אבי דר, החשוד ברצח ציפורה נחמו, אתמול בבית-המשפט (צילום: אביר סולטן)

גל האלימות

האם התבטאויותיו של המשנה לראש הממשלה בוגי יעלון הן המשכו של גל האלימות? לפי העיתונים, נראה שכן. אחרי כמה ימים שבהם הקדישו העורכים את הכותרות הראשיות לגל פשע שבדו ממוחם הקודח ("מספר מקרי הרצח נותר יציב", אמר אתמול המפכ"ל בישיבת הכנסת), מככב עכשיו יעלון כמלפפון הראשי של גליונות ה-20 באוגוסט. להלן הממצאים:

הכותרת ב"הארץ" היא, כבדרך כלל, עניינית ולא מתלהמת: "המשנה לרה"מ יעלון: האליטות ושלום-עכשיו הם וירוס". כותרת המשנה נצמדת גם היא לעובדות, וכוללת תגובה של הנוגעים בדבר (ראש הממשלה ותנועת שלום-עכשיו): "השר משה (בוגי) יעלון אמר בכנס משותף עם ראש חטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד, משה פייגלין: 'כשהפוליטיקאים מביאים את יונת השלום, הצבא צריך לנקות אחריה'. בעקבות הדברים, זימן נתניהו את יעלון לבירור. שלום-עכשיו: 'יעלון הוא האיום האסטרטