מאחרים ‑ במחנה הימני‑שמרני. קרש הקפיצה שלו היה המלחמה בטרור, בעקבות מותו של אחיו יוני נתניהו במבצע אנטבה, והקמת מרכז המחקר שנקרא על שמו. נוסף על כך, הוא נמנה עם מי שתמכו בהתנחלויות ובכלכלה קפיטליסטית עם שוק חופשי.

העובדה שנתניהו רהוט וייצוגי באופן חריג בנוף הישראלי אינה מקרית. היא נובעת חלקית מהשנים שבילה באמריקה כנער וכסטודנט. אבל השנים האלה לא רק שיפרו את האנגלית שלו. הן גם העלו למודעות גבוהה את חשיבות המראה האישי והשפעתו. הוא ראה את הפוליטיקאים האמריקאים ורצה להיות כמותם.

הסיבה האמיתית שנתניהו נראה ונשמע טוב היא שהוא השקיע מאמצים ניכרים כדי להיות כזה. הסרט "קינג ביבי", של הבמאי התיעודי דן שדור, מתעד את התהליך שנתניהו עבר. את שיעורי המשחק. את פיתוח הקול. את ההקפדה על הלבוש ועל התסרוקת. נתניהו הבין שהתקשורת היא כלי העבודה העיקרי שלו, והוא רצה לדעת להשתמש בכלי הזה כמו מקצוען.

אבל עם התקדמות הקריירה של נתניהו אפשר היה להבחין בשינוי משמעותי בקשרים בינו ובין התקשורת. מבחינתו, התקשורת היא כבר לא רק כלי להעברת מסר. זה זמן שנתניהו רוצה לשלוט בכלי עצמו. הכלי עצמו נהפך למטרה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום הניצחון שלו בגני התערוכה בתל-אביב, 17.3.2015 (צילום: מרים אלסטר)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום הניצחון שלו בגני התערוכה בתל-אביב, 17.3.2015 (צילום: מרים אלסטר)

המהפך הזה משקף הבנה עמוקה ‑ אפשר לומר מקיאווליסטית ‑ של מנגנון השלטון במדינה דמוקרטית. שלטון לא נבחן רק בבחירות שמתקיימות פעם בכמה שנים. שלטון יעיל ‑ כלומר, יעיל בניהול המדינה לפי רצון השליט, לאו דווקא יעיל בניהול המדינה לטובת הכלל ‑ צריך לשלוט בדעת הקהל באופן שוטף. וכדי לכוון את דעת הקהל, לא מספיק להעביר מסר באופן רהוט. צריך גם לשלוט בכל הערוצים שהקהל מקבל מהם מידע, כל הזמן. לשלוט בכל אמצעי התקשורת, ובכל מה שנאמר בהם. שליטה כזו מאפשרת לך להעביר מסרים, אבל גם לבסס תדמית, ובו‑בזמן לחסום את האפשרות של מתחרים להעביר את המסרים שלהם ולבסס את התדמית שלהם.

מכאן נובע השלב הבא והסופי בהתייחסות של נתניהו לתקשורת. והשלב האחרון הזה הוא להגדיר מחדש את המטרה. המטרה האולטימטיבית של שליטה בתקשורת היא כבר בכלל לא לקדם מדיניות. המטרה היא לחזק ולתחזק את השלטון. לדאוג לכך ששלטון נתניהו ימשיך בלי קשר למדיניות שהוא מקדם.

ברגע שמגדירים כך את המטרה, צריך להתאים גם את התוכן. מדיניות ממשלתית היא לא תוכן מספיק ממכר. אי‑אפשר לשלוט בדעת הקהל לאורך זמן עם סיפורים על כלכלה, אפילו אם משתמשים בדימויים ציוריים כמו האיש השמן והאיש הרזה.

כדי להבטיח שהקהל יישאר מרותק ‑ להבטיח אנגייג'מנט ‑ צריך לעבוד גם על הלב ולא רק על המוח. צריך להתחבר לרגשות. וכאן היה לנתניהו יתרון. הוא הרי התחיל את המסע הציבורי שלו בהקשר של המלחמה בטרור. טרור עוסק מעצם טבעו בפחד, והוא מרתק ומצמית. אנחנו רואים את זה בכל פעם שיש פיגוע: כל ערוצי החדשות עוברים מיד לנוהל אולפן חירום, וכל העם נצמד לשידורים, אף על פי שלרוב אין להם שום דבר אמיתי לחדש.

המנגנון שנתניהו בנה דומה למנגנונים שנבנו בידי מנהיגים אוטוריטריים במקומות אחרים בעולם. הוא משתמש בתקשורת כדי להפיץ פחד. פחד מטרור מעזה. פחד מחזבאללה בלבנון. פחד מהגרעין האיראני. פחד משלטון השמאל. לא מאוד חשוב ממה. העיקר שיהיה ממה לפחד. ואז הוא סוגר את המעגל בהופעה בוטחת שבה הוא מבטיח לטפל בבעיה. הוא המנהיג. הוא יושיע את העם ויציל את המדינה. כמובן, רק עד הפחד הבא, ואז הוא יעשה את זה שוב. ושוב.

שליטה בתקשורת

לראש ממשלה, במיוחד בישראל, יש הרבה על הראש. הוא אחראי לכל מה שקורה במדינה. בהרבה מקרים יש לראשי ממשלה גם תחום מסוים שחשוב להם במיוחד. אחד התחומים האלה הוא הביטחון. דוד בן‑גוריון, למשל, שמר את תיק הביטחון אצלו. כך עשו גם יצחק רבין ואהוד ברק. משה שרת, לעומתם, העדיף את תיק החוץ. נתניהו, מסוף 2014 עד תחילת 2017, בחר להיות שר התקשורת (הוא עזב את המשרד רק בגלל החקירות נגדו). איש התקשורת ניר חפץ סיפר כך בעדותו במשפט נתניהו:

אי‑אפשר להפריז וקשה גם לתאר במלים, ומי שלא נמצא ורואה את זה לא יאמין עד כמה שהנושא הזה חשוב לו. בנימין נתניהו הוא אדם שאם ניקח את המילה 'פריק של קונטרול', הוא הרבה מעבר לזה. בנושאים תקשורתיים הוא מבקש לדעת הכול. עד לפינה הכי נידחת. וגם אם זה ישיבות ביטחוניות מכניסים לו פתקים פנימה, יש נוהל. השליטה שלו בכל מה שקורה בנושאים התקשורתיים, ומאוחר יותר גם בנושאים של הרשתות החברתיות, אין גבוהה ממנה בהגדרה".

האובססיה הזו אפשרה לנתניהו השפעה עצומה על שוק התקשורת, שכמוה לא היתה מעולם לאף אחד אחר בארץ.

כדי להבין את עומק הנזק שנתניהו גרם לתקשורת צריך קודם כול להעריך את חשיבותה של התקשורת. העיתונות ‑ ובאופן כללי יותר, תקשורת חופשית ועצמאית ‑ נקראת לפעמים הרשות הרביעית. זה משקף את התפקיד שלה בדיווח ובהשמעת ביקורת על שלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת. התפקיד של שלוש הרשויות האלה הוא לנהל את המדינה ולבקר האחת את השנייה. התפקיד של התקשורת הוא לשקף את ההתנהלות שלהן לציבור. כדי שנדע מה קורה.

התפקיד הזה הוא מרכיב קריטי בדמוקרטיה. הבסיס של דמוקרטיה הוא שהציבור יֵדע מה קורה במדינה שלו. רק כך הוא יוכל לקבל החלטות מושכלות ולהחליט במי לבחור. כדי שזה יעבוד, התקשורת חייבת להיות אמינה. האתוס של עיתונות טובה הוא מחויבות לאמת. לצאת לשטח ולברר את העובדות לאשורן. להצליב מקורות. לדווח בלי הטיות ובלי משוא פנים.

אחד התפקידים החשובים ביותר של העיתונות הוא לא רק לדווח על עובדות, אלא גם להעביר ביקורת על רשויות השלטון. לבצע תחקירים ולחשוף את הפעילות שמתנהלת מאחורי הקלעים. לשאול את ראשי המדינה שאלות קשות. למה החליטו כפי שעשו. מהן המטרות שהם מנסים להשיג. ולדרוש תשובות לשאלות האלה. לדרוש לקיחת אחריות.

לכן תקשורת חופשית ‑ והידע שהיא מאפשרת ‑ הם האויבים של מי שרוצה לשמר את שלטונו. זה מסביר למה לנתניהו היה חשוב להשתלט על התקשורת. אבל איך הוא עשה את זה?

תלות הדדית

התקשורת היא כיום עסק כלכלי שנתון לכל הלחצים שעסקים בכלל נתונים בהם. והעובדים בכל כלי תקשורת עומדים בפני הצורך לספק את רצונותיהם של בעלי השליטה שלהם, אחרת הם מסתכנים בפרנסתם. זה נכון במיוחד לגבי מי שעושים תחקירים עיתונאיים ‑ הם יקרים במיוחד, ועלולים להיקלע למצב שבו תוצאות התחקיר נוגדות את האינטרסים של הבעלים. לכן נוטים להמעיט בתחקירים ולהגביל את הנושאים שנחקרים. כך נפגעת עצמאותו של כלי התקשורת, וכתוצאה מכך גם אמינותו.

