שר הפנים אלי ישי (במרכז), אתמול במושב מיוחד של הכנסת שהוקדש לשריפה בכרמל (צילום: דוד ועקנין)
לא זקוקה, כן זקוקה
שערי העיתונים מחולקים היום לשניים: חלק אחד ממשיך לסקר את האסון בכרמל, האבל והקורבנות, באופן מאופק או מלודרמטי, כל עיתון לפי סגנונו; וחלק אחר ממשיך לעסוק בחיפוש אחר אשמים, בקריאות לוועדת חקירה ובדיונים על אודות דו"ח המבקר.
התיאור דלעיל אינו לגמרי נכון. יש עיתון שלא מקדיש היום שום מקום על השער לאבל ("הארץ"), ויש עיתון ששערו עסוק רק בשכול ובאבל, ולא מתפנה כלל לעניינים כמו מחדלים או האשמות. זהו אותו עיתון ששערו קבע כבר ביום הסיקור הראשון של האסון כי "נתניהו עמד במבחן האש". "גיבורה, אהובה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" היום, המלווה בתצלום מהלווייתה של מפקדת משטרת חיפה אהובה תומר, שמתה מפצעי הדליקה, תצלום של "רגע לפני המוות" ("תיעוד אחרון של הנער אלעד ריבן ז"ל ורב-כבאי אורי סמנדייב ז"ל") והספד של המפכ"ל דודי כהן.
בעצם יש בשער "ישראל היום" התייחסות לאחראים למחדל: "בן 14 הודה שעישן נרגילה וגרם לשריפה", נכתב באחת הכותרות, ומתחת לה: "הנער, תושב עוספייה, נעצר". ששת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לתומר. בעמ' 7 ידיעה על מעשן הנרגילה, ושוב שישה עמודים המוקדשים ל"היום שאחרי" השריפה. עמ' 13 עומד בסימן "ההאשמות". מודפסות בו שלוש כותרות, הרי הן: "גבורת הכבאים לא זקוקה לוועדת חקירה"; "סקר: התמיכה בנתניהו התחזקה"; "בכל זאת, יש על מי לסמוך". פוליטיקאים מוזכרים עוד רק בעמ' 15: "שרה נתניהו גייסה 150 אלף דולר למען הפצועים", נכתב בכותרת אחת הידיעות.
מחול ההאשמות שהעיתונות מחוללת מהיום הראשון של הדיווח על האסון בכרמל נגוע בלא מעט דעות קדומות, תככים לא ענייניים והטיות פסולות (לא רק העיתונים המודפסים; עוזי בנזימן כתב על כך עוד בסוף-השבוע בנוגע לשידורי הטלוויזיה). "ישראל היום" נוקט גישה הפוכה: הוא מאמץ לחלוטין את הנראטיב של הפוליטיקאים, נמנע מחיפוש לא רק אחר אשמים, אלא גם אחר אחראים, ומסתפק בקריאות הידד לשרה. נתניהו אולי עמד במבחן האש, "ישראל היום" בכלל לא ניגש למבחן.
ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "רגעי הגבורה", והיא מודפסת מעל לתמונה של כבאים על רקע להבות רגע לפני שנספו ובצירוף הבטחה ל"תמונה המצמררת מכולן". השליש התחתון של השער מוקדש להלוויית תומר ולהפניות לשני טורי הספד, של כתבת העיתון שרי מקובר-בליקוב ושל יו"ר האופוזיציה ציפי לבני. חלקו העליון של השער מוקדש לכותרת "רוב גורף בעד ועדת חקירה" ("סקר 'מעריב'") ולכותרת "יום הדין", המפנה לטורו של בן כספית, העוסק גם בדו"ח המבקר. בפנים העיתון מדגישים את תוצאות הסקר: ועדה "כולל מסקנות אישיות" ("חד וחלק", נכתב עוד בידיעה של כספית, אולם לא מצורף סימן קריאה).
ידיעה אחרת בכפולה הפותחת של "מעריב" מוכתרת במלים "נתניהו: אין צורך בוועדת חקירה". הכותרת הראשית של "הארץ" היא "נתניהו לישי: הפסק לדרוש הקמת ועדת חקירה". "הארץ" מצטט את נתניהו: "הבעיה אינה במסקנות, אלא ביישומן". בשער "ידיעות אחרונות" משבצת ובה תצלום מהלוויית תומר. הכותרת הראשית היא: "הערכה: המבקר יטיל אחריות על ישי וברק" ("הביקורת המסתמנת: שר הביטחון התעלם מהמלצות דו"ח קודם לצרף את הכבאות למערך חירום ארצי"). הנה, "ידיעות אחרונות" הצליחו להטיל לקלחת גם את ברק. איזו מדורה עליזה.
נא לתלות בכיכר העיר
כותרת היום בעמ' 10 ב"מעריב": "מרכינים ראש, חוץ מאלי ישי"; "הכנסת כיבדה בדקת דומייה את 42 הנספים, אבל השר האחראי על שירותי הכיבוי איחר לישיבה בשעה וחצי". בתוך הידיעה נכתב כי לדיון הגיעו 40 חברי-כנסת (מ-120) וכי ישי היה בסיור ביישובים שנפגעו בשריפה.
אם מישהו סבור עדיין שהעיתונים מתייחסים לאחריותו של ישי באופן שקול והוגן, שיסור לקרוא את המדור "ראש בראש" שבפתח המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". במסגרת הפינה, החדשה יחסית, מובאים מדי יום שני טורים המביעים דעות "בעד" ו"נגד" ביחס לאירוע אקטואלי. שאלת היום היא "האם שר הפנים אלי ישי צריך להתפטר מתפקידו", אבל אף שבכותרת אחד מהטורים כתוב "נגד", שני הטורים קוראים לפטר את ישי, והם חלוקים רק באשר לסיבה: האם משום שכשל כממונה על שירותי הכיבוי (סמדר שיר, "בעד"), או משום שהוא "מצית אש מיומן" (יגאל סרנה, "נגד").
כדאי להתעכב עוד על הטורים האלה, שמתמצתים – שיר בדרכה המטופשת וסרנה בדרכו המחוכמת – את מה ששגוי (ומזיד) בטיפול העיתונאי בישי ובאחריות למחדל בכיבוי האש. תמצית הטיעון של שיר הוא זה: השר ישי אינו מבין בכבאות. תמצית הטיעון של סרנה הוא זה: הפוליטיקאי ישי מחרחר ריב בין תושבי מדינת ישראל.
הטיעון של סרנה הוא דוגמה למחנה גדול של כותבים שמתעבים את הממשלה הנוכחית, סבורים שעליה להתחלף, ומבחינתם השריפה שפרצה בכרמל היא סיבה טובה לכך בדיוק כמו השמש שזרחה היום ברמת-גן. סרנה הגון דיו לכתוב זאת במפורש. העורכים שלו, שמוותרים היום על טור שיציג עמדה שונה, מייצגים את העיתונות הפחדנית שמסתתרת מאחורי תירוצים אקטואליים.
גם הטיעון של שיר מדגים מחנה שלם של כותבים על המחדל ועל האחראים לו: מי שנוטלים לעצמם את החירות המופקרת לכתוב על עניין שאי-אפשר להתכחש כעת לכך שהוא הרה גורל בלי שיטרחו ללמוד עליו דבר וחצי דבר, או אפילו לעצור רגע ולהקדיש לו סתם היגיון בריא. אלו פולטי המלים, הכותבים האוטומטיים, מתלהמי המקלדת המקצועיים ושותפיהם הבכירים: העורכים שמדפיסים את דבריהם בעיתון.
שיר מאשימה את ישי ב"מקצועיות בגובה דשא" בכל הנוגע לענייני כיבוי אש. ממתי שר האחראי על שירותי הכבאות נדרש להיות מומחה לכבאות? האם נדרש משר התשתיות להיות מהנדס? האם שר החינוך צריך לעבור קורס גננות? שר התרבות צריך ללמוד תיאטרון בובות? הרי במשטר הנהוג במדינת ישראל, מיניסטר נדרש לנהל את ענייני משרדו ולהשאיר את הטיפול המקצועי לאנשי מקצוע הממונים לשם כך ועל שום כך. יש עוד דוגמה במרחב הציבורי לבעל תפקיד שאינו נדרש להיות בעל מקצוע בתחום שבו הוא מטפל: עיתונאי. כתבת בריאות אינה נדרשת להיות אחות, כתב לענייני פלילים אינו חייב להחזיק תעודת שוטר ומי שמסקר את תחום הרווחה אינו צריך להיות עובד סוציאלי.
