שר התחבורה ישראל כץ במנהרה שבה תעבור הרכבת בקו ירושלים–תל-אביב (צילום: דוד ועקנין)

כל שעת עבודה עולה הון תועפות

העיתונות המסחרית סיקרה בקיץ האחרון בהרחבה את תנועת המחאה למען צדק חברתי, אבל זה לא הפך אותה לעיתונות לא מסחרית. היא נותרה תלויה במודעות פרסום כדי להרוויח (או לפחות לצמצם הפסדים), ובגישה בסיסית הרואה בתאגידים עסקיים שותפים לדרך ולא ארגונים שמנצלים את מרבית כוח העבודה בישראל.

השביתה הארוכה במפעל חיפה-כימיקלים, שהגיעה השבוע לסיומה, יכולה לשמש דוגמה. עובדי המפעל השביתו את הייצור ב-1 במאי 2011 בדרישה לתוספות שכר ושיפור תנאים, בעיקר לעובדים שנוספו בשנים האחרונות, שמכונים במפעל "עובדי דור ב'". בחודשים האחרונים כמעט שלא היה ניתן לקרוא על השביתה. מדי פעם חיים ביאור דיווח באחד העמודים הפנימיים של "דה-מרקר" על מגעים שמקיימים העובדים עם ההנהלה לקראת פתרון אפשרי של המשבר. לא הרבה מעבר לכך.

גם בתקופת השיא של מחאת הצדק החברתי קשה היה למצוא הפניות לידיעות על השביתה בעמודי השער של העיתונים, כתבות מגזין שמתארות איך מצליחים להמשיך להתקיים עובדים ששובתים חודשים ארוכים, או מאמרים נוקבים שקראו לעובדי מפעלים נוספים לנקוט שביתות הזדהות. העיתונות המסחרית העדיפה לדווח על צעירים חדורי תחושת שליחות המתגוררים באוהל במרכז תל-אביב או על יוקר הדגמים החדשים של עגלות התינוקות מאשר על פועלים ותיקים השובתים למען עמיתיהם לעבודה במפעל פריפריאלי. בצדק, כמובן. כך אמורה לפעול עיתונות מסחרית. חשוב רק לזכור זאת כשקוראים אותה.

הבוקר, מכל מקום, מדווחים כל העיתונים על ההסכם שנחתם סוף-סוף בין עובדי המפעל להנהלה. אולי אין זה מקרה ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני העיתונים הנפוצים בישראל, מתחרים ביניהם על הסיקור המצומצם ביותר לסיום אחת השביתות הארוכות בתולדות המגזר הפרטי במדינה: ידיעונת מאת חזי שטרנליכט בטור צד בעמ' 30 של "ישראל היום", וידיעונת מאת דוד רגב בטור צד בעמ' 6 של "ממון", מוסף "ידיעות".

באופן טבעי, שתי הידיעות הקצרות הללו שטחיות להחריד ומספקות תמונה חלקית. "העובדים הצביעו בעד קבלת ההסכם, שאמור להביא להשוואת תנאים בין עובדי דור א' ועובדי דור ב'", מדווח שטרנליכט. "גולת הכותרת של ההסכם: כניסת עובדי דור ב' לטבלאות שכר של דור א' וצמצום משמעותי של הפערים בין הדורות. כמו כן יושוו תנאי עובדי דור ב' לאלו של דור א' בנושאים כמו קריאה מיוחדת, עבודה ביום חופש, תוספת משמרת שנייה ושלישית ותוספות ותק. בעוד כעשור תיעלם החלוקה של עובדי הדורות". ב"ידיעות אחרונות" מספק רגב נתונים נוספים: תוספת שכר של 25% לעובדי דור ב' בפריסה של חמש שנים ותוספת של 7.5% לעובדי דור א' באותה תקופה, מגבלה של 50 עובדים בלבד שיועסקו בחוזים אישיים ומענק חתימה בסך 2,500 שקל לכל עובד. "זה יום חג עבור העובדים הצעירים", מצוטט יו"ר הוועד אלי אלבז.