מקור ההכנסה העיקרי של גוף תקשורת הוא פרסומות. המחיר שאפשר לגבות עבור שידור פרסומת תלוי במספר הצופים ‑ הרייטינג. רייטינג גבוה מיתרגם להכנסה גבוהה. הנוסחה להצלחה כלכלית היא, לכן, להפיק תוכן זול שימשוך הרבה צופים. הפורמט הזול ביותר הוא פאנל של דוברים סביב שולחן. אבל זה יכול להיות נורא משעמם. לכן צריך לבחור דוברים שיודעים לתת הופעה. לחלופין, אפשר גם להסתפק בדוברים פרובוקטיבים שמעוררים סערה.

במצב הזה הקשר בין התקשורת לבין פוליטיקאים הוא סימביוטי. האחד צריך את השני. התקשורת צריכה פוליטיקאים קונטרוברסלים ופרובוקטיבים כדי להעלות את הרייטינג. צעקות פשטניות וסנסציות הרבה יותר טובות לזה מאשר דיווח ענייני ושקול תוך הסבר על מורכבות המצב. הפוליטיקאים צריכים את התקשורת כדי לקבל חשיפה. כדי שיכירו אותם, ואז גם יבחרו בהם. הופעות בתקשורת הם כיכר השוק שבה הם מוכרים את מרכולתם.

מי שהעלה את השימוש בתקשורת ואת ניצולה לדרגת אומנות הוא נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. טראמפ נוהג לדבר בזרם התודעה, בלי פילטרים. הוא לא נצמד לנאומים מתוכננים ומנוסחים מראש. כך הוא משתלט על כל ערוצי התקשורת. הוא מצליח באופן אינטואיטיבי לתקשר באופן הישיר והאמין ביותר עם תומכיו הנלהבים. הם כולם על אותו הגל. מה שנראה לאחרים כמו להג חסר סדר והיגיון, מדבר אליהם ונכנס ישירות ללבם. בו‑בזמן, הדברים הם כל כך משונים ולא נשיאותיים, שמתנגדיו של טראמפ לא יכולים להתעלם ממנו. אז גם הם צופים בו כמהופנטים.

הדוגמה הטובה ביותר לכך בישראל היא איתמר בן גביר. הוא קיצוני וקונטרוברסלי, והוא תמיד מוכן לבוא לאולפן. כתוצאה מכך, הוא מקבל חשיפה הרבה יותר גבוהה מפוליטיקאים אחרים במעמדו. נתניהו, אחרי שנים רבות כראש ממשלה, פחות צריך את זה. הוא מופיע אישית רק כשהוא רוצה. אבל הוא משפיע ללא הרף מאחורי הקלעים.

המחיר של כל זה הוא שדברים חשובים שאין להם רייטינג נעלמים. נירה שפק, אל"מ במילואים, חברת כנסת לשעבר, שהיתה יושבת ראש הוועדה למוכנות העורף, ששרדה 20 שעות בממ"ד ביתה שבכפר עזה במתקפת שמחת תורה, הסבירה את זה כך:

לתקשורת בעיני יש שני תפקידים [...] השני הוא לשמש כלי להעביר ולקבל אינפוטים על נושאים שהם בליבה שלי, כמו ביטחון העורף, עוטף עזה. ולזה אני כן צריכה תקשורת. למה זה לא שם? כי זה לא סקסי, כי אם אני אבוא ואגיד דברים בלי להתלהם, אז התקשורת תתעלם כי היא מחפשת את הצהוב".

התוצאה הסופית היא שהתקשורת לא משקפת יותר את האמת. דיווח מהימן ובדוק הוא עסק יקר. הרבה יותר קל וזול פשוט להעתיק ולמחזר את המידע שמקבלים מדוברים ומיח"צנים, ולמלא את הזמן הנותר בדעותיהם של כל מי שיכולים לתת הופעה ולהעלות את הרייטינג.

אבל כדי ליצור מצג של תקשורת אחראית, מקובל שצריך לשמור על איזון, ולו למראית עין. וכך, על כל מחלוקת מציגים את שתי הדעות הסותרות, ונותנים לצופים לשפוט. זה אולי נשמע טוב בעיקרון, אבל זה לא תמיד באמת ראוי. לפעמים יש מקום לנקיטת עמדה ערכית ברורה, ולו רק לטובת האמת. דורון צברי, עיתונאי ודוקומנטריסט, אמר על זה כך:

אתה מקבל שני צדדים. צד אחד אומר שיורד גשם, צד שני אומר שיש חמסין. הנה, נתנו במה שווה. לא! עיתונאי הולך לשטח ומדווח. התפקיד שלו הוא להגיד לצופים את האמת: יש גשם או יש חמסין".

הצירוף של השתעבדות לרייטינג ואיזון תמידי, בלי להעביר שום ביקורת, מספק כר פעולה נוח לנתניהו ולדומיו.

מפת ההשתלטות

"ישראל היום"

בעבר העיתונים המודפסים היו המקור העיקרי למידע. ב-1995 "ידיעות אחרונות" אפילו הוכרז כמונופול. אבל מאז תחילת המאה החשיפה של העיתונים ירדה, בעיקר בגלל התחרות עם רשת האינטרנט. למרות זאת, ובניגוד לתחזיות השחורות, הם לא נעלמו, וב-2007 אפילו נמצא מי שהקים עיתון חדש.

ההשתלטות של "ישראל היום" על החשיפה לעיתונים היומיים (מתוך הספר "מורשת נתניהו")

איור 1: ההשתלטות של "ישראל היום" על החשיפה לעיתונים היומיים (מתוך הספר "מורשת נתניהו")

שלדון גארי אדלסון (ששמותיו העבריים הם גדליה ושלום) היה איל הימורים יהודי אמריקאי. היו לו בתי קזינו מצליחים בלאס וגאס, במקאו ובסינגפור. הוא היה התורם הגדול ביותר של הנשיא טראמפ. את הקריירה העסקית שלו הוא התחיל בגיל 12, כשרכש רישיון להפצת עיתונים בבוסטון, וב-2007 הוא ייסד, עם רעייתו מרים אדלסון, את העיתון "ישראל היום". בניגוד לעיתונים האחרים "ישראל היום" לא נמכר אלא מחולק חינם. כפי שאפשר לראות באיור 1, זה אפשר לו להפוך לָעיתון עם החשיפה הגבוהה ביותר בתוך שלוש שנים בלבד.

ההערכות בענף הן שמאז היווסדו העיתון הפסיד כבר יותר ממיליארד שקלים. משמעות הדבר שאין לו מודל עסקי בר‑קיימא, וכי ההכנסות מפרסום אינן מכסות את עלויות הכתיבה, ההדפסה, וההפצה. הסיבה שהעיתון נוסד, והסיבה שאדלסון היה מוכן לספוג הפסדים כאלה, היתה כדי להפיץ אידיאולוגיה שמרנית ולתמוך פוליטית בנתניהו. זה היה כל כך שקוף, שרבים קראו ל"ישראל היום" "ביביתון". הקשר בין העיתון לנתניהו היה דו‑כיווני: ב-2015 נתניהו הקדים את הבחירות, בין היתר כדי למנוע את קבלת "חוק ישראל היום", שנועד להגביל את העיתון באמצעות איסור על הפצה חינם.

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)

יש יסוד לסברה כי הקשר בין נתניהו לעיתון היה אפילו הדוק יותר מסתם עזרה הדדית. השבועון "אקונומיסט" טען ב-2015 שנתניהו מאשר באופן קבוע את הכותרות הראשיות ב"ישראל היום". נתניהו והעיתון הכחישו. העיתונאי רביב דרוקר וחדשות 10 הגישו בקשת חופש מידע כדי להשיג את רשימת השיחות של נתניהו עם עורך העיתון ‑ לא התוכן של השיחות, אלא רק מתי הן נערכו. נתניהו הגיב במאבק משפטי ארוך, אך בסופו של דבר, ואחרי עיכוב של שנים, נאלץ למסור את הנתונים.

הנתונים שנמסרו היו רק עד למועד הגשת הבקשות המקוריות ב-2015. אז אחרי שהם התקבלו הוגשו בקשות חופש מידע חדשות, לקבלת מידע עדכני יותר. אחרי עוד התדיינות משפטית, גם המידע הזה נמסר בסופו של דבר, אבל הוא כלל נתונים רק עד בספטמבר 2017. לשכת ראש הממשלה הודיעה שבתאריך הזה פשוט הפסיקו לתעד את השיחות שלו.

