נייר זה מאפיין מספר תופעות העוסקות בקשר שבין נסיגה דמוקרטית לבין המדיה. אפיון המישורים השונים שלאורם ניתן לדון ביחסים שבין מדיה לבין דמוקרטיה נעשה על יסוד פרדיגמה של נסיגה דמוקרטית (Democratic Backsliding). התהליך האחרון מתייחס לשחיקה בערכים ובמוסדות דמוקרטיים שמתרחשת בכל העולם, בעקבות המיתון הדמוקרטי הגלובלי, תוך שהמחקר מאפיין את התופעה כחמורה יותר בדמוקרטיות מסוימות מאשר באחרות. בשנים האחרונות, המחקר החל לחבר בין תופעת הנסיגה הדמוקרטית לבין המדיה, תוך שהוא מנסה לשרטט את האפיקים השונים שבהם השלטון יכול לפגוע בשוק התקשורת והמדיה כחלק משאיפות לא דמוקרטיות או לא ליברליות שלו.
השאלה של קיומה ועוצמתה של נסיגה דמוקרטית במדינות שונות היא שאלה מורכבת למדידה. מצד אחד, ניתן להצביע על דמוקרטיות לשעבר שבהן תהליך זה כבר שחק את האיתנות הדמוקרטית של המדינה (למשל, טורקיה, הונגריה ומדינות נוספות בגוש ה-CEE). מצד שני, יש מדינות שבהן התהליך אינו לינארי, ואפיזודות של שחיקת הדמוקרטיה מלוות בחילופי שלטון ואישושו מחדש של שלטון החוק (למשל, פולין וברזיל). עם זאת, ברמה המוסדית, נסיגה דמוקרטית הוא תהליך שמתאפיין בדפוסים חוזרים ואופייניים שלאורם שלטון ינסה להגביר את השליטה שלו במוסדות וסקטורים שונים שמרכיבים את הדמוקרטיה הליברלית, כאשר המדיה היא אחת מהם.
כל אחד מהסעיפים שיוצגו להלן משקף אפיק במסגרתו ניתן לשרטט תהליכים לא-דמוקרטיים שיכולים לעבור על המדיה, כאלה שמאפיינים מדינות שבהן נסיגה דמוקרטית מתרחשת. הצגה זו לא מכוונת לומר כי ישראל מצויה בתהליך עמוק של לכידת התקשורת הדמוקרטית, לפחות לא בשלב זה (שכן הנייר הוא קונספטואלי ולא אמפירי). מטרת ההצגה היא לפרוס מצע קונספטואלי שיאפשר לקיים דיון מושכל בשאלה האם הנסיגה הדמוקרטית הגיעה למדיה, ובאיזו עוצמה היא מתקיימת בישראל, תוך מבט אל הנעשה בדמוקרטיות אחרות בנסיגה.
דיון שכזה אף יכול להסיט את המבט מזירות "חשודות" שבהן כבר נראה שקיים משבר דמוקרטי (כמו למשל, המתקפה על השידור הציבורי) ולעומת זאת, להאיר את העובדה שבחלק מהסקטורים של המדיה (למשל, בתקשורת המסחרית), לכידה שלטונית כבר מתרחשת עוד לפני ניסיון ההפיכה המשטרית של שנת 2023. בעוד שלאור הצעות החקיקה האחרונות של הממשלה, השידור הציבורי יכול להיות המוקד של תהליכים של לכידת המדיה בישראל, עיון באפיקים נוספים יכול, אולי, להעלות שקיימים מישורים נוספים (או אחרים) שנכון להתמקד בהם, כמו למשל: מבנה הבעלות בשוק התקשורת, פוליטיזציה של מינויים בגופי הרגולציה, צנזורה עצמית של עיתונאות או אפיקים אחרים.
נסיגה דמוקרטית והמדיה: ה"פלייבוק" הקלאסי
במוקד של תהליך טיפוסי של נסיגה דמוקרטית יעמוד שלטון ממושך של צד אחד של המפה הפוליטית, שמצליח לשמר את הניצחון הפוליטי שלו לאורך זמן ונוקט בגישות של פופוליזם ולאומיות בעיצוב המרחב השלטוני והציבורי.
שלטון שכזה ינסה להטות את מגרש המשחקים הפוליטי והציבורי לטובתו, על מנת להנציח את כהונתו. לפי רוב, תהליכים אלו יכללו לכידה של המסגרת החוקתית (באמצעות תיקונים לחוקה או שינוי החוקה כולה) כמו גם, תהליך מוסדי הדרגתי של התעצמות של הרשות המבצעת 'מתחת לחוקה' באמצעות שורה של צעדים שמטרתם להגביר את כוחה על חשבון רשויות עצמאיות, רשויות מאזנות או מרחבים ליברליים אחרים (כמו המרחב הציבורי ושווקים מסחריים).
לצרכי הפשטה, ובאופן שמוכר בתיאוריה בתחום זה, נתאר סיטואציה מוסדית "פשוטה", שבה ניצבים זה מול זה "רשות מבצעת מתעצמת" למול "המדיה". במציאות, התמונה המוסדית היא מבוזרת בהרבה, הן מהצד של הרשות המבצעת והן מהצד של גופי המדיה השונים. כך למשל, מן הצד השלטוני, סביבות ההתערבות מרובות וכוללות את שר התקשורת, ראש הממשלה עצמו (או סביבתו), הכנסת באמצעות פיקוח או חקיקה, משרדי ממשלה אחרים שיש להם השפעה על התחום (כמו האוצר) או רגולטורים שנלכדו. מן הצד של המדיה, המדובר כמובן בסביבה מבוזרת ביותר, עם מרחב גדול של שחקנים, שאותו אני מציג בהמשך המאמר.