בעיתונים האחרים דיווח נרחב ומעמיק יותר. ב"מעריב" מקדישים לסיום השביתה כמחצית מעמ' 21. תחת תצלום [מורן מעיין] של עובדי המפעל מניפים ידיים לאחר החתימה על ההסכם, מדווחים יונתן הללי ויובל גורן על עיקרי ההסכמות והתגובות הצוהלות של העובדים, אבל לא רק. "גורמים בכירים בשוק העבודה אמרו כי על אף תוספת השכר, ספק אם אלו יחזירו לעובדים את ההפסדים הכספיים הכבדים שספגו במהלך חצי השנה האחרונה", נכתב. עוד מדווח כי מטעם הנהלת החברה נמסר שההסכם "אינו שונה מהותית מהסכמים קודמים שנחתמו בחברה ב-20 השנים האחרונות".

מרבית התוכן המערכתי בעמ' 6 של "הארץ" מוקדש לסיקור סיום השביתה. מאמר פרשנות מאת אבירמה גולן מכתיר את הישגי השביתה כ"מהפכה של סולידריות". לדבריה, "זוהי מהפכה שתחולל שינוי תודעתי, ובעקבותיו מעשי, בשוק העבודה", בעיקר משום השוואת תנאי השכר של דור א' ודור ב' ושמירה על היקף העבודה המאורגנת במפעל.

התמונה שעולה מהידיעה שלצדה מעט יותר פסימית. רויטל חובל וחיים ביאור מדווחים כי לצד ההישגים, "בפועל פערי השכר בין עובדי דור א' לדור ב' נשמרו". לפי דיווחם, "עובד דור א' הרוויח בממוצע משכורת שעמדה על 14 אלף שקל, שתעלה הדרגתית במשך חמש שנים ל-19 אלף שקל. לעומתו, עובד דור ב' הרוויח משכורת ממוצעת של 5,000 שקל, שתעלה ל-7,000. בנוסף, בניגוד לעובדי דור א', עובדי דור ב' לא ייהנו מזחילת שכר טבעית בשנות ההסכם. מעבר לכך, ההסכם לא פתר את בעיית העסקת 150 עובדי הקבלן במפעל".

ב"דה-מרקר" מוסיף ביאור כי "עובדי החברה השיגו הרבה פחות מכפי שציפו בתחילת המשא-ומתן" וטוען כי ההישג המשמעותי בשביתה הוא דווקא של הארגון כוח-לעובדים, שהצליח לראשונה להבטיח לעצמו דריסת רגל במפעל תעשייתי. בטור נלווה מתמקדת טלי חרותי-סובר בעובדי הקבלן במפעל, שנותרו מחוץ להסכם. "בחיפה-כימיקלים נעשה צעד אחד קדימה, ובאותה מידה גם צעד אחד לאחור", היא כותבת.

קל להעביר ביקורת על השובתים לאחר חתימת הסכם העבודה החדש, אבל אולי עם קצת יותר תמיכה מצד התקשורת וגיוס של דעת הקהל בחודשים הארוכים של השביתה, היו מצליחים העובדים להשיג שיפור בתנאי ההעסקה גם למען עובדי הקבלן במפעל. לשם כך, כמובן, דרושה עיתונות בלתי מסחרית, או לכל הפחות עיתונות מסחרית בעלת כוח עובדים מאורגן ובעל תודעה מעמדית. שתי אפשרויות שנראות כיום דמיוניות לחלוטין. כשעיתונאים בכירים ומתוגמלים, המשתכרים יותר מפי עשרה מזוטרים, יפצחו בשביתת הזדהות למען שיפור תנאי עמיתיהם, אפשר יהיה להתחיל לדמיין את תרומתה של התקשורת למהפכה אמיתית של סולידריות בשוק העבודה בישראל.

בינתיים, עיתון "כלכליסט" מנסה להסביר לכל מי שמבקש "מדינת רווחה" את משמעות הדבר – העלאה ניכרת במיסוי, ולא רק על העשירון העליון. ובמדור הרכילות של העיתון מדווח תומר אביטל כי לאחרונה הוחלט להעביר את דיוני ועדת הריכוזיות מירושלים לתל-אביב. בדיווח מצוטט "גורם בכיר באוצר" שמסביר את הרציונל מאחורי ההחלטה: "אילו השימועים היו נערכים בירושלים, הדבר היה מוביל לעלויות גבוהות במיוחד עבור הטייקונים. הרי כל אחד צפוי להגיע עם סוללת יועצים ועורכי-דין שכל שעת עבודה שלהם עולה הון תועפות".