מן הרישומים שנחשפו עולה כי נתניהו קיים עשרות שיחות עם העורכים הראשיים של העיתון (עמוס רגב ואחריו בועז ביסמוט). רוב השיחות נעשו בתאריכים רגישים, למשל בזמן מערכות בחירות או כשהתפרסם תחקיר נגד נתניהו. רוב השיחות נערכו בשעות הערב המאוחרות והלילה, זמן סגירת הגיליון, שבו מנסחים את הכותרות הראשיות של מחר. היה אפילו מקרה של ארבע שיחות בתוך שעה וחצי באותו ערב. כל הנתונים האלה, כמובן, נסיבתיים. אולי הם לא דיברו על הכותרת של מחר, אלא על עניינים אחרים.

אבל אם כן היו דברים מעולם, כי אז התמיכה הזו ‑ שכאמור עלתה לאדלסונים מעל מיליארד שקל לאורך השנים ‑ היא תרומה אסורה ובסדר גודל שלא היה כדוגמתו. אני מקווה שכולם יסכימו שאם מועמד שוכר עשרות אלפי בריונים שיתפרסו ברחבי הארץ ויאיימו על בוחרים פוטנציאלים עם סכין ביד כדי שיבחרו בו ‑ אפילו אם הם עושים את זה ברחוב ולא נכנסים איתם לקלפי ‑ הרי מדובר בפגיעה קשה בתהליך הדמוקרטי. אבל מה אם במקום איום פיזי משתמשים בשטיפת מוח קולקטיבית שניתנת בחינם ונמשכת מעל עשר שנים? זה מה שהזוג אדלסון עשה באופן אפקטיבי, או לפחות ניסה לעשות, כשהקים את "ישראל היום" לשם תמיכה בנתניהו.

כיוון ש"ישראל היום" היה מּוכר ברבים כשופר תעמולה של נתניהו, נטו שלא לייחס לו השפעה. אבל אין להתעלם מכך שרוב מי שנחשפו לעיתונים בישראל נחשפו רק או גם ל"ישראל היום". סביר להניח שחשיפה מתמשכת כזו לא יכולה שלא להשאיר משקע כלשהו. ובמערכת פוליטית שבה הגושים הגדולים די שווים בגודלם, כל השפעה קטנה עשויה להיות קריטית.

נוסף על כך, "ישראל היום" השפיע על שוק העיתונות כולו. החשיפה הגבוהה של העיתון הפכה אותו ליעד מועדף על מפרסמים, ובכך מנעה הכנסות מהמתחרים. מעבר לכך, יש טענות כי "ישראל היום" מוכר פרסום במחירי הפסד, ובכך גורם לירידה במחירי הפרסום באופן כללי ולפגיעה נוספת בעיתונים האחרים ובהכנסותיהם. ריסון "ישראל היום" היה במוקד השיחות בין נתניהו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שהובילו לחקירות בתיק 2000. השיחות האלה גם גרמו לקרע ביחסים בין נתניהו למשפחת אדלסון, אבל לא עד כדי הפסקת התמיכה בו.

תיק 2000

מוזס: אני, אני, תראה, אני מסתכל לך בעיניים, ואמרתי בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, תהיה פה כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה... אני אומר לרון [עורך "ידיעות אחרונות"] ביום ראשון...

נתניהו: אבל תסובב את הספינה, אתה יודע.

מוזס: אני אומר לרון ביום ראשון שארי [הרו] מדבר איתו... תראה היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים שהוא ביקש, לא, זה קרה.

[...]

מוזס: תראה, תהיה פה רעידת אדמה, אתה מבין, זה יהיה פה משהו שאנחנו צריכים להיות חכמים איך עושים את זה... ביבי, תשמע, יש שלושה חודשים וחצי [עד הבחירות], יהיו מיליון אלמנטים בדרך. אני לא סתם אומר שאני רוצה שהוא [נציג נתניהו] ידבר. ניהלנו את זה ב-2009, ואתה שכחת אותה. אבל זה נוהל טוב.

נתניהו: לא שכחתי בכלל.

מוזס: עשינו את זה. כבר היינו בסרט הזה. אתה יודע, זאת מערכת הבחירות הרביעית שלנו. לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו.

[...]

נתניהו: ב-96' הייתי...

מוזס: אתה רק נהיית ראש ממשלה בגלל הכותרת הזאת.

נתניהו: הייתי ראש ממשלה גם בלי.

מוזס: בוודאי, אבל אפשר לא לתת כותרת "ביבי ניצח בעימות". שזה נתן לך בדיוק את ה-0.3 או 0.5. אתה יודע שאני הייתי בשלושה חודשים האלה העורך בפועל?

(צילומים מקוריים: פלאש 90)

האישום הפורמלי בתיק 2000, בעקבות השיחה הזו ואחרות, היה בגין מרמה והפרת אמונים. יש לא מעטים שסבורים שזה היה צריך להיות אישום בשוחד. הצד של נתניהו היה להעביר חוק שהם מסכימים עליו. במילים אחרות, נתניהו יעצב את הסביבה העסקית בצורה שתהיה נוחה יותר למוזס. הצד של נוני מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", היה להשפיע על מה שיהיה כתוב בעיתון. במילים אחרות, הוא יעצב את הסביבה התקשורתית בצורה שתהיה נוחה יותר לנתניהו.

בסופו של דבר, השיחות האלה לא הבשילו לכדי מעשים. אבל לפי דבריהם של השניים, זו גם לא היתה הפעם הראשונה. זו היתה הפעם הרביעית שהם עושים דברים כאלה. וארבע הפעמים האלה היו סביב מערכות בחירות. אז מה שהם בעצם עשו יחד זה לחתור תחת המהות של עקרון הבחירות השוות והחופשיות. הם מדברים על לעצב את המידע שמגיע לציבור, בצורה שמתמודדים אחרים לא יכולים לעשות. שוחד לא ממצה את מה שהולך כאן. אפילו לא תרומה אסורה למפלגה. זה הרבה יותר חמור.

תיק 4000

הבעלים של גוף תקשורת לא כותב בעצמו את הידיעות ולא נותן בעצמו כותרות. בשביל זה יש כתבים ומערכת, והם אמורים להיות עצמאים. אבל בחיים האמיתיים העורכים מודעים לאינטרסים של הבעלים שלהם. וזה משפיע על ההחלטות שלהם. המצב הזה הגיע לדרגה שהוא נתפס כלגיטימי ורגיל. למשל, במאי "עובדה", גלעד טוקטלי, אמר בריאיון גלוי לב ל"הארץ" כי השיקולים הכלכליים הם המשפיעים ביותר: "בהקשר של ביבי, אני לא רואה את עצמנו עוצרים אף פעם באור אדום. זה לא קרה. אני לא יכול לספר לך על תחקיר שלנו שנעצר בגלל שהוא קשור לביבי. יש תחקירים שנעצרים בגלל נסיבות כספיות, שקשורות לבעלי השליטה של 'קשת', שזה די ברור. אין לי בעיה עם זה".

באופן דומה, שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, הודה בחקירתו במשטרה, במסגרת תיק 4000, כי דאג להטות את הסיקור באתר וואלה לפי דרישות מראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומבני משפחתו: "התקשרתי לאילן ישועה [מנכ"ל וואלה] כדי שישנה כתבות, לא יכולתי להתעלם מהבקשות של שרה ושל שאר בני משפחת נתניהו. לא רציתי לעצבן את ראש הממשלה, הוא היה הרגולטור שלי. מה ציפיתם, שאתעלם מהבקשות האלה?".

העיתונאי גיא רולניק, שכתב על כך, החליט שלא להתייחס להתבטאות הזו כאל שאלה רטורית אלא לפרט: "התשובה פשוטה: כן, מר אלוביץ', זה בדיוק מה שמצופה ממך, מהמנכ"ל שלך ומהעורכים שלך. זה בדיוק מה שמצופה מכלי תקשורת בחברה דמוקרטית ‑ לדווח על האמת ולא להטות את הדיווחים לפי האינטרסים של בעלי כוח ושררה, וזה לא משנה אם מדובר בראש הממשלה, שר, רגולטור, מנכ"ל בנק או טייקון".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובעל השליטה לשעבר ב"וואלה", שאול אלוביץ' (צילומים: מארק ישראל סלם ופלאש 90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובעל השליטה לשעבר ב"וואלה", שאול אלוביץ' (צילומים: מארק ישראל סלם ופלאש 90)

הקשר בין נתניהו ואלוביץ' היה ברור ומובהק יותר מזה שהיה בין נתניהו למוזס. בפרשה זו הוגשו נגד אלוביץ' ונתניהו כתבי אישום על שוחד. הצד של נתניהו היה לבצע פעולות שונות בתוקף תפקידו כשר התקשורת שהטיבו עם עסקיו של אלוביץ'. למשל, הדרג המקצועי במשרד התקשורת התנגד למיזוג של חברות יס ובזק, ששתיהן היו שייכות לאלוביץ'. נתניהו פעל לאישור המיזוג למרות ההתנגדות. הצד של אלוביץ' היה להשפיע על הסיקור של נתניהו ומשפחתו באתר וואלה, שגם הוא היה בבעלותו. המהות היא שוב שליטה של נתניהו בתכנים שמופיעים בתקשורת בעניינו.