בתוך תהליך של נסיגה דמוקרטית - ולצד השאיפה ללכוד את בית המשפט ושומרי הסף המסורתיים - תתקיים שאיפה שלטונית ללכוד או להשפיע על מוסדות חברתיים שמעצבים את הזירה הציבורית. כך למשל, השירות הציבורי, האקדמיה, מוסדות התרבות והאומנות, מוסדות כלכליים ומסחריים יעמדו תחת ניסיונות השפעה מסוגים שונים, שמטרתם לקדם את האידיאולוגיה והאינטרסים של השלטון. בתוך מהלך זה, המדיה (על מרכיביה השונים: התקשורת המסחרית, המרחב הדיגיטלי והשידור הציבורי) יהיו מושא לניסיונות השפעה ואף לכידה של השלטון.
המחקר מהשנים האחרונות מתחיל לאפיין את הצורה והאופי שבה השלטון ינסה להשפיע על המדיה, תוך שהוא משרטט כמה אפיקים טיפוסיים שמאפיינים תהליך זה:
פופוליזם מדיר ודה-לגיטימציה לתקשורת ה"מסורתית"/קיימת. כחלק מאידיאולוגיה פופוליסטית רחבה יותר, המדיה תוצג על ידי השלטון כמוסד אליטיסטי, אינטרסנטי, מוטה פוליטית, שפועל בניגוד לשאיפות ולמאווים של הציבורי, ברטוריקה שמבדילה בין "העם" לבין "אליטות התקשורת".
פופוליזם מקטב שכזה הוא תופעה פנדמית שקשה מאוד להתמודד איתה באמצעות כלי מדיניות והוא משקף תהליך ארוך של שבירת נורמות ציבוריות ופוליטיות של יחס הוגן למדיה. ברוח זו, הסיפור הפופוליסטי יציג את "התקשורת" כסגמנט שמחובר לאליטות חברתיות נוספות, שלכולן נעשה דה-לגיטימציה וערעור של תפקידם החברתי והדמוקרטי. המטרה ארוכת הטווח שלו היא ערעור האמון הציבורי במדיה המסורתית, על מנת להוביל למצב שבו יכולותיו ללכוד פלטפורמות או לייצר פלטפורמות האוהדות את האינטרסים שלו יהיה מיטבי.
שאלת האמון בתקשורת מורכבת, עוד לפני המשבר הדמוקרטי. קיטוב רגשי ופוליטי כמו גם מבנים חברתיים קיימים משפיעים על מידת האמון של הציבור בתקשורת. גם הקשר הסיבתי בין אמון לבין פופוליזם אינו חד משמעי, ובדומה לאמון במוסדות אחרים, יכולה להיטען טענה שלפיה האמון בתקשורת היה ירוד לכתחילה באופן שמחייב תגובת מדיניות; או לחילופין, שהמתקפה הפופוליסטית היא הגורם לירידת האמון. כך או אחרת, הטענה שלי כאן היא מינימלית, והיא שהמנהיג הפופוליסט יקדם בזירה הציבורית טענות לאי-אמון בתקשורת המסורתית.
בישראל ניתן לזהות תהליך ארוך טווח, שהחל הרבה לפני הרפורמה המשפטית של שנת 2023, אשר במסגרתו התקשורת ממוסגרת ומוגדרת כאליטה לא משרתת, רווית אינטרסים מעמדיים והגמוניים, אשר מצטרפת לעולם המשפט (ולאחרונה, לצבא ושירותי הביטחון) במאבק נגד נבחרי הציבור ו"העם". תהליך זה מתרחש בישראל לאור מתחים סוציולוגיים ותרבותיים שחוזרים לשורש הקמתה כמדינת מהגרים, תוך ששלטון הליכוד מטפח בשנים האחרונות את הנרטיב שלפיו גם המדיה בישראל נשלטת על ידי אליטות ישנות ששולטות במוקדי כוח ללא לגיטימציה דמוקרטית.
מעורבות פוליטית במבנה הבעלות, על מנת להטות סיקור לטובת השחקן הפוליטי. תופעה מרכזית נוספת שניתן למנות כעומדת ברקע וכתשתית ללכידה פוליטית אפשרית של התקשורת, היא מעורבות פוליטית גוברת במבנה הבעלות של התקשורת המסחרית, תוך ניצול הריכוזיות ומבנה ההון של האחרונה על מנת להופכה לכלי בשירות השחקן הפוליטי.
בדמוקרטיות שונות, תהליך זה מקבל ביטויים שונים, כמו למשל: עידוד תאגידים בינלאומיים לצאת משוק התקשורת המקומי לטובת הלאמה או רכישה לוקאלית של תאגידי תקשורת (מדינות ה-CEE), בעלויות צולבות של תאגידי תקשורת וקשרים הדוקים בינם לבין שווקים נוספים, או עידוד מפורש ואקטיבי של ההנהגה הפוליטית לרכישת בעלות של מקורבים בכלי תקשורת מסחריים שונים.
גם בישראל, הריכוזיות של הבעלות בתקשורת המסחרית מהווה סוגיה מורכבת עוד הרבה לפני האיום הדמוקרטי, אבל נכון להסתכל עליה, בשנים האחרונות, ככזו המאפשרת אותו. דוגמאות מובילות לכך הן מבנה הבעלות הריכוזי בתקשורת המסחרית המשודרת, השפעתו של "ישראל היום" על שוק העיתונות המודפסת וחדירתו לשוק הישראלי באמצעות מימון זר שמקורב לימין בישראל, מעורבות פוליטית בהצעות לרכישת אחזקות בערוצים המסחריים או מבני הבעלות בערוצים חדשים, כמו ערוץ 14 והרדיו האזורי.
