כשאני קורא ב"גלובס" את הטור של מוטי לוין, מנכ"ל קבוצת חיפה (לשעבר חיפה כימיקלים) המייצרת דשנים, בנוגע לחשיבות הכלכלה המעגלית, אני מתרגש – ובלי ציניות.

על אחת כמה וכמה כשלוין ממחיש איך כלכלה מעגלית היא לא רק מניעת ייצור פסולת על ידי מיחזור, כפי שרובנו נוטים להתבלבל – דבר חשוב בפני עצמו אם כי הפחתה במקור חשובה יותר. לוין מדגים כיצד במתקן להפקת אמוניה שקבוצת חיפה מקימה במישור רותם, מתכננים ליישם את מודל הכלכלה המעגלית ברמה המולקולרית.

האמת היא שההתרגשות שלי היא כפולה ומכופלת, מפני שלפני שבע שנים הייתי שותף למהלך לסגירת מכל האמוניה במפרץ חיפה, באחד מהמאבקים הסביבתיים הגדולים והמתוקשרים עד כה. היה זה מאבק שהובילו ארגוני הסביבה, ובראשם עמותת צלול, בגיבוי של מומחים מהאקדמיה ואנשי ציבור. מאבק יצרי מאוד, רווי כוח וכסף.

בעין הסערה, ולאחר שדו"ח המומחים שריכז פרופ' אהוד קינן הוגש לראש העיר חיפה יונה יהב והטיל "פצצה" שהאיצה את התהליך לסגירת המכל, הצטרפתי לקבוצת מומחים נוספת להכנת דו"ח לחלופות במשק האמוניה.

יש הגיון רב בייצור דשנים בישראל. אנחנו מפיקים בים המלח אשלג, שהוא מקור לאשלגן, ובמרחבי הנגב פוספט, שהוא מקור לזרחן, וכדי להשלים את המלאכה צריכים חנקן, שקיים באוויר בכמות בלתי מוגבלת. לכן כבר אז סברנו שהכי נכון מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית להעביר את כל הייצור לאזור מישור רותם, בסמוך למפעל הפוספטים ומפעלי ים המלח והמפעל של חיפה כימיקלים דרום.

הצענו גם חלופות לייבוא ולאגירה של האמוניה במכל האימתני, לטווח הקצר ולטווח הבינוני, שמיושמות כיום הלכה למעשה, וגם חלופה לייצור מימן וממנו אמוניה במפעל ייעודי בנגב, שקורמת עור וגידים.

ובכל זאת, מאז אותם ימים השתנו כמה דברים, ובעיקר משבר האקלים הסלים והפך להיות אלים יותר. לכן, כשלוין מציג את הייצור של "אמוניה כחולה" כדוגמא לתהליך בר-קיימא ומודל של כלכלה מעגלית, חשוב לדייק את הדברים.

כדי להטמיע את החנקן בדשן אי אפשר להשתמש בו כפי שהוא וצריך לייצר ממנו אמוניה, בתגובה בין חנקן למימן. בעוד שחנקן יש לנו בכמויות אינסופיות כמעט באוויר, את המימן צריך להפיק מחומרי גלם אחרים (מימן גזי קל כל כך שהוא לא נשמר באטמוספירה).

ניתן לייצר מימן מחומרי מוצא שונים, וכיוון שהתהליך צורך אנרגיה גם באמצעות דלקים שונים. מימן שחור מיוצר מפחם ומימן אפור מגז טבעי, בתהליך שמונע בשריפה של דלקים מאובנים מזהמים ופולט כמות גדולה של פחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה. גם מימן כחול וטורקיז מיוצרים מפחם או מגז טבעי כחומר גלם ולרוב באמצעות דלקים מאובנים, אבל בתהליך שבו הפחמן הדו-חמצני שנפלט נלכד ומאוחסן.

לוין מציין שבתהליך המתוכנן במישור רותם יעשו שימוש באנרגיה סולארית, בשילוב תפיסת פחמן דו-חמצני, שיהפוך אותו למוצרים חדשים. בהקשר זה חשוב לציין כי הטכנולוגיה ללכידת פחמן דו-חמצני נמצאת עדיין בחיתוליה וניסויים גדולים שנעשו בתחום בעולם נכשלו, כשבפועל הצליחו ללכוד לא יותר מ-10% מהפליטות.

כמו כן חשוב לציין כי ממצאים ממתקנים שונים לייצור מימן מגז טבעי, מצביעים על דליפות משמעותיות של מתאן בהולכה, באחסון ובתהליך הייצור, ומתאן הוא גז חממה אגרסיבי הרבה יותר מפחמן דו-חמצני. לכן, כשמתכננים תהליך מעגלי חשוב לקחת בחשבון את כל החומרים.

ובכלל, אם כבר רוצים תהליך מעגלי וסביבתי הכי נכון לייצר מימן ירוק בהידרוליזה של מים באמצעות אנרגיה מתחדשת, סולארית במקרה הזה. הוא מכונה לא פעם "מימן צהוב", ותוצר הלוואי היחיד של תהליך הייצור שלו הוא חמצן, שיש לו גם שימושים רבים.

לוין מסיים את הטור וכותב "אני קורא לעמיתיי בתעשייה, למקבלי החלטות ולציבור הרחב: זה הזמן לאמץ מודלים חדשים, לשלב ידיים וליצור עולם שבו צמיחה כלכלית וקיימות סביבתית פועלות בהרמוניה. הכלכלה המעגלית היא לא רק חזון - היא המציאות שאנחנו יכולים לבנות יחד".

אני מוכן לחתום מיד על כל מילה, אבל מקווה שכל התהליך הזה לא יהיה רק עוד גרינווש אלא תהליך ירוק באמת.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"