ערוץ 14

כמו ש"ישראל היום" היה עיתון הבית של נתניהו והיה מוקדש לקידומו, כך גם ערוץ 14 הוא ערוץ הבית של נתניהו ומוקדש לקידומו. כך יש לנתניהו ערוץ משלו בתוך התקשורת הממסדית, ברצף של הערוצים הגדולים שבשלט.

הערוץ, שנקרא במקור ערוץ 20, הוקם באוגוסט 2014. הוא הוקם כערוץ מורשת במסגרת של ערוצים ייעודיים כמו ערוץ המוזיקה. אבל כבר מההתחלה הוא לא עמד בתנאי הזיכיון. הוא שידר פחות מורשת מכפי שחויב. הוא לא עמד בהפקות המקור הנדרשות, ושידר מבזקי חדשות, אף שזה נאסר עליו.

יצחק (מימין) ומיכאל מירילשוילי, ברקע: רה"מ בנימין נתניהו בכנס של ערוץ 14 (צילומים: משה מילנר, לע"מ; רונן גולדמן, רשיון CC BY-SA 3.0; פלאש90)

יצחק (מימין) ומיכאל מירילשוילי, ברקע: רה"מ בנימין נתניהו בכנס של ערוץ 14 (צילומים: משה מילנר, לע"מ; רונן גולדמן, רשיון CC BY-SA 3.0; פלאש90)

תגובת הרשויות לא איחרה לבוא. אבל במקום להפעיל סנקציות הן התגייסו לסייע. הקטינו את הדרישה לשידורי מורשת. התעלמו מהיעדר הפקות מקור. שינו את החוק כדי שיוכל לשדר חדשות. נתנו לערוץ פטור מדמי רישיון. לפחות חלק מהדברים האלה נעשו בתמיכתו של נתניהו, כך לפי העדות של שלמה פילבר, מי שנתניהו מינה לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, בתיק 4000.

נכון לסוף 2023, הערוץ היה חייב כ-19 מיליון שקל לרשות השנייה. 12 מיליון כי לא עמד בתנאי הרישיון, ועוד 6.5 מיליון על הפצת התוכן במערך עידן+. הערוץ גם היה נתון לחרם מצד כמה מפרסמים גדולים בגלל התבטאויות קיצוניות שנאמרו בו, כמו למשל קריאה לשחרורו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין. התגובה של הערוץ היתה להתקיף את המפרסמים. התגובה של הממשלה היתה לנסות להעביר חוקים שיקלו על הערוץ.

שופרות שלּוחים

טענה קבועה של נתניהו ושל מי שסובבים אותו היא שהתקשורת היא כולה שמאלנית. שהיא נשלטת בידי השמאל, מקדמת אג'נדה של שמאל, ובאופן כללי משקיעה את כל מעייניה בניסיונות להפיל אותו מהשלטון. זה לא באמת כך. תיאור יותר מדויק של התקשורת הוא שנתניהו בעצם השתלט על כולה. זה כולל גופי תקשורת שלמים שמוקדשים לטובתו ("ישראל היום" וערוץ 14) אבל מעבר לכך יש לו שופרות כמעט בכל גוף תקשורת אחר, ובהרבה מקרים הם בכירים ונותנים את הטון.

הפרשן הפוליטי הבכיר של ערוץ 12 הוא עמית סגל, שהחל את דרכו בערוץ כבר ב-2013. הוא עד כדי כך בכיר שב-2019 התחילו להקליט את פאנל הפרשנים של אולפן שישי לפני כניסת השבת כדי שהוא, חובש כיפה, יוכל להשתתף בו, מה שהוא עצמו תיאר כדבר חסר תקדים למשדר חדשות. הוא נחשב שופר של נתניהו שמדברר את עמדותיו ותומך בו בכל הזדמנות. חוץ מתפקידו בערוץ 12, יש לו גם טור קבוע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". בעבר הגיש תוכניות בערוץ הכנסת ובגלי צה"ל.

עוד פאנליסט באולפן שישי היה בועז ביסמוט. זה היה אחרי שנים שבהן שימש עורכו הראשי של "ישראל היום". העיתונאי חיים לוינסון כתב עליו כך:

בערוץ 12 הפכו את בועז ביסמוט מ'ישראל היום' לפאנליסט קבוע באולפן שישי. די לצפות במופעי ביסמוט בשישי בערב כדי להבין את עומק הבעיה: הוא לא קוהרנטי, מקושקש, נעלב תמידית, לא מסוגל להשלים משפט. סיבת הקיום היחידה שלו היא שנתניהו לא יגיד ש'אולפן שישי' לא מאוזן, וה ֶעדר ברשתות החברתיות יחזור אחריו. אין שום משמעות לכישרון, לעומק, לשנינות, אלא רק להיותך ביביסט".

השופרות העיקריים של נתניהו הם כוכבי ערוץ 14. לרובם יש עבר בתקשורת המיינסטרים, והם מופיעים באופן שוטף גם במקומות אחרים. איש העסקים יעקב ברדוגו, שמונה ב-2013 לפרשן פוליטי בגלי צה"ל, הגיש כמה תוכניות בתחנה עד 2022. ניר חפץ טען שהמינוי נעשה בהתערבות ישירה של נתניהו. יצוין כי מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, הכחיש זאת. לברדוגו היה גם טור שבועי ב"ישראל היום" עד סוף 2023. שמעון ריקלין היה בעבר חבר פאנל ופרשן בערוץ 10 ובערוץ 2. אראל סג"ל היה ממגישי "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, הגיש תוכנית אקטואליה בגלי צה"ל, והיה שותף לתוכנית אקטואליה בכאן 11. ינון מגל היה העורך הראשי של אתר וואלה חדשות, ואחרי שנבחר לכנסת ועזב שידר ברדיו 103fm.

יש עדויות שונות על כך שנתניהו היה מעורב אקטיבית במינוי עיתונאים לתפקידים, או לפחות ניסה לעשות זאת. זה מוזכר בשיחות בינו לבין מוזס בתיק 2000. כך, למשל, הוא ניסה לגרום למקורבים ‑ ארנון מילצ'ן, לן בלווטניק ‑ לרכוש גופי תקשורת, בתקווה שאחר כך הם ימנו לתפקידי עורכים ועיתונאים מי שידבררו את עמדתו. על חלק מהמינויים שהוזכרו לעיל נאמר שהם תוצאה של בקשות של נתניהו.

מיקי מירו היה מנהל קול ישראל בשנים 2014‑2011. אלה השנים שבהן דּובר על סגירת רשות השידור והחלפתה בתאגיד השידור הישראלי. בריאיון איתו כמה שנים אחר כך נשאל מירו על המינוי שלו. הוא הרי הכיר את המערכת. הוא ידע שיש בחישות פוליטיות ברשות השידור. האם הוא הסכים לשתף פעולה עם המנגנון העקום הזה? הנה מה שהוא ענה:

בוודאי. כשאתה יודע לאיזו מטרה אתה בא אז אתה משתף פעולה. שלא יהיה לך ספק, כל המינויים בסקטור הציבורי הם מינויים שיש בהם כוונות, תכנונים. אל תחיה באשליות שיש מינויים סטריליים. זה לא קיים, אין כזה דבר. [...] ממנים את מי שצריך למנות כדי שיאשר את מה שצריך".

אילה חסון היא לא ממש שופר של נתניהו. יש לה עבר עיתונאי עשיר ומרשים, כולל חשיפת פרשת בר‑און/חברון, שהובילה לחקירה הראשונה בארץ של ראש ממשלה מכהן (נתניהו בכהונתו הראשונה). במשך כמה שנים היא היתה העוגן של חדשות 13, והגישה את "המטה המרכזי" ואת "שישי עם אילה חסון". בתקופה הזו משתתפי הפאנל בתוכנית שלה השתנו: העיתונאים נעלמו ואת מקומם תפסו בעלי אג'נדות שונים, והדעות שעלו היו במקרים רבים כאלה שתמכו בנתניהו. אחת הפרשנויות לכך היתה שזה פשוט ניסיון להעלות את הרייטינג. זה נמשך כשעברה לתאגיד השידור בתחילת 2023. רבים חושבים שזה היה מהלך מחושב של התאגיד, שבו נתנו במה לחסון מתוך הנחה שזה ימתן את הפעילות הממשלתית נגד התאגיד.

דוגמה לדרכי הפעולה של חסון בתקופה הזו היא ה"חשיפה" בנוגע לניצב עמי אשד. אשד, שהיה מפקד מחוז תל אביב במשטרה, הנהיג מדיניות של הכלה בנוגע להפגנות המחאה נגד הממשלה. נתניהו ואנשיו לא אהבו את זה, אבל הוא אדם ישר וקצין מצטיין, אז לא היה להם שום דבר עליו. אחרי שהעבירו אותו לאגף הדרכה הוא החליט לפרוש. ואז חסון פרסמה את הפרשה הבאה: בזמן שביתו עבר שיפוץ הוא התגורר במלון סוויטות בעלות של 45 אלף שקל. זה היה על חשבונו, והוא לא קיבל הנחות. זה גם היה רק אחרי שפרש. במילים אחרות, זה לא היה עניינו של אף אחד, ובוודאי לא של העיתונות. אחרי שדנו בנושא כמה דקות, חסון סיכמה: "לא האשמנו אף אחד, לא אמרנו על אף אחד שום דבר רע. שמנו זרקור על אירוע מעניין". אז זהו, שלא.

מעֵבר לעיתונאים שמשמשים לו שופרות, עמדותיו של נתניהו מופצות גם על ידי כל הפוליטיקאים שתלויים בו כשהם מתראיינים. זה כולל את בכירי הליכוד, כמו מירי רגב, דודי אמסלם, וצחי הנגבי. וגם דמויות שוליות יותר, כמו טלי גוטליב, גלית דיסטל‑אטבריאן, ומאי גולן.

מרשות לתאגיד

נטע ברזילי היא תופעה נדירה. ההופעה שלה. האופי שלה. המוזיקה שלה. לא סתם היא ניצחה בתחרות האירוויזיון ב-2018. אבל מה שאתם אולי לא יודעים הוא שהיא גם הצילה את תאגיד השידור הישראלי.

שידורי טלוויזיה בישראל התחילו ב-1968. אלה היו שידורים ממלכתיים. רשות השידור מומנה באמצעות אגרת הטלוויזיה והרדיו. צורת המימון הזו נתנה לה עצמאות כלכלית וחוסר תלות בפוליטיקאים, בתקציב המדינה, ובמפרסמים. אבל אחת התוצאות של החופש התקציבי היתה הסתאבות ושחיתות וחוסר יעילות. מצב זה הוביל לרצף של ניסיונות לבצע רפורמות ברשות השידור. בסופו של דבר הוחלט ב-2014. לסגור את הרשות ולהקימה מחדש בתור תאגיד השידור הישראלי.

התהליך שבו נסגרה רשות השידור והוקם תאגיד השידור היה רחוק מלהיות סדור וענייני. הוא כלל עשרות דיונים, הצהרות, ומאבקי כוחות, כולל כמה ניסיונות לבטל את הקמת התאגיד ולסובב את הגלגל לאחור. תוך כדי המהלך גם בוטלה אגרת הטלוויזיה, והמימון עבר לתקציב המדינה ‑ ובכך נהיה התאגיד נתון להשפעה ישירה של הפוליטיקאים. פרשנות מקובלת לתהפוכות שעברו על התאגיד תוך כדי תהליך הקמתו היא שהן משקפות ניסיונות לאפשר השפעה פוליטית על השידורים מצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרים מהליכוד. זכורה במיוחד בהקשר זה התבטאות של שרת התרבות מירי רגב שאמרה בוועדת שרים לחקיקה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?".

בסופו של דבר, רשות השידור נסגרה ‑ והתאגיד תפס את מקומה באמצע מאי 2017. אבל נתניהו והליכוד לא אמרו נואש. בתמורה להסכמתם לפתיחת התאגיד, הם העבירו חוק שלפיו חטיבת החדשות תפוצל ממנו ותפעל בנפרד. אבל אז נטע ברזילי זכתה באירוויזיון. המשמעות היתה שהאירוויזיון הבא, זה של 2019, נועד להתקיים בישראל. הבעיה היתה שהאירוויזיון מאורגן בידי איגוד השידור האירופי, ולפי התקנון, חברים באיגוד חייבים לשדר חדשות. פיצול התאגיד היה גורם לכך שהוא יּוצא מהאיגוד, וישראל לא תוכל אז לארח את האירוויזיון. בלית ברירה נכנע נתניהו וביטל את פיצול תאגיד השידור. כן, קראתם נכון. הזכייה באירוויזיון היא שהכריעה את מדיניות הממשלה בקשר למבנה השידור הציבורי. לטובה.

שימוש במדיה חברתית

ציטוט שמיוחס, כנראה בטעות, לסופר האמריקאי מרק טווין אומר, "השקר יכול להקיף את העולם בזמן שהאמת עוד לא הספיקה לנעול נעליים". במדיה המודרנית אנשים ממהרים להפיץ שקרים בלי לבדוק את המקור, וקשה אחר כך לשרש אותם. מעבר לכך, לרוב זה כבר מאוחר מדי: השקר גרם לנזק, ושום תיקון עובדתי כבר לא יועיל.

לכאורה זה לא צריך להיות כך. ברשת האינטרנט כל אחד יכול להפיץ מידע על מה שהוא יודע באופן ישיר. כך לא יהיו פילטרים וצנזורה, ומידע מהימן יהיה נגיש לכולם. זו היתה האידיאולוגיה שהניעה את מי שפיתחו את הרשת. הם שאפו לדמוקרטיזציה של הידע. גוגל נוסדה כדי להנגיש את כל הידע הזה. פייסבוק נוסדה כדי לקשר בין אנשים שמתעניינים באותם דברים. אבל מסתבר שזה לא באמת עובד. אנשים לא מפיצים רק מידע מהימן שהם יודעים מיד ראשונה. גיא רולניק, העורך המייסד של העיתון הכלכלי "דה מרקר", הסביר את זה כך:

הרעיון של 'חופש ביטוי אבסולוטי' נשמע מושך, אבל הוא פגום מיסודו ‑ הוא מבוסס על המיתוס של ליברטריאנים שבשוק ה'חופשי' של הרעיונות 'ינצחו' הרעיונות, המסרים והתכנים ה'טובים' ביותר. בפועל, כפי שלמדנו היטב בעשור האחרון עם עליית הרשתות החברתיות, ב'שוק החופשי' של הרעיונות, מנצחים לעתים קרובות אלה שיש להם מראש יותר כוח, יותר גישה, ומוכנים או שמחים להיות יותר קיצונים, רעילים, מקטבים ושקריים במסרים שלהם".

ההשפעה המעשית של כל זה היא שעולם שבו חלק גדול מן המידע מופץ באמצעות המדיה החברתית הוא עולם מושלם לפופוליסטים ‑ ורעיל למי שמנסה לנהוג באופן ענייני. וכך קיבלנו את טראמפ.

נתניהו מדגים את זה היטב. הוא הפוליטיקאי הישראלי עם רשת המדיה הגדולה והמפותחת ביותר. יש לו 2.7 מיליון עוקבים בפייסבוק, וגם 2.7 מיליון עוקבים בטוויטר (כיום X). כמובן, לא כולם אמיתיים, אבל סביר שגם מספר האמיתיים גבוה מאוד.

סרטון "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" של נתניהו באתר "וואלה", 17.3.15 (צילום מסך)

סרטון "הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" של נתניהו באתר "וואלה", 17.3.15 (צילום מסך)

השימוש הכי מפורסם של נתניהו במדיה חברתית הוא הסרטון "הערבים נוהרים" מיום הבחירות ב-2015 (שמופיע כך אפילו באוטוביוגרפיה שלו "ביבי: סיפור חיי", אף על פי שבעצם הוא אמר, "הערבים נעים בכמויות אדירות)" לפי העיתונאי בן כספית, הסרטון הזה נולד במקרה ולא כתוצאה מתכנון מחושב. נתניהו הזמין צוותי טלוויזיה למעון בבלפור לסבב ראיונות. הראשון היה חזקי ברוך מערוץ 7 המתנחלי. לפני הריאיון ברוך הראה לנתניהו מסרון שקיבל, שבו נאמר שיש שמועות שאחוז ההצבעה בחברה הערבית גבוה פי שלושה מבבחירות הקודמות. נתניהו ביקש שישאל אותו על כך בריאיון. זה לא היה נכון. באותה שעה עוד לא היתה שום סטטיסטיקה על אחוז ההצבעה. לא היו עמותות שמאל ולא היו אוטובוסים. אבל נתניהו הבין שזהו ספין מנצח. הוא הקליט את הסרטון והפיץ אותו מיד ל-700 אלף ניידים של תומכי ליכוד:

שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותי, לנו אין V15. לנו יש צו 8. לנו יש רק אתכם. צאו לקלפי, תביאו את החברים, את בני המשפחה. הצביעו 'מחל', לסגור את הפער בינינו לבין מפלגת העבודה. ובעזרתכם, ובעזרת השם, נקים ממשלה לאומית שתשמור על מדינת ישראל".

הסרטון כיכב ביום הבחירות במשך ארבע שעות גם בכותרת הראשית של אתר וואלה. ההשפעה באה לידי ביטוי בשעות האחרונות של ההצבעה. ואמנם, אף פעם לא היתה עלייה כזו בשיעור ההצבעה בין השעה שמונה בערב לסגירת הקלפיות (איור 2) הערבים לא נהרו, אבל מצביעי ליכוד כן. שיעור ההצבעה הכולל עלה מ-67.8% בבחירות הקודמות, ב-2013, ללא פחות מ-72.3% – הנתון גבוה ביותר שנרשם מאז הנפילה באחוז ההצבעה ב-2001. עיקר ההבדל היה בערי  הפריפריה.