בישראל, נכון לציין כי תופעה זו מטופלת, בשנים האחרונות, באמצעות המשפט הפלילי. זאת לאחר שהכלים הרגולטוריים והמינהליים לא הצליחו להתמודד עם התופעה. כך, משפט נתניהו ("תיק 2000" ו"תיק 4000") משקף ניסיון של מערכת האכיפה להתמודד במונחים פליליים עם סוגיות של הטבות רגולטוריות בתמורה לסיקור מוטה כמו גם של ניסיון לקרטל את שוק העיתונאות המודפסת (ניסיון שעומד בליבתה של מחלוקת ציבורית, משפטית וחברתית בוערת).
ספרות מחקר בנושא הקשר בין נסיגה דמוקרטית לבין המדיה מעלה ששליטה אולגרכית בשווקי תקשורת מסחרית הם מקדם שמנבא את ההשתלטות של השלטון עצמו על המדיה בשלב המתקדם יותר.
ניסיון פומבי לפגוע בגופי מדיה, בדגש על השידור הציבורי. פופוליזם ודה-לגיטימציה, כמו גם ניסיון להשפיע באמצעות מבנה בעלות, הן תופעות נפוצות. לעומת זאת, ניסיון פומבי של השלטון להעביר את האידיאולוגיה הפופוליסטית שלב ולשלוט באופן אקטיבי בגופי מדיה כבר מאפיין דמוקרטיות שמצויות בתהליך עמוק יותר של נסיגה.
דוגמאות לכך הן דמוקרטיות פגומות במזרח ובמרכז אירופה (ראו נספח א') אשר ניתן לומר, בהכללה, ששאפו ללכוד את השידור הציבורי בשלבים ראשונים של ההנצחה השלטונית (ביחד עם שלב השינויים החוקתיים). עם זאת, גם בדמוקרטיות איתנות יותר, שבהם קיים שידור במימון ציבורי - כמו אנגליה, שבדיה, דנמרק, שוויץ - מתקיימים מאבקים על עצמאותו וקיימותו של השידור הציבורי. ניתן לאפיין שורה של מהלכים שמאפיינים ניסיונות שלטוניים לשלוט או לפגוע בגופי שידור ציבורי:
1. התעלמות ודה-לגיטימציה - גם במדינות שבהן האיום הדמוקרטי אינו חריף, מנהיגות פופוליסטית עשויה להתעלם מנחיצותו (ואף קיומו) של שידור ציבורי, לעורר דיון ציבורי בנחיצותו וההצדקה למימונו, ואף להשתמש בכוח החשיפה ובכוח השלטוני על מנת להצר את פעילותו. מהלכים שכאלה יהיו דיסקורסיביים וחברתיים בעיקרם. דוגמא בולטת לכך הוא שיח פוליטי חריף סביב הטענה להיעדרו של איזון וגיוון. דוגמא ספציפית נוספת היא המאבק ב-BBC שניהל בוריס ג'ונסון (פופוליסט מתון) בתקופת כהונתו כראש ממשלת בריטניה, שהשפיע על כל היחס של הימין (המתון והעמוק) לתאגיד זה. יחסו של ג'ונסון לתאגיד כלל עידוד דיון ציבורי על ההטיות שבסיקור הפוליטי, על הנחיצות של התאגיד ומודל המימון שלו מאגרת שידור, ועל הצורך להימנע משיתוף פעולה עם הסיקור החדשותי. ג'ונסון, בדומה לנתניהו מול התקשורת המשודרת בישראל, ניהל מדיניות של "כיסא ריק", במסגרתה הוא סירב להתראיין ל-BBC.
2. קיצוץ תקציבי - שלב נוסף בפגיעה בשידור ציבורי הוא שימוש בכלי התקציבי על מנת לצמצם את פעילותו. במדינות שונות באירופה המערבית מודל המימון עדיין כרוך באגרת שידור, ומספר מדינות מנהלות מזה כמה שנים מדיניות שמטרתה להפחיתה או לבטלה (או לבטל את הסנקציות על אי-התשלום). במדינות שבהם המימון של השידור הציבורי הוא מתקציב המדינה, עולות גם הצעות פשוטות יותר, לשליטה תקציבית או להפחתה תקציבית של מימון תאגידי השידור. כך למשל, בדנמרק הועלתה ועברה הצעה לקצץ 20% מתקציב תאגיד השידור, מה שהוביל להפחתה בנפח פעילותו וכוח האדם שלו.
3. הרמת מסך והלאמה באמצעות מינויים - דרך נוספת להשתלט על השידור הציבורי היא באמצעות הלאמה שלו (כלומר, ביטול החציצה שבין התאגיד העצמאי לבין הממשלה). הלאמה יכולה להתבצע בכמה אמצעים. הנפוץ ביניהם הוא שינוי נושאי המשרה של התאגיד על מנת לאייש אותו בנאמנים, כחלק מתהליכי פוליטיזציה רחבים יותר. שיטה זו קיימת בכמה מדינות CEE. דרך שנייה היא ערעור העצמאות של תאגיד השידור בהליכי חקיקה, באופן שפוגע ביכולות האפקטיביות שלו לספק את המוצר הציבורי (תוכן, דוקו, חדשות, מגוון) שלא לטובת השלטון. שיטה אחת לעשות זאת היא לשנות את מטרות השידור הציבורי כפי שמופיעות בחקיקה המסמיכה שלו. שיטה נוספת היא פוגענית יותר, והיא להכפיף אותו לחלוטין לשליטת הממשלה.