יותר חמור מענת קם

58% ממשתתפי המשאל היומי של "ידיעות אחרונות" הצביעו בעד תקיפה ישראלית באיראן, כך עולה מהתוצאות המתפרסמות הבוקר במוסף "24 שעות" של העיתון. בקרב השרים הבכירים עדיין אין רוב דומה, מדווח ברק רביד בכותרת הראשית של "הארץ". נכון להיום, נתניהו, ברק וליברמן בעד. ישי, בגין, יעלון ומרידור נגד. "נראה שההחלטה הסופית בעניין טרם התקבלה", כותב עמוס הראל בטור פרשנות נלווה. "הפורום המוסמך לכך הוא הקבינט או הממשלה, לא השמינייה (חסרת המעמד הרשמי) – ושני הראשונים כלל לא דנו בכך".

אחד המתנגדים בקבינט, השר דן מרידור, מספק ל"מעריב" את הכותרת הראשית, אך זו מוקדשת לדיון על התקפה אפשרית ולא להתקפה עצמה ("הדיבורים על תקיפה באיראן חמורים מההדלפות של ענת קם"). מזל מועלם שומעת ממרידור כך: "הגענו למצב מאוד חמור ולא ראוי. מתקיים פה דיון פומבי לא על הדלפה שהיתה בעבר, כמו במקרה של ענת קם, ולכן אני אומר שענת קם זה כלום לעומת מה שקורה כאן. זה לא נורמלי ממש. דיון פומבי בנושא כזה הוא לא פחות משערורייה. אני לא חושב שהיה אי-פעם דיון כזה. מדובר בפגיעה ביכולת הבסיסית של מדינה להתנהל. לא כל דבר צריך לעלות לדיון ציבורי".

לאנשי "ישראל היום" אין ראיון בלעדי עם שר חבר הקבינט, אך יש להם את עורך העיתון עמוס רגב. מאמר ארוך פרי עטו תופס את כל הכפולה הפותחת של העיתון (ותמציתו מודפסת על השער). תחת הכותרת "דיון לא אחראי" אומר רגב פחות או יותר את מה שמרידור אומר, עם הקדמה של כמה מאות מלים על מלחמת העולם השנייה והתקפה ממוקדת על "ידיעות אחרונות", שעיקר טענתה כי הקמפיין הנוכחי של כלי התקשורת, כמו קודמיו, נועד למעשה להפיל את ממשלת נתניהו, ולא למען שום מטרה אחרת.

הפרשנים בעיתונים אחרים מעלים סברות שונות למניעים מאחורי הרצון לתקוף איראן. הראל כותב ב"הארץ" על האפשרות "שמדובר עדיין בהפעלת לחץ ישראלית, מעין תרגיל של 'תחזיקו אותי', שמטרתו להחזיר לסדר היום את העיסוק באיום האיראני, שנדחק מראש האג'נדה האמריקאית בשל תהפוכות האביב הערבי". ב"מעריב" כותב עפר שלח כי "לכל מה שאתם קוראים ושומעים על האפשרות של התקפה ישראלית באיראן יש בסיס פוליטי, אידיאולוגי או אישי. [...] הנושא עולה לכותרות לאו דווקא במועדים שקשורים להרעה אמיתית בעניין, אלא לדברים אחרים לגמרי".

נראה שבינתיים, המסקנה היחידה שניתן לחלץ מהסיבוב הנוכחי היא ש"ידיעות אחרונות" הוא עדיין כלי התקשורת בעל היכולת הנכבדה ביותר להוביל את סדר היום הציבורי במדינת ישראל. אין להשוות את היחס של כלי התקשורת לסוגיה לפני הפרסום הבולט של רשימת נחום ברנע בשער גליון יום שישי האחרון לזה שלאחריה. הבוקר, דווקא "ידיעות אחרונות" משעה את הקמפיין בסוגיה.