איור 2: דגם ההצבעה לאורך יום הבחירות ב‐2015 בהשוואה לכל מערכות הבחירותהאחרות שבין 2006 ל‐2022 (מתוך הספר "מורשת נתניהו").

איור 2: דגם ההצבעה לאורך יום הבחירות ב‐2015 בהשוואה לכל מערכות הבחירות
האחרות שבין 2006 ל‐2022 (מתוך הספר "מורשת נתניהו").

השקעה במדיה חברתית היא גם שיצרה את הביביזם והפכה את נתניהו לאליל של היקום הביביסטי. כמו במקרה של טראמפ, שטף של פניות קצרות, ישירות, וממוקדות איפשר החלפה של מנהיגות עניינית ושקולה בפולחן אישיות.

שקרים והסתה

יצירת תקשורת אוהדת היא הבסיס להצלחה בבחירות. אבל רצוי להשלים זאת ביצירת תוכן ממוקד כדי להעביר ולהעצים מסרים ספציפיים. הקריירה של נתניהו היתה מלווה בהרבה תוכן שקרי ומסית ששירת אותו.

הבעיה עם שקרים והסתה היא שהם לא ממלכתיים, ונתניהו רוצה לשמור על תדמית ממלכתית, כזו שמתאימה למנהיג עולמי. כדי להרוויח משני העולמות צריך שההסתה תבוא ממקורות אחרים. נתניהו ממעט להסית בעצמו. אבל הוא גם לא מרסן או מסתייג ממסיתים אחרים, שפועלים לטובתו ‑ ולפחות בחלק מהמקרים אולי אפילו בשליחותו.

דוגמה מוקדמת להתנהלות הזו ראינו במאבק של נתניהו נגד ראש הממשלה יצחק רבין, ונגד הסכם אוסלו. נתניהו, שהיה ראש האופוזיציה, הוביל את המאבק הזה. ההסתה הקשה נעשתה מעל מגוון במות. למשל, חוקר התקשורת רפי מן מביא ציטוטים מהשבועון החרדי "השבוע", שבו תואר רבין כ"בוגד ורוצח, מטורף ושתוי"; נכתב כי רבין ופרס "מובילים את המדינה ואת אזרחיה לאבדון וחייבים להיות מוצבים מול כיתת יורים"; הובא ציטוט של הרב בני אלון, שאמר שרבין הוא "פשוט פסיכופת, משיגענער, אדם מסוכן"; ושל מנהיג המתנחלים, בני קצובר, ש"רבין ופרס הצטרפו לכת השטן [...] כת שהשתלטה על השלטון בישראל ומובילה את המהלך בטירוף, באמוק". וכמובן, הקריאות "רבין בוגד" בעצרת הימין המפורסמת שנערכה בכיכר ציון. נתניהו לא אמר את כל הדברים האלה, ויש אפילו הקלטות שלו אומר, "רבין לא בוגד, הוא טועה". אבל השורה התחתונה היא שהיתה שם סימביוזה. השטח רתח, ונתניהו נישא על הגלים עד משרד ראש הממשלה.

בנימין נתניהו נואם באירוע לזכר רבין. 28.12.12 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

בנימין נתניהו נואם באירוע לזכר רבין. 28.12.12 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

נתניהו השתמש בהסתה ובשקרים לכל אורך הקריירה שלו, בין בעצמו ובעיקר בסביבתו. בין המנהיגים שקראו לו שקרן אפשר למנות את אריאל שרון (שבעצמו לא נודע כמי שתמיד דבק באמת), את השותף הנוכחי בצלאל סמוטריץ' והשותף לשעבר אביגדור ליברמן, ואת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. אבל, כאמור, נתניהו נזהר שלא להפיץ שקרים בוטים מדי או להסית בעצמו. אחת הפעמים המפורסמות היתה כשאמר לרב כדורי כי "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". הדבר הזה נודע רק משום שהוקלט במקרה ומרחוק בידי עיתונאי. בתקופת המחאות בבלפור נתניהו לא התבטא נגד השלטים "שמאלנים בוגדים" שנישאו בידי תומכי ליכוד שהתנגדו למחאה, ואשר נתלו בהבלטה גם בחזית בית ראש הממשלה.

בשנים האחרונות הופנו השקרים וההסתה נגד שומרי סף וגורמים ממלכתיים, ובהם הפרקליטות, ובעיקר פרקליט המדינה, שי ניצן, או מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא. האפקט של שקרים והסתה נגד גורמי שלטון החוק הוא גאוני בפשטותו. כל מה שנתניהו ואנשיו צריכים לעשות הוא להיות הראשונים שמאשימים אותם בכך שהם רודפים אותו מסיבות פוליטיות, ומנסים להפיל ראש ממשלה מכהן. זהו. אף על פי שלא ניתנו לדברים שום הוכחות, הרי מעכשיו גורמי שלטון החוק הם חשודים. כל מה שהם יגידו מכאן והלאה ייתקל בחומה של חשדנות וספקות. בִמקום שהם יחקרו, הם יהיו עסוקים בניסיונות להתגונן ולהצדיק את עצמם.

איור 3: מספר פרטי התעבורה ברשת האינטרנט (פייסבוק, טוויטר, טוקבקים, וכו') בגנותו של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך (מתוך הספר "מורשת נתניהו")

איור 3: מספר פרטי התעבורה ברשת האינטרנט (פייסבוק, טוויטר, טוקבקים, וכו') בגנותו של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך (מתוך הספר "מורשת נתניהו")

דוגמה ייחודית, שעבורה יש נתונים, נוגעת למפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך. במקרה הזה אפשר לראות קשר ישיר בין ההסתה של נתניהו עצמו לבין התוצאה ברחוב (וליתר דיוק, ברשת). נתניהו מינה את אלשיך לתפקיד בסתיו 2015. עם בחירתו של אלשיך לתפקיד הוא ספג התייחסויות פוגעניות רבות ש-75% מהן באו מהשמאל. העילה להתייחסויות האלה היתה התפיסה שאין זה מן הראוי למנות איש שב"כ למפכ"ל המשטרה. אבל ההתייחסויות השליליות הללו דעכו עד למועד כניסתו של אלשיך לתפקיד. שנה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהחלו חקירות נגדו, תקף נתניהו את המשטרה ואת אלשיך אישית, והאשים אותם במסע ציד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות. מיד אחרי התקיפה הזו, מספר ההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך ברשתות חברתיות עלה מכאלף בחודש לכ-5,000 (איור 3). 81% מהן באו מהימין ‑ כלומר, מהקהל של נתניהו.

מכונת הרעל

פוסטים וציוצים של נתניהו עצמו הם רק החלק הסולידי של ההסתה. החלק העיקרי הוא "מכונת הרעל". המכונה הזו כוללת, מלבד הבן יאיר, גם רשת של פעילי ליכוד ביביסטים ושופרות שתולים בערוצי תקשורת שונים. זה המנגנון שנועד לשלהב ולהסית את תומכי נתניהו נגד כל מי שנחשב אויב.

ה"מכונה" היא לא בהכרח מבנה מאורגן ומנוהל, אבל היא מפיצה מסרים בצורה יעילה. חלק מהמסרים הללו נוצרים בידי חובבי קונספירציות בשולי השוליים של הימין. חלק אחר הוא מעשה ידיהם של יאיר נתניהו, טופז לוק, הדובר המדיני של ראש הממשלה, ויונתן אוריך, היועץ האסטרטגי שלו. לפי ניר חפץ, שדיבר בריאיון בערוץ 12, השלושה חולקים קבוצת ווטסאפ שהתכנים בה הם "סדום ועמורה". בעבר מסרים כאלה היו מופצים באמצעים טכנולוגיים. באוקטובר 2022, למשל, פורסמה הערכה כי 55% מהעוקבים של נתניהו בטוויטר הם בוטים. בוטים הם כיום שירות שאפשר לקנותו בכסף. מדובר ברשת של חשבונות מזויפים שעוקבים האחד אחרי השני כדי ליצור ארשת של חשיבות, ואז משתמשים בהם כדי לנפח את מספרי הלייקים והריטוויטים של מי ושל מה שמנסים לקדם. אפשר לזהות רשתות כאלה במקרים שכל החשבונות נוצרו בבת אחת, או כשיש סינכרון בין כולם ותגובה מיידית לכל פעולה שרוצים לקדם. אבל קשה עד בלתי אפשרי לדעת מי מפעיל אותם.

כל אחד יכול לקנות בוטים. אבל במקרה של נתניהו, הוא כבר לא ממש צריך אותם. הבסיס של מנגנון ההפצה שלו כיום הוא קבוצה לא גדולה של משפיענים. הם כוללים קודם כול אנשי תקשורת מובילים: עמית סגל בערוץ 12, אילה חסון בתאגיד השידור, כוכבי ערוץ 14. לצדם פועלים חברי כנסת כמו טלי גוטליב ומירי רגב. נוסף על כך, יש אוסף של משפיעני רשת המזוהים עם נתניהו, שיחד יש להם קהל עוקבים עצום. למשל, יעקב ברדוגו, עירית לינור, אלי ציפורי, אורלי לב, כנרת בראשי, ועוד ועוד. הם כולם מפיצים את המסרים לעוקבים שלהם, ומהדהדים זה את זה. העוקבים גם מהדהדים את המסרים שמגיעים אליהם. אז כבר אין צורך בבוטים ‑ יש מספיק אנשים אמיתיים שמקושרים זה לזה ומחויבים להפצת המסרים האלה.

המסרים עצמם נהיים יותר ויותר קיצוניים. אחד ה"חידושים" של השנים האחרונות הוא שבירת הקונצנזוס סביב השכול. בעבר איש לא העלה על דעתו לנצל שכול לצרכים פוליטיים, ובוודאי לא לתקוף משפחות שכולות. המקרה הראשון שזכה לפרסום נרחב היה כשתומכי נתניהו הפגינו מול ביתה של משפחת פרקש בקיסריה. העילה להפגנה היתה, שהמשפחה אפשרה שימוש בגג ביתה למפגינים נגד נתניהו, שמגיע בסופי שבוע לווילה שלו, הסמוכה לבית משפחת פרקש. אורלי לב, מארגנת הפגנת הנגד, אמרה, "הם חושבים שהם מחוסנים כי הם משפחה שכולה. [...] זה לא יקרה יותר, כי כל מוצאי שבת גם אנחנו נגיע. אנחנו נהיה כאן ואנחנו נשמיץ אתכם". אחרי טבח שמחת תורה של חמאס, לתקוף משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נהיה לדבר שבשגרה.

השקרים הדוחים ביותר הם תאוריות קונספירציה. בערך רבע מהנרצחים בהתקפת חמאס בשמחת תורה 2023 השתתפו בפסטיבל "נובה", שהתקיים ביער רעים, כחמישה קילומטרים מגבול רצועת עזה. את הפסטיבל אבטח כוח של 34 שוטרים. רק חצי מהם שרדו. אחד ההרוגים היה רס"מ אלון ברד. לפני שנהרג, אמר לשותף שלו שהוא לא יֵצא משם ויישאר עם הילדים האלה (כלומר עם החוגגים בפסטיבל) עד הסוף.

כבר במהלך השבעה למותו שמעה אלמנתו אורלי על תאוריית קונספירציה, לפיה בעלה היה בוגד ששיתף פעולה עם חמאס. את התאוריה הזו הפיץ איש מדיה בשם אריה חלאטניק. אחרי שנחשף הוא התנצל, הודה שמדובר בטעות, ומחק לא רק את הציוץ המאשים אלא את כל החשבון שלו. אבל הנזק כבר נעשה. אלמנת השוטר שנהרג ספגה הטרדות ואיומים. חלאטניק מצדו יצא נקי בחקירתו הראשונה ‑ חוקרי התלונה נגדו הגיעו למסקנה כי לא מדובר בהסתה, ולכן אין על מה להעמידו לדין. אין חוק נגד הפצת תאוריות קונספירציה שקריות.

ניתוח של השורשים הפסיכולוגיים של הנהייה אחרי תאוריות קונספירציה חורג מגבולות הספר הזה. אבל די ברור שהאמונה בתאוריות כאלה רווחת במיוחד בקרב תומכי נתניהו. זה מתחיל עם תאוריות הקונספירציה הנוגעות לשב"כ שרצח כביכול את רבין. זה כולל אוסף שלם של תאוריות על רדיפות הדיפ‑סטייט נגד נתניהו ‑ תפירת תיקים, קנוניות בפרקליטות, וניסיונות של אהוד ברק, "הפדופיל", להשתלט על השלטון. וזה מגיע, כאמור, גם להאשמת אנשי ביטחון בבגידה אחרי אסון שמחת תורה.

באופן אירוני, קונספירטורים בימין הקיצוני בארצות הברית האשימו את נתניהו עצמו בכך שאפשר את התקפת חמאס. אבל זה היה מכוון לקהל אחר.

מעבר לתקשורת

שליטה בתקשורת הממוסדת חשובה אבל לא מספיקה. גם לא דומיננטיות ברשתות החברתיות. כדי לשלוט בדעת הקהל רצוי גם לכוון אותה מראש, כדי שתהיה נוחה לקלוט את המסרים ה"נכונים". לנרמל שיח רדוד ומתלהם. לחלק את העולם לחברים ולאויבים.

אמצעי טוב להשיג זאת הוא לרתום למשימה את מערכת החינוך. לוודא שהיא מחנכת לפטריוטיות, כלומר להסכמה עם השלטון. במקביל, לדאוג לכך שלא יהיה חינוך למחשבה ביקורתית. ובמקרים שכבר מאוחר מדי ‑ למשל כשאנשי אקדמיה מבקרים את המשטר, לפעול לדה‑לגיטימציה שלהם ולהצגתם כבוגדים.

אינדוקטרינציה במשרד החינוך

הבסיס המשותף, במידה רבה, לגיבוש השקפת עולם אצל רוב אזרחי המדינה הוא מערכת החינוך. חלק משרי החינוך בממשלות נתניהו ניצלו את זה כדי להטמיע רעיונות ומסרים בעלי משמעות פוליטית.

  • האינדוקטרינציה המשמעותית ביותר היא לא אקטיבית אלא דווקא פעולה של התעלמות. תוכניות הלימודים באזרחות ובהיסטוריה פשוט מתעלמות מקיומם של פלסטינים או מכך שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לא סופחו לישראל, ולכן אינם בעצם חלק ממדינת ישראל. הקו הירוק לא מופיע במפות בבתי ספר ובספרי לימוד.
  • גדעון סער היה שר החינוך מ-2009 עד 2013. בין יתר פעולותיו במשרד הוא פעל לקידום לימודי מורשת. החל מ-2010 תלמידים חילונים בזרם החינוך הממלכתי התחילו ללמוד מקצוע חובה חדש, מורשת ותרבות ישראל. זה כלל, למשל, לימודים של פרשת השבוע, ואת הגותו של הרב קוק (מייסד ישיבת "מרכז הרב" שממנה צמחה תנועת ההתנחלות) כבסיס לחברת מופת ‑ בשורה אחת עם הרצל, ז'בוטינסקי, ביאליק, ואחרים. כמו כן הקים סער תוכנית לביקורי תלמידים בחברון ובמערת המכפלה.
  • בחוזר מנכ"ל מ-2012 נקבע "יום גוש קטיף" כבחירה אפשרית ליום ציּון המלווה פעילות חינוכית המהללת את גוש קטיף, חבל הארץ ברצועת עזה שפונה בהתנתקות: החל מתפקידו בקידום הגאולה, דרך העמידה מול טרור, וכלה בגידול ירקות בלי חשש מתולעים ‑ והכול מטעם המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף.
  • נפתלי בנט היה שר החינוך בשנים 2019‑2015. אחת מפעולותיו בתפקיד היתה לאסור הרצאות של ארגון "שוברים שתיקה" בבתי ספר תיכוניים. הארגון אוסף עדויות של חיילים, רובם קרביים, על שירותם בשטחים.
  • אחד מנושאי החיכוך הקבועים הוא ספרי לימוד למקצוע האזרחות. אדר כהן, שהיה המפקח המרכזי לאזרחות במשך ארבע שנים, פוטר ב-2012 לאחר שאישר ספר לימוד שמזכיר אפשרות לביצוע פשעי מלחמה בעזה, ושפורסמו בו נתונים סטטיסטיים על כך שחלק מעולי גל העלייה מברית המועצות בראשית שנות ה-90 לא היו יהודים. מנגד, ב-2016 אושר ספר לימוד שמדגיש את הפן היהודי של המדינה ומצמצם את הדמוקרטיה לעקרון החלטת הרוב בלבד.
  • בכמה מקרים מורים לאזרחות, שניסו להסביר שהדברים מורכבים ולא להציג רק צד אחד, פוטרו מעבודתם. אולי הבולט בהם היה מאיר ברוכין, שפוטר פעמיים וגם נעצר ונחקר במשטרה בעקבות התבטאויות מסוימות שלו בפייסבוק.
  • משרד החינוך תקצב עשרות עמותות דתיות לקיים פעילויות בתוך בתי ספר, כולל פעילויות לתגבור היהדות, שמופעלות בידי גרעינים תורניים בערים שונות, ועמותות שמקדמות את הקמת בית המקדש או חזרה בתשובה.

השתקת מתנגדים

ניר אבישי כהן הוא רב‑סרן במילואים, פטריוט שכל חייו היה מורעל על הצבא. הוא ישראלי גאה, וגאה להגן על המדינה. הוא גם השתתף בעונה השנייה של "האח הגדול" ברשת. הוא בילה בבית לא פחות מ-86 ימים, כמעט עד הסוף. הוא שרד שבע הדחות בזכות הקהל שהצביע להשאיר אותו, גם כשהדיירים רצו להדיחו. בהדחה הראשונה הוא לא היה צריך את זה, כי היתה לו חסינות בעקבות עסקה עם המפיקים של התוכנית. העסקה היתה שיציגו אותו לשאר הדיירים בבית בתור מתנחל. רק אחרי שלושה ימים הוא יחשוף את זהותו האמיתית: שמאלן שהיה הדובר של ארגון "שוברים שתיקה".