4. הקמת גוף שידור מקביל - שיטה נוספת, שמאפיינת את המקרה הפולני, היא הקמה של גוף שידור חדש או מועצה מפקחת חדשה, באופן שמרוקן את התאגיד הקיים משליטה או מתוכן. פולין של ה-PIS התאפיינה בדפוס שכזה, במסגרתו הועברה חקיקה ייחודית שהקימה תאגיד חדש (NTC) אשר קיבל סמכויות לפקח על גוף השידור הציבורי, ואשר אויש על ידי הממשלה. לצד השליטה על איוש המסגרת החדשה, המנדט החקיקתי שלה שונה באופן חזיתי, שקבע מימוש של תכליות לאומיות, נוצריות ואחרות שמשרתות את אידיאולוגיית ה-PIS.
5. הפרטה - דרך חמישית, ויש שיאמרו החריפה ביותר, היא הפרטת השידור הציבורי. מהלך שכזה נעשה מתוך אידיאולוגיה שלטונית שלפיה אין הצדקה לממן שידור ציבורי (למשל, בהשפעת המודל האמריקאי) אך הלכה למעשה, הוא לא נובע רק מהרצון לשנות את מבנה המימון של שוק התקשורת, אלא מתוך שאיפה לשלוט במבנה הבעלות הפרטי והחדש של התאגיד, באופן שחוזר לשאלת השליטה של השלטון במבנה הבעלות הפרטי. בישראל, הצעת החוק הנוכחית להפרטת תאגיד השידור הציבורי מבכרת דיון פומבי במודל שכזה, אף אם הממשלה אינה מתכוונת לממש הצעה זו בפועל.
לאחרונה, ניסיונות לשליטה בשידור הציבורי בישראל מקודמים על ידי הממשלה והועלו למוקד הדיון הציבורי. מכלול האסטרטגיות שלעיל ביחס לשידור הציבורי יכולות לסייע לנו באפיון והבנת צעדי הממשלה, ומיקומם על הציר של עוצמת הנסיגה הדמוקרטית. כך למשל, נראה כי בעת הנוכחית (ובדומה לרפורמה המשטרית משנת 2023 ביחס למערכת המשפט) הממשלה הניחה על שולחן הדיון הציבורי הצעה מרחיקת לכת להפרטת תאגיד השידור, צעד שמאפיין דמוקרטיות פגומות בנסיגה דמוקרטית מתקדמת.
עם זאת, ובדומה להצעה לשנות כליל את הרכב מינוי השופטים והיועצים המשפטיים, ההצעה אינה מקודמת במהירות אלא משמשת כאיום, ונראה כי נכון לנתח דווקא את צעדי המדיניות הנלווים להצעה, כמו ההצעה לשלוט בתקציב תאגיד השידור, בדה-לגיטימציה ציבורית ודיסקורסיבית שלו, ובניסיון לשלוט במינויי מפתח במבנה התאגידי שלו. צעדים שכאלה, שנכון להעריך שאותם הממשלה מתכוונת להגשים, מאפיינים דמוקרטיות בתהליכים ראשוניים של נסיגה.
היבט חשוב נוסף נוגע לתגובה האפשרית לצעדים המוצעים בישראל. בעוד שביחס לצעדים גורפים של השתלטות על השידור הציבורי יכול שתינתן הגנה חוקתית (המבוטאת למשל בעמדת היועצת המשפטית לממשלה בשאלת חוקתיות הפרטת התאגיד), הרי שבכל הנוגע ליוזמות "מצטברות" לפגיעה בתאגיד, המציאות המשפטית מורכבת יותר. כך למשל, אם ההצעה להפריט את הרדיו הצבאי תסתיים בפשרה שתוציא אותו מהצבא - מדובר בצעד תומך דמוקרטיה, וקיים קושי לומר שניתן להשתמש בכלי המניעה החוקתית באופן גורף. כך או אחרת, שרטוט אסטרטגיות ללכידת השידור הציבורי שמאפיינות מדינות בנסיגה יכול לאפשר דיון מושכל במיקומה של ישראל בתוך הקשר שכזה.
רגולציה תומכת פלטפורמות אוהדות את השלטון. דרך נוספת להידוק היחסים שבין השלטון לבין המדיה היא באמצעות הטיית הרגולציה לטובת פלטפורמות שאוהדות את השלטון. תחום זה שייך לעולם ה"שגרתי" של מדיניות רגולציה בשוק התקשורת, אבל יכול שיקבל צביון ברור של ניסיונות הטיית רשת הרגולציה והשוק עצמו לטובת הממשלה.
שתי דוגמאות מאקרו בולטות לכך בנוף הישראלי הן עלייתו של "ישראל היום" (הניסיון להגביל את הפצתו בחינם בחקיקה, שהוביל להקדמת הבחירות לכנסת) ועלייתו של ערוץ 14, שהחל לשדר כערוץ "מורשת", והפך לערוץ חדשות בחסות הטבות רגולטוריות ומימוניות. לצד זאת, בעת האחרונה מתנהל מאבק על איוש של רשויות הרגולציה במינויים שנויים במחלוקת והטענה הנטענת בהקשר זה היא שהשאיפה היא לשנות את עוצמת הרגולציה באמצעות שליטה באיוש של גופי הפיקוח; וזאת במקביל לצעדים המקילים את הרגולציה לגבי פלטפורמות אחרות.