נו-נו-נו

במקום באיראן, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מתמקדת בפלסטין. "העונש: בנייה", נכתב. המענישה היא מדינת ישראל, והבנייה היא הקמת 2,000 דירות בהתנחלויות מעבר לקו הירוק. בכפולה הפותחת מדווחים איתמר אייכנר, עקיבא נוביק ורוני שקד על צעדי העונשין של ישראל לנוכח המאמצים הדיפלומטיים של הרשות הפלסטינית לזכות במעמד של מדינה עצמאית ובעיקר בעקבות קבלתה של הרשות כחברה באונסק"ו.

"הצעד התקבל כדי להמחיש לקהילה הבינלאומית ולפלסטינים את החומרה שבה ישראל רואה את המהלך הדיפלומטי הפלסטיני", נכתב בידיעה. לבד מ-2,000 דירות "בעוטף ירושלים, בגוש עציון ובמעלה-אדומים", מדווח אייכנר כי ישראל החליטה להקפיא את העברת הכספים שהיא גובה עבור הפלסטינים וכבר מנעה העברת 100 מיליון דולר לרשות, מהלך שעתיד לפגוע ביכולתה לשלם משכורות לעובדיה. בין הצעדים הבאים: שלילת תעודות ה-VIP של בכירי הרשות והשעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם אונסק"ו.

ב"מעריב" [אלי ברדנשטיין, רימון מרג'ייה, אריק בנדר ועמית כהן] מצוטט "גורם שהיה מעורב בהחלטות השמינייה", שאומר כך: "העיקר היה לעשות לפלסטינים נו-נו-נו. הגזמתם. גם אנחנו יודעים להיות קטנוניים. אם תמשיכו עם הצעדים החד-צדדיים עוקפי המו"מ תוך תקיעת אצבע בעיניים של הקהילה הבינלאומית, יש לנו עוד כלים רבים להעניש אתכם".

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח רוני שקד כי הרשות הפלסטינית כלל אינה עומדת בתנאי הסף של אונסק"ו, כיוון שבספרי הלימוד שלה יש מסרים אנטישמיים ברורים. לפי דו"ח חדש של מכון אימפקט לחקר הסובלנות והשלום בחינוך, מדווח שקד, בספרי הלימוד הפלסטיניים נרמז כי היהודים הם נחשים פולשים, אין במפות המתפרסמות בהם אזכור למדינת ישראל ודווקא יש עיסוק רב בג'יהאד ובהאדרת המוות, מעשי אלימות והתאבדות.

אריק בנדר, המשוחח הבוקר ב"מעריב" עם ח"כ אחמד טיבי, פונה אליו בשאלה הבאה: "ישראלים רבים שואלים את עצמם מה יש לפלסטינים לחפש באונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. מה תרמתם לאנושות בתחומים אלה?".

"אחרי שפלסטין התקבלה לאונסק"ו, היא לא תהיה יותר לא-מדינה או פחות שטח כבוש ממה שהיא כיום", כותבת עמירה הס במדור הדעות של "הארץ". "אזרחיה לא יהיו פחות בלתי חופשיים ממה שהם היום, תחת עולו של המשטר הישראלי. אבל האי-ציות האזרחי למרותם של ישראל, ארצות-הברית והקוורטט מעלה את התקווה שהפלסטינים לא יחזרו לשולחן המו"מ. כי המו"מ הפך למכשול בתהליך הדה-קולוניזציה, התנאי ההכרחי לשלום". אגב, גם הס משתמשת בביטוי "נו-נו-נו" כדי לתאר את המהלכים נגד הפלסטינים.

"ז'ורנל": תמונת מצב

קצת יותר מחודש עבר מאז ראה אור לראשונה "ז'ורנל", מוסף "מעריב". הבוקר מחזיק המוסף תריסר עמודים, ובהם עמוד אחד של מודעות "חוקי תכנון ובנייה", עמוד אחד (השער האחורי) עם מודעה מסחרית לחברת תעופה ועוד רבע עמוד עם מודעה מטעם תיאטרון.

בעמוד השער של "מעריב" מופנים הקוראים דווקא למוסף "המגזין", שכמעט נעלם לטובת "ז'ורנל", אך איכשהו שרד ומאז אף הצליח לתפוח מחדש. הבוקר מתפרסם בו מיזם מיוחד, ראשון מאז התהפוכות האחרונות שעבר. כתבי העיתון מדווחים על "מדינה אחרת", שנמצאת ממש מעבר לפינה – יישובי הדרום הנתונים תחת איום הרקטות העזתיות. המיזם נפרש על פני שתי כפולות עמודים ועוד מאמר אורח מאת פרופ' חביבה פדיה, המודפס בשער המוסף. נוסף למיזם כולל "המגזין" מדריך שידורים, מדור תשבצים ומדור רכילות, שממלאים את תריסר עמודיו. ומודעות. כרבע מעמוד השער, עוד כפולה שלמה בפנים וכל השער האחורי. יותר מאשר "ז'ורנל".

חודש הימים שבו קיים "ז'ורנל" דומה להרף עין בכל הקשור לבניית קהל קוראים חדש יש מאין. "מעריב", שהזניח בשנים האחרונות כמעט לחלוטין את האינטליגנציה, עשוי להזדקק לשנה-שנתיים כדי לשכנע אותה שיש טעם לקרוא בו. לשם כך יש להצטייד באורך רוח ומזומנים רבים. בינתיים "ז'ורנל" מספק תוכן מעניין, ובימים האחרונים גם כמה מעמודי החדשות של העיתון מתחילים לתפוס צורה. אם לסמוך על הבטחות "מעריב" למחזיקי האג"ח שלו, יש לעיתון כוונה להמשיך להשקיע בתוכן איכותי. אם לשפוט לפי הניסיון, ולפי הצמצום שכבר פגע ב"ז'ורנל", ייתכן שהמוסף לא יחזיק מעמד די זמן במתכונתו הנוכחית כדי להוכיח שהוא מסוגל לספק את הסחורה.

ענייני תקשורת

גורלה של חברת החדשות של ערוץ 10, והערוץ כולו, עומד במרכז כמה כתבות בעיתונים. ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך על החשש בחברה מפני תיקון חוק שירחיב את מערך שידורי עידן+ ועלול להוביל לסגירתה. העיתון מספק תרשים שנועד לפשט את התרחישים האפשריים. ב"דה-מרקר" מדווחים אמיר טייג ונתי טוקר על העימות שמתנהל בימים אלה בין ערוץ 10 לזכיינית קשת, שעשוי לקבוע כיצד ייראו שידורי הטלוויזיה בישראל.

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על החודש הקשה שעבר על ערוץ 2. רועי ברק מוסיף דיווח משלו על פיטורים המוניים הצפויים בתעשיית הטלוויזיה ("חלק מבכירי התעשייה תולים את האשמה במחאה, שהבהילה את המפרסמים", נכתב בכותרת המשנה).

עוד מדווח אברבך כי משרד האוצר אישר לטלוויזיה החינוכית לבטל את המכרזים המתוכננים למגישי התוכניות "תיק תקשורת" ו"חוצה ישראל".

רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי במחלקת החדשות של ערוץ 1 טוענים שכתבם לשעבר, אוהד חמו, לקח עימו אל חברת החדשות של ערוץ 2 חומרים ארכיוניים של הרשות וכי נעשה בהם שימוש אסור במהדורה המתחרה. ברשות דורשים פיצוי כספי.

גדעון קוץ מדווח ב"מעריב" כי שבועון סאטירי צרפתי בשם "שרלי הבדו" שינה אתמול באופן חד-פעמי את שמו ל"שריעה הבדו" והעניק את הקרדיט על עריכת הגיליון לנביא מוחמד, וזאת בעקבות נצחון המפלגה האסלאמית בבחירות בתוניסיה. בעיתון התפרסמו קריקטורות של העורך הזמני. בינתיים דווח שמשרדי השבועון הוצתו.

משה רונן כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" בגנות הצעת החוק להחמרה בפיצויי הוצאת לשון הרע בלא הוכחת נזק. "החוק המוצע – כך מתעורר החשד – נועד להגן על פוליטיקאים ואנשי ציבור מפני העיתונות", כותב רונן. "הוא נועד לשנות את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאים לעיתונאים [...] העיתונות תיאלץ להפסיק לפרסם חשיפות ולהתרכז בדיווחים 'לא מסוכנים' על דוגמניות ובוגרי תוכניות ריאליטי".