כהן הגיע לאח הגדול די במקרה. המלהקים של תוכנית הריאליטי הפופולרית ניסו זמן רב למצוא שמאלני שיסכים להשתתף בה. יש להניח שהם חשבו שזה יגרום לעימותים ויביא רייטינג. אבל אף אחד לא רצה. אולי בגלל רתיעה מהפורמט, ואולי בשל חשש מהעימותים הצפויים עם דיירי הבית האחרים. כהן הסכים כי ראה בזה הזדמנות של פעם בחיים. זו היתה גם אחת הסיבות שהוא הסכים להתחזות למתנחל בהתחלה. הוא רצה שיכירו אותו קודם בתור אדם, בלי המטען שנלווה לדעות שלו. וזה עבד. כשהוא נחשף, רוב הדיירים שמרו על היחסים הטובים שהיו איתו לפני כן, גם כשבמקביל הם ניסו להדיח אותו בגלל הדעות הפוליטיות שלו. בכל אופן, הוא הצליח לנצל את השתתפותו בתוכנית כדי להתווכח איתם ולהציג עמדות שמאל בפריים טיים של מדורת השבט, מה שלא קורה הרבה.

כשהיה הדובר של "שוברים שתיקה" הוא הצליח בזה הרבה פחות. בעיתון "הארץ" פרסמו את רוב הדברים ששלח להם. אבל בעיתונים אחרים ובטלוויזיה התחמקו, או שלא טרחו לענות, ולפעמים אפילו אמרו ישירות שהם לא רוצים לתת במה לארגון.

השיא היה כשביטלו את הוצאת הספר שלו. אחרי שהיה בבית האח הגדול ונהפך לסלבריטי, כהן הוזמן למפגשים במכינות ובפורומים אחרים. ברבים מהם הוא נשאל אותה שאלה: איך נהיית כזה? כלומר שמאלן, בוגד, שונא חיילים? הוא הזדעזע מהבורות ומחוסר ההבנה, והחליט לכתוב את סיפור חייו ולהסביר. אבל ברגע האחרון, כשהספר כבר היה מוכן לדפוס, ביטלו מנהלי הוצאת הספרים את החוזה איתו, כיוון שהם "פוחדים שהספר יפגע ברגשות של הלקוחות שלנו". הם לא רצו להיות מזוהים עם ספר כזה. הספר יצא בהמשך לאור בהוצאה עצמית במימון המונים.

האווירה הציבורית הזו, שבה לא רוצים אפילו לשמוע דעות אחרות ומידע על מה שקורה בשטחים, היא לא מקרית. זו תוצאה של עבודה אינטנסיבית ומתמשכת של כמה ארגוני ימין. אחד מהארגונים האלה הוא "בצלמו" של שי גליק. גליק מרבה להתלונן על אירועים שונים, ומצליח לגרום לביטול של חלקם. דוגמאות: הקרנת הסרטים "H2: מעבדת שליטה" על פעילות צה"ל בחברון, ו"שני ילדים ביום" על מעצר ילדים פלסטינים, מפגשים של פורום המשפחות השכולות, שכולל משפחות ישראליות ופלסטיניות, עם תלמידי בתי ספר, כנס של ארגון הסולידריות היהודי‑ערבי "עומדים ביחד", פעילויות של "שוברים שתיקה", ועוד. ברוב המקרים זה מעורב בתיוג שקרי של המארגנים כתומכי טרור ו/או תומכי BDS.

תנועה גדולה ומאורגנת יותר היא "אם תרצו", מיסודם של ארז תדמור ורונן שובל. התנועה היתה פעילה בתלונות נגד אנשי אקדמיה, שלטענתם מלמדים תפיסות אנטי‑ציוניות. היא ניהלה קמפיין נגד הקרן החדשה לישראל, ארגון האוסף תרומות ומממן מפעלים ופעילויות לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. "אם תרצו" היא גם הגוף שעמד מאחורי קמפיין "השתולים", שהאשים שורה של ארגונים ואישים בכך שהם ממומנים בידי מדינות זרות ופועלים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל. נוסף על כך, התנועה מפעילה אתרי אינטרנט המזהים פעילים ואנשי ציבור, שלטענתם פועלים נגד המדינה.

האפקט המצטבר של כל הפעולות האלה הוא צנזורה ופגיעה בחופש הביטוי. פעילים וכותבים מרסנים עצמם מראש, כדי להימנע מעימותים. רשויות מקומיות ובעלי אולמות מסרבים לקיים אירועים, מאותה סיבה.

היקום הביביסטי

אנחנו כולנו עדים למתקפה חסרת תקדים של ערוצי תקשורת מגויסים נגד הממשלה. פייק ניוז 24 שעות ביממה שלא מפסיק לרגע"

נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מרס 2023

 

השילוב של תקשורת לא מתפקדת עם נטייה לתאוריות קונספירציה ועם תדלוק באמצעות מכונת הרעל  אפשר יצירה של יקום מקביל שלא קשור למציאות. יקום שבו הנאמנות לנרטיב היא הדבר היחיד שחשוב. והנרטיב הזה מתרכז סביב נתניהו:

  • נתניהו הוא המנהיג ואין בלתו. התנגדות לנתניהו היא בגידה ושנאת ישראל.
  • נתניהו הוא הימין ואין בלתו. גם כשהוא מתעמת עם ראשי צה"ל ומערכת הביטחון, גם כשאנשי ימין מובהקים כמו אביגדור ליברמן וגדעון סער נמצאים באופוזיציה ומתנגדים לו. אם הם נגד נתניהו הם לא ימנים אלא שמאלנים.
  • נתניהו צודק וכולם טועים. גם כשהוא משנה את דעתו או עושה ההפך ממה שאמר. נובע מזה שהוא לא אחראי לשום דבר, ותמיד מישהו אחר אשם. לעובדות אין שום חשיבות. דברים נגד נתניהו הם בהגדרה שקרים.

תוצאת לוואי של תפיסת העולם הזו היא שלא צריך יותר אידיאולוגיה. אפשר להחליף מדיניות ברגע, כי מה שחשוב הוא המנהיג ולא המדיניות. כך מדיניות מוצהרת של קיצוץ התקציב מוחלפת, כשזה רצוי מבחינה פוליטית, בבזבזנות ובכספים קואליציוניים. טענות שאסור לשחרר מחבלים כי זו מתנה לטרור נעלמות כשמשחררים יותר מאלף מחבלים תמורת חייל חטוף אחד. התקדמות לקראת סיפוח שטח C מבוטלת בהינד עפעף לטובת הסכם שלום עם איחוד האמירויות.

האמצעים לטיפוח ולייצוב העולם הזה הם אלה שסקרנו לעיל: "ישראל היום", ערוץ 20/14, רשתות מדיה חברתית וטוקבקים, ושופרות בכלי תקשורת אחרים. השיטות כוללות שקרים, תאוריות קונספירציה, הסתה, ובעיקר הדהוד של שטף חד‑כיווני של מסרים בלי אפשרות ביקורת. כך נוצר עולם שרכיביו תומכים זה בזה, וכתוצאה מכך, הם גם עמידים בפני התקפות מבחוץ. כל התקפה כזו נענית מיד בהתקפה חוזרת.

היחס ליריבים הוא כאל אויבים. אבל בעצם יש כאן דואליות. מצד אחד, נתניהו נתפס כמנהיג חזק, כל יכול, היחיד שיגן עלינו ויציל אותנו ויביס את אויבינו ‑ כולל ואולי בעיקר האויבים הפנימיים. אבל, מצד שני, הוא באופן קבוע צריך להתגונן מהתקפות של כוחות אימתניים בשמאל, באליטות, בפרקליטות, ובתקשורת. וצריך לעזור לו להיחלץ מהם. "יש פה חיבור מפעים כמעט בין היכולת שלו להציג תדמית כל יכול, ובה בעת לצייר את עצמו כקורבן", אמר על זה אוריאל אבולוף, חוקר במדעי המדינה.

התוצאה של היקום הזה היא, קודם כול, פגיעה בדמוקרטיה. הביביזם ניתק את הקשר בין סיבה ותוצאה, ולא מאפשר בכלל להכיר באפשרות שנתניהו נכשל ושצריך להחליף אותו. אבל זה מוביל גם לפגיעה במדינה ובחברה, על ידי קיטוב והפצת שנאה, ונרמול של שחיתות פוליטית.


הפרק "הרס התקשורת והנדסת תודעה" הופיע בספר "מורשת נתניהו" מאת דרור פייטלסון, שיצא לאור בהוצאת ידיעות-ספרים בשנת 2024