עוד דוגמא שניתן לאפיין במסגרת זו היא הניסיון לשלוט על הרגולציה של הרייטינג, באמצעות חקיקה ראשית או באמצעות שינוי המדידה הנוהגת. גם הגברת החקיקה שמסמיכה את השלטון לסגור ערוץ תקשורת (אף אם החלה בהקשר של המלחמה) יכולה להיות דוגמא לשינוי מודל הרגולציה. דוגמא בולטת לכך בנוף העולמי הוא מערכת היחסים שבין הרשתות החברתיות בארצות-הברית לבין ממשל טראמפ הצפוי. יחסים אלה מהווים דוגמה להעדפה אפשרית של רשת X על חשבון פלטפורמות אחרות, וקשרים הדוקים בין בעלי הרשת לבין הממשל, באופן שישרת את שני הצדדים.
נורמליזציה של הימין הקיצוני בפלטפורמות מרכזיות. תהליך נוסף שנכון לחבר באופן הדוק לשחיקה דמוקרטית והמדיה נובע ממערך התמריצים של התקשורת המסחרית עצמה, שמשרת את ההקצנה של הזירה הפוליטית. המדובר בתהליך שהמחקר מאפיין כ"נורמליזציה" (Normalization) של מפלגות ונבחרים של הימין הקיצוני העמוק (ובמדינות אחרות, של השמאל העמוק) בתקשורת המסחרית המשודרת, בעיקר בגופי חדשות בטלוויזיה ורדיו.
נורמליזציה של פוליטיקת-קיצון נובעת מהתמריצים של התקשורת המסחרית, אשר מתקיימת באקלים של תחרות, טלה-פופוליזם ומאבק על משאבי פרסום. במציאות שכזו, נודע יתרון למועמדים סנסציוניים שמשקפים שבירה של נורמות חברתיות ופוליטיות, עניין שמציב בפני הפלטפורמות את הדילמה של היקף החשיפה של התנהלות פוליטית שכזו.
המחקר עוד מצוי בעיון בשאלות כיצד תהליכי נורמליזציה עובדים (למשל, האם הם פועלים "מלמטה למעלה", כלומר, לאור דרישת צופים; או "מלמעלה למטה", כלומר לאור הקשרים בין אליטות פוליטיות ותקשורתיות). עם זאת, קיים קונצנזוס על כך שהתופעה מאפשרת את תהליך שחיקת ושבירת הנורמות הפוליטיות של המרכז הפוליטי, לטובת נרמול של מפלגות קיצון בזירה הציבורית. תופעה זו ניתנת לטיפול באמצעות רגולציה עצמית של פלטפורמות כמו גם באמצעות עיצוב מחדש של נורמות ואתיקה עיתונאית, אתגר שעומד לפתחה של המדיה, ונדמה כי לא קיבל מספיק טיפול בזירת המדיניות והפרקטיקה.
לכידת גופים מפוקחים באמצעות פוליטיזציה של מינויים. חלק מהמאפיינים של נסיגה דמוקרטית הוא ניסיון ללכוד סוכנויות מדינה עצמאיות וגופי רגולציה באופן שהשליטה של הדרג הפוליטי בהם תגדל, על חשבון המודל המקצועי והעצמאי (פוליטיזציה). דוגמא מובהקת לכך היא לכידת השידור הציבורי, כאמור לעיל, אבל נוכל לצפות שמהלך שכזה יתרחש גם בגופים מפוקחים נוספים, שהמחוקק הבחין אותם מהדרג הפוליטי, ושאחראים על ייצור תוכן או על רגולציה של הפלטפורמות שעושות זאת.
בישראל, שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה הן הניסיון של שר התקשורת להגביר את השליטה שלו בוועדת האיתור למועצת תאגיד השידור (שהחל עוד לפני המהלך האגרסיבי יותר להפרטת התאגיד); למנות מנכ"ל למשרדו באופן שמעדיף את עמדתו האידיאולוגית של הממונה על חשבון דרישות הסף; כמו גם הניסיון לשלוט במינויים במועצת הרשות השנייה, ומינוי ממלאת מקום שמקדמת את מדיניות השר. דוגמה נוספת שניתן להעלות, ושהתקיימה גם ב"ממשלת השינוי" היא הניסיון לשלוט על מינוי מפקד גלי צה"ל. ניתן לחלוק על השאלה האם יש במינויים אלה פוליטיזציה מופגנת של הגופים הללו, אבל נראה שאין ספק שהמהלכים העומדים ביסודם מעידים על שאיפה פומבית מובהקת להגביר את השליטה של השר הממונה באיוש תפקידי מפתח בשוק התקשורת, על חשבון גישות מריטוקרטיות יותר.
דרך נוספת לפוליטיזציה של התקשורת עצמה או של מפקחיה הוא באמצעות טענות שלטוניות בדבר הצורך ב"גיוון" ופלורליזם של פלטפורמות, כאשר בסופו של היום, טענות שכאלה אינן משמשות את השחקן הפוליטי לגיוון אמיתי של המדיה, אלא לשריון פוליטי של מועמדים חד-גוניים מטעמו. נכון לציין שאין בשאיפה לפלורליזם כשלעצמה בעיה דמוקרטית, אף להיפך, ההיסטוריה של התקשורת בישראל (לפחות עד תחילת שנות ה-90) מעלה שיש לכך מקום. עם זאת, המחקר בתחום זה (למשל, על תהליך הורתו של תאגיד השידור בכנסת) מעלה כי טענות ל"גיוון" אינן מקדמות פלורליזם בפועל, אלא משמשות את הממשלה למטרות פוליטיות צרות.
ניווט של משאבי פרסום ממשלתיים לפלטפורמות אוהדות. דרך נוספת להטיית מערכות מדיה לטובת השלטון היא באמצעות ניתוב של משאבי פרסום שלטוניים. השלטון הוא שחקן משמעותי בשוק הפרסום. הוא מממן שורה של פרסומים שלטוניים מסוגים שונים, החל מפרסומים רשמיים וכלה בקמפיינים שלטוניים של רשויות המדינה השונות. בעשותו כן, הוא מנתב ומממש תקציבים שאמורים להיות מחולקים בשוויון לטובת פרסום שלטוני מסוגים שונים, תקציב שבישראל ובמקומות אחרים יכולים להיות נתח משמעותי ממודל הרווח של כלי תקשורת שונים. עניין זה משמעותי במיוחד בשוק העיתונות המודפסת, שסובל בעולם כולו מבעיות במודל המימון ושלא אחת נסמך על רווחים מפרסום ממשלתי מסוגים שונים.
במקומות שבהם עולה רצון לפגוע בשחקנים כאלה או אחרים בשוק התקשורת, השלטון ינצל את משאבי הפרסום שלו על מנת להעדיף שחקנים ופלטפורמות אוהדות, ולעיתים, אף להפלות במפורש פלטפורמות שאינן אוהדות או ביקורתיות. הספרות מעלה שיכולות להיות כמה אסטרטגיות להטיית משאבי פרסום שלטוניים: מימון ישיר של מדיות שלטוניות (כמו ערוץ הכנסת); מניפולציות בפרסומים רשמיים; סובסידיות לפלטפורמות אוהדות; והתערבות דיסטרפטיבית בפרסום בפלטפורמות מסחריות.
בישראל, דוגמא בולטת (אף אם לא מייצגת) מהעת האחרונה לחרם פרסומי היא הקריאה של ממשלת ישראל - אשר בצעד חריג הובעה באמצעות החלטת ממשלה רשמית (אף אם דקלרטיבית) - למשיכת משאבי פרסום של משרדי הממשלה השונים מעיתון "הארץ", והלכה למעשה החרמתו, בעקבות אמירות של המו"ל של העיתון שנגעו למלחמה בעזה. זוהי דוגמה למהלך בוטה של חרם שלטוני אף שבמציאות, צעדים שכאלה נעשים באמצעות החלטות מינהליות בולטות פחות, שמעדיפות פרסום בפלטפורמות האוהדות את השלטון על פני חלוקה שוויונית יותר של משאבי הפרסום. צעדים נוספים שניתן לכלול בתחום זה הם ניסיון להגברת השליטה הפוליטית על לשכת הפרסום הממשלתית.
יחס לעיתונאים: מאלימות שלטונית ועד תרבות של צנזורה עצמית. דפוס שמאפיין דמוקרטיות בנסיגה הוא השינוי ביחס השלטוני אל עיתונאים וכתבים שמבקרים את השלטון. מדינות שעוברות שחיקה דמוקרטית יתאפיינו בצמצום מרחב השיח הליברלי וחופש הביטוי, וזאת בין היתר באמצעות הפעלת כוח שלטוני נגד התקשורת, נגד עיתונות חוקרת ונגד השיח הביקורתי והדמוקרטי שהתקשורת מייצרת.
במדינות שבהן הנסיגה הדמוקרטית היא תופעה ותיקה באופן יחסי - כמו למשל רוסיה, טורקיה, הונגריה ואחרות - תופעה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת אלימות שלטונית חמורה נגד עיתונאים, כמו למשל הפעלת לחץ ישיר לפיטורי עיתונאים, רדיפה פלילית, ובמקרים החמורים יותר - העלמה ורצח של עיתונאים, בדומה לנעשה בדיקטטורות. עם זאת, מעניין יותר לענייננו הוא לא מקומות שבהם התופעה כבר במחוזות האלימות השלטונית, אלא במדינות שבהן התהליך הוא מתקדם פחות. במקומות אלה, השלטון ינסה לפגוע בלגיטימיות ובפעילות של העיתונות החוקרת ושל העיתונות החדשותית באמצעות כלים "רכים" יותר, כמו למשל: מתקפות פוליטיות, איומים ברגולציה ומהלכי דה-לגיטימציה דיסקורסיביים.
בפרט, הספרות בתחום זה מעלה כי בניגוד לדיקטטורות, דמוקרטיות בנסיגה מנסות לשמר מראית עין של מרחב ציבורי פתוח, אבל במקביל מפתחות נורמות שמטרתן לפגוע בעיתונאים באמצעות כלים של איומים, השתקה, הפעלת לחץ וצעדים נוספים שמובילים בסופו של דבר לתופעה של צנזורה עצמית של העיתונאים עצמם, הימנעות מביקורת ישירה של השלטון, הפסקת תחקירנות פוליטית וניסיון לשער מה השלטון היה רוצה שהעיסוק העיתונאי יוריד ממנו את ידיו.
תופעה זו, של צנזורה עצמית, היא כאמור "רכה" יותר מהתקפות אלימות יותר על עיתונאים, אבל היא מסייעת להתפתחותו של שיח ציבורי שמפחית מהחשיבות של ביקורת כלפי השלטון. בישראל, המחקר האמפירי הקיים מעלה שתרבות של צנזורה עצמית בקרב עיתונאים (בעיקר בתחום החדשות) התפתחה בשנים האחרונות לאור הדה-לגיטימציה של ממשלות נתניהו את המדיה.
"מעקף פוליטי" של התקשורת המסורתית באמצעות רשתות חברתיות. הקשר שבין עלייתן של הרשתות החברתיות לבין קיטוב חברתי והשפעות דמוקרטיות שליליות רחבות יותר נחקר באופן אינטנסיבי ואין הכוונה לפרוס כאן יריעה רחבה בנושא. נכון לציין את ההיבט הזה, בעיקר בשל היכולת שלו להגביר תהליכים של נסיגה דמוקרטית שתוארו לעיל. כך למשל, המחקר בתחום זה מעלה כי בדמוקרטיות בנסיגה (כמו ארה"ב, בריטניה, הונגריה, ברזיל, הודו וישראל), אפשר לאפיין דפוס של שימוש מובחן ברשת החברתית במטרה להחליש ולהתעלם (ואף לנקוט בדה-לגיטימציה) כלפי פלטפורמות מדיה מסורתיות יותר.
בפרט, מנהיגים פופוליסטיים (כמו טראמפ, ג'ונסון, אורבן, מודי ונתניהו) מנהלים את עיקר מאמצי ההשפעה והתודעה שלהם ברשת, באופן שפונה ישירות לקהל התומכים שלהם, מבדל אותו מקהל המתנגדים שלהם באופן שמחזק קיטוב, ובעיקר, מאפשר להם להתעלם או להתייחס באופן סלקטיבי לתקשורת המסורתית.
התנהלות זו גם מטה את מחזור החדשות והסיקור לטובת הנעשה ברשת החברתית, באופן שמשפיע על הפלטפורמות המסורתיות והופך את הסיקור למוטה לטובת המסרים של השחקן הפוליטי; וזאת בעידן שבו הזהות העיתונאית עצמה הופכת לנזילה יותר, ובהשפעת הרשתות החברתיות והצורך של הפלטפורמות להתחרות בהן, מגביר את הטשטוש שבין כתבים לבין פרשנים, בין עיתונאים לבין מושאי סיקור ומרואיינים מטעם, ובין הנעשה ברשת לבין הצורך בסיקור מוטה-ידע ועצמאי.
ביטחון, מדיה ודמוקרטיה: המקרה הישראלי. לבסוף, נכון לציין מאפיין שבמידה רבה ייחודי למקרה הישראלי, והוא היחסים שבין התקשורת לבין ביטחון והשפעה אפשרית שלו על תרבות דמוקרטית. בישראל, בהקשרי ביטחון, מתקיים קשר חזק בין גופי סיקור לבין הצבא. במציאות של מלחמה מתמשכת, עניין זה יכול שיעלה השפעות חזקות על התרבות הפוליטית, שמראש מתאפיינת במיליטריזם שיכול לשרת מגמות של נסיגה דמוקרטית.
ואכן, כמו שמעלה המחקר, ישראל היא דוגמא ייחודית, באופן יחסי, של תופעה שמכונה "פופוליזם ביטחוני" והוא המיקוד של הסיפור הפופוליסטי ביחסים שבין יהודים לבין ערבים ובין ישראלים לבין האויב (וזאת בניגוד לדמוקרטיות אחרות בנסיגה, שבהן ניתן לזהות פופוליזם מדיר על יסוד שאלות של הגירה או דת בלבד). שאלות של "תקשורת מגויסת" (שנחקרו בישראל עוד הרבה לפני המיתון הדמוקרטי) יכולות להיות כאלה שלהן השלכה ישירה על צמצום המרחב הדמוקרטי.
קשרים חזקים במיוחד בין התקשורת לבין סוכני הידע הצבאי, שגם בשגרה השפעתם על הסיקור בתחום הביטחון הינה רבה ביותר, עשויים להחליש את האקלים הדמוקרטי שכן הם משרתים גם את הממשלה המתחזקת. המקרה של היחס בין מדיה לבין ביטחון בישראל הוא גם דוגמא לניצול של אירועי מאקרו בלתי-צפויים על מנת לחזק את המגמות האנטי-דמוקרטיות שמתהוות גם כך, ובהקשר זה גם מלחמת עזה וגם משבר הקורונה שקדם לה יכולים להיות מאופיינים ככאלה שתרמו למגמות שהועלו לעיל.
בהקשר זה, ועוד מתקופת הקורונה, נכון לציין למשל את תרבות הסיקור הפרסונלית סביב נתניהו, שמתפתחת בתקשורת, ככזו שיכולה לעודד ולחזק תרבות של מנהיג חזק. סוגיות אלה – וסוגיות נוספות כמו השוואה אפשרית בין הסיקור בישראל וזה של המלחמה שבין רוסיה ואוקראינה – טרם זכו, למיטב ידיעתנו, למחקר מקיף.
בנייר קצר זה, ניסינו לאפיין כמה אפיקים שבהם ניתן להבין את הקשר שבין מדיה לבין תופעת הנסיגה הדמוקרטית. נראה כי שרטוט קונספטואלי שכזה עשוי לסייע למי שמנסים להשקיף על המדיה בישראל בעת הנוכחית, ולצייד אותם בכלים לניתוח של האיומים הדמוקרטיים מצד הממשלה על המדיה. זאת, לצד היעדרן של מסקנות חזקות בכל הנוגע לעוצמה של תופעת הנסיגה הדמוקרטית בתחום זה, לפחות בעת הנוכחית.
לצד השרטוט הקונספטואלי של כרונולוגיה של נסיגה דמוקרטית במדיה, הניתוח כן העלה לטעמנו שתי מסקנות שמקדמות את הדיון: האחת היא, כי לכל הפחות, נכון להסתכל לא רק על התמורות המוצעות בשידור הציבורי (שמצויות במרכז השיח בעת הנוכחית), אלא על המדיה בכללותה, ובפרט על תהליכים שמתרחשים בערוצי המדיה המסחרית המרכזיים. המסקנה השנייה היא שלכל הפחות, תהליכים במדיה שמזוהים במדינות שמצויות בנסיגה ניתנים לזיהוי (ודאי, בראשיתם) גם בישראל.