עיתונאים אינם נדרשים להיות אנשי מקצוע בתחום שהם מסקרים אלא בתחום שבו הם עוסקים, עיתונות, כשם ששרים אינם אמורים להיות אנשי מקצוע בתחום משרדם אלא בתחום בו הם עוסקים – ניהול. אבל בעוד תחום העיסוק של השרים כולל מלבד ניהול גם עיסוק נדרש בפוליטיקה ובתעמולה, עיתונאים אמורים להתמקד רק בעיתונות. הטקסט של שיר הוא דוגמה, אמנם קיצונית, לדרך שבה עיתונאים מנצלים רגע של מהומה ציבורית כדי לזנוח את תפקידם ולעסוק בפוליטיקה ובתעמולה. הפעם על הכוונת ניצב גבר לא מגולח עם כיפה שחורה, מחר זה יהיה מישהו אחר.
עם או בלי ישי
שירותי הכיבוי לא ישתנו אם אלי ישי יפוטר, ואפילו לא אם יוזרמו אליהם מיידית כספים, כותב עפר שלח במדור הדעות של "מעריב". "המזור יבוא כשנבין למה שירותי הכיבוי הוזנחו: בראש ובראשונה בישראל נותק כבר מזמן הקשר בין תפיסת המציאות למעשה היומיומי, בין החרדה לביטחון ובין העשייה לשיפורו. [...] במלחמה הבאה העורף יספוג בכמויות שלא הכרנו. [ …] חמושים באבחנה הזו יוצאים אותם קברניטים עצמם לשוק, מצוידים ביותר מ-60 מיליארד שקל בשנה, וקונים צבא התקפה משוכלל, מתוחכם ולא רלבנטי.
"[...] כולם יודעים את זה [...] אבל אותם אנשים ממש מאשרים מדי שנה תקציב שבו אין זכר לאמירות שלהם עצמם. למה? כי ביחס האינפנטילי שלנו לביטחון, להגיד את זה פירושו לא לאהוב מספיק את צה"ל. ואף אחד, חוץ מכמה עיתונאים עוכרי ישראל, לא רוצה להיראות כאילו הוא כופר בזה שהצבא שלנו הוא הכי טוב בעולם, ושואל במקום זאת אם הוא הצבא שאנחנו צריכים".
ועוד כותב שלח: "כולם מנסים היום לצפות את האסון הבא, מתוך הנחה שעכשיו נדע להתכונן למלחמה הקודמת, שעלתה בחיי עשרות ובשמורת הטבע הגדולה בכרמל. אבל המלחמה הקודמת כבר היתה קודם: ב-2006 יערות הצפון בערו במלחמת לבנון השנייה, על שטח גדול עוד יותר. ההבדל היחיד הוא המקרה הטרגי של אוטובוס השב"ס וקציני המשטרה הבכירים: בלי הקורבנות, נודה על האמת, גם הרעש התקשורתי היה קטן בהרבה. גם אחרי 2006 ההזנחה המכוונת של שירותי הכיבוי נמשכה; וכל עוד לא נתחיל לתפוס את המדינה והביטחון במונחים אזרחיים, מה הם עושים עבורנו ועד כמה הם מתאימים לתפקידם, כך יהיה – עם או בלי אלי ישי".
באותו מדור מתפרסם גם טור של בן דרור ימיני, אבל הוא כה מהפכני, כה קורא תיגר על הרוב המוחלט של מה שנכתב בעיתונים בימים האחרונים, שמסוכן לצטט ממנו. אפילו קישור אי-אפשר לתת, כי הוא לא הועלה לאתר nrg, אולי מפחד למתקפה של אזרחים זועמים על חשבון הפייסבוק של האתר.
האסונות הבאים
העיתונים לא חיכו יותר מיום-יומיים כדי להזכיר, ובצדק, שיש עוד סכנות ופגעים האורבים מעבר לפינה מלבד אלה של האש, ושיש להקדים ולהתכונן אליהם מבעוד מועד. "בדיקת 'הארץ': ממשלת ישראל לא מיישמת דו"חות שמתריעים מפני אסונות המוניים", נכתב אתמול על שער "הארץ". כתבי העיתון הזכירו שורה של אסונות – "רעידת אדמה, פגיעת טיל במתקן עם חומרים מסוכנים במפרץ חיפה, תאונת מטוסים והתפרצות מגפה" – ובדקו כיצד מדינת ישראל נערכת לקראתם. באותו יום הקדיש "דה-מרקר" ידיעה למבני ציבור שלא מוגנו מפני רעידות אדמה, למרות הנחיות מפורשות. היום כותב יהודה שרוני במדור הדעות של "מעריב" על אי-המוכנות לרעידות אדמה.
יש לברך את העיתונאים המסוגלים להרחיק מבט אל מעבר לגליונות המיוחדים ולאסונות הרגע ולספק את התמונה הרחבה, להזהיר ולהתריע, באופן שקול ובלי לעורר פאניקה, מפני האסונות הבאים, כדי שלא יהיו לנו עוד גליונות מיוחדים. כשם שהמלחמה על רווחי הגז איפשרה לעיתונים להציף אל פני השטח של הדיון הציבורי את שאלת ההכנסות משאר משאבי הטבע של מדינת ישראל שנמסרו לתאגידים ולבעלי הון, כך אסון טבע שתפס את ישראל לא מוכנה יכול וצריך לשמש עילה לחדש ולעורר את הדיון הציבורי במוכנות לפגעי טבע ואדם נוספים.
הדיון בשאלת האחריות על מחדל האש ודאי יימשך, אך מהמידע שסיפקו לנו כלי התקשורת עד כה ברור כי חלקה של התקשורת עצמה מכריע. זאת, משום שהסיקור העיתונאי בימים האחרונים לא חשף חוסר פעילות ואדישות של הדרג הממשלתי, הפקידותי והמקצועי ביחס למערך כיבוי האש; להפך, גם הסיקור הארסי ביותר תיאר פעילות ענפה למדי, ישיבות, דיונים, מכתבים והצהרות. מה שהיה חסר הוא מידת הדחיפות שמספקת התקשורת כשהיא מטפלת בנושא ומעלה אותו על סדר היום.
שרוני מתאר בטורו מציאות דומה ביחס למוכנות לרעידות אדמה: ועדות מתכנסות, דו"חות נכתבים, המלצות ניתנות, שרים מחליטים, ועדות שוב מתכנסות, עוד דו"חות נכתבים, כספים מוקצים, עוד ועדות מתכנסות – ומה שחסר הוא אותו זיק, אותו גץ שידליק את ערימת הקרשים הזו של המלצות והחלטות וחצאי פעולות, משהו שייתן את הדחיפה.
בימים האחרונים חיפשו כלי התקשורת סיקורים קודמים שלהם עצמם בסוגיית מערך הכיבוי, כדי שיוכלו להתפאר בהם, להדפיס אותם מחדש בעיתון, להשמיע ברדיו או לשדר בטלוויזיה. השלל היה דל. כיבוי אש עיניין את התקשורת פחות משכיבוי האש עיניין את שר הפנים. התקשורת הקדישה לכיבוי האש פחות זמן משראש הממשלה הקדיש לכיבוי האש.
עוד מעט, עוד ימים אחדים, יידחקו מאורעות האש בכרמל מסדר היום התקשורתי. עוד שבועות אחדים הם ייהפכו לזיכרון רחוק. האם גם אז יופיעו בשערים הראשיים של העיתונים ידיעות המתריעות על המוכנות הדלה לקראת אסונות כמו רעידות אדמה או דליפות חומרים מסוכנים? כנראה שלא. האם השגרה, או העדרה, שוב תדחק את דו"חות הביקורת השונים לירכתי הראש התקשורתי? כנראה שכן. זו דרכו של עולם: השגרה מכסה על עניינים שהיו צריכים להיות בוערים; העדרה של שגרה מערים ערימות על עניינים שצריכים להיות מטופלים.
אבל בעוד עיתונאים אינם צריכים להיות מומחים לכיבוי שריפות או לרעידות אדמה, עליהם להיות מומחים לפעול שלא כדרכו של עולם: לחרוג מהשגרה, או מהעדרה, ולדעת להבליט את מה שחשוב, להתריע, להזהיר, לדרבן, לטפוח על השכם ולבעוט בישבן. לא כדי לא להיות מוזמנים לוועדת החקירה הבאה – התקשורת ממילא לא תעמוד אף פעם בפני ועדת חקירה – אלא כדי להרוויח את הזכות לקרוא לכינון אחת.
בעמוד הראשי
אתמול מכר "ישראל היום" את השער שלו לחברה סלולרית, ולא בפעם הראשונה. "הארץ" עשה זאת כבר כמה פעמים בעבר, ואף הרחיק לכת ושילב את המסרים הפרסומיים בתוך התוכן המערכתי שבעמוד השער. היום מוכר "מעריב", כמדומני בפעם הראשונה, את עמוד השער שלו לאותה חברה סלולרית. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון העברי הגדול היחיד שטרם מכר את השער לפרסומת. בארה"ב נכנעו כבר העיתונים כולם. השנה היה ה"וושינגטון פוסט" העיתון האחרון שסירב לפרסומת מהסוג הזה. לא פרסומת שמכסה את השער כולו: פשוט פרסומת בעמוד השער.