ד"ר נדיב מרדכי הוא עמית מחקר במרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים שבאוניברסיטת רייכמן ופוסט-דוקטורנט במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון שבאוניברסיטת חיפה. אני מבקש להודות לד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היקרה על הערות מעולות לרשימה.
* * *
נספח א'
הערכת היקף לכידת המדיה במדינות מזרח אירופה, לאור ארבעה מדדים מרכזיים שמאפיינים לכידה שלטונית של שוק המדיה (במובנו הרחב, לא רק שידור ציבורי):
Source: Dragomir, Marius. 2019. “Media Capture in Europe.” Media Development Investment Fund, May
* * *
הערות:
- המחקר לעיל מציע ארבעה ממדים שבהם נכון להעריך את המידה שבה המדיה נלכדה על ידי השלטון: לכידה של סוכנויות הרגולציה; צעדים שלטוניים בתחום המימון; לכידה שלטונית של התקשורת המסחרית; לכידה של השידור הציבורי.
- מדינות CEE מהוות דוגמא למקומות שבהם לכידת מדיה מצויה בעצימות גבוהה ביותר בעשור החולף, כחלק מהתופעה של נסיגה דמוקרטית.
- הנתונים על CEE אינם מובאים על מנת לעשות השוואה חזקה בין ישראל לבין מדינות אלה (לפחות לא בשלב זה); אלא, כדי (א) להציג את ארבעת המדדים (ב) לקיים דיון על מצבה של ישראל לאור מדדים אלה ו(ג) להראות לאן ישראל יכולה להגיע.
* * *
מקורות
Peter Bajomi-Lazar and Agnieszka Stępińska, The Hungarian media system under political pressure 12 Central European Journal of Communication 257 (2019).
István Benedek, Transforming the political public sphere: the media system of the Orbán regime in Hungary 17 Partecipazione e Conflitto 469 (2024).
Nancy Bermeo, On democratic backsliding 27 Journal of democracy 5 (2016).
Burçe Çelik and Oth., The Structural and Temporal Curb of Populism: A Cross-Country Analysis of Authoritarian Populist Influences on Journalism Journalism Studies, 1-21 (2024).
Eileen Culloty and Jane Suiter, Media control and post-truth communication. Routledge Handbook of Illiberalism (András Sajó, Renáta Uitz, Stephen Holmes ed.), 365-383 (2021).
Josef Hien and Ludvig Norman, Public broadcasting and democracy’s defense: responses to far-right parties in Germany and Sweden 30 Democratization, 1160 (2023).
Christina Holtz-Bacha, The kiss of death: Public service media under right-wing populist attack 36 European Journal of Communication 221 (2021).
Vicki Jackson, Knowledge institutions in constitutional democracy: reflections on ‘the press’ 14 Journal of Media Law 275 (2022)
Yehonatan Levi and Shai Agmon, Beyond culture and economy: Israel’s security-driven populism 27 Contemporary Politics 292 (2020)
Andrew Little and Anne Meng, Measuring democratic backsliding 57 Political Science & Politics 149 (2024).
Zhaotian Luo and Adam Przeworski, Democracy and its Vulnerabilities: Dynamics of Democratic Backsliding 18 Quarterly Journal of Political Science 105 (2023)
Timothy Neff and Victor Pickard, Funding democracy: Public media and democratic health in 33 countries 29 The International Journal of Press/Politics 601 (2024).
Luca Manucci, Populism and the Media, In: The Oxford Handbook of Populism, (Cristóbal Rovira Kaltwasser, Paul Taggart, Paulina Ochoa Espejo, and Pierre Ostiguy (ed.), 467–488 (2017).
Michael McDevitt, Journalism and Democratic Backsliding: Critical Realism as a Diagnostic and Prescription for Reform 39 Political Communication 500 (2022).
Defne Över, Democratic Backsliding and the Media: the Convergence of News Narratives in Turkey 43 Media, Culture and Society 343 (2021).
Ayala Panievsky, The Strategic Bias: How Journalists Respond to Antimedia Populism 27 International Journal of Press/Politics (2022)
Gábor Polyák, Media in Hungary: Three pillars of an illiberal democracy. Public service broadcasting and media systems in troubled European democracies (Eva Połońska, Charlie Beckett ed.), 279-303 (2019).
Eva Połońska and Charlie Beckett (Eds.) Public service broadcasting and media systems in troubled European democracies (2019).
Václav Štětka, The Rise of Oligarchs as Media Owners, In: Media and Politics in New Democracies: Europe in a Comparative Perspective (Jan Zielonka ed.), 85–98 (2015).
Štětka Václav and Sabina Mihelj, The Illiberal Public Sphere: Media in Polarized Societies (2004)
Václav Štětka and Sabina Mihelj, Media and illiberalism, In: The Oxford Handbook of Illiberalism Marlene Laruelle (ed.) (2023),
Paweł Surowiec, Magdalena Kania-Lundholm and Małgorzata Winiarska-Brodowska, Towards illiberal conditioning? New politics of media regulations in Poland (2015–2018) 36 East European Politics 27 (2021).
Gabriella Szabó, Ov Cristian Norocel and Márton BeneInstitute, Media visibility and inclusion of radical right populism in Hungary and Romania: A discursive opportunity approach 66 Problems of post-communism 33 (2018).
Agnieszka Węglińska , Łukasz Szurmiński and Maria Wąsicka-Sroczyńsk, Politicization as a Factor of Shaping News in the Public Service Media: A Case Study on Public Television in Poland 72 Athenaeum. Polskie Studia Politologiczne 29 (2022).
Aya Yadlin and Oranit Klein-Shagrir, On political interests and self-serving diversity: How state policymakers envision public service media The Communication Review, 1-29 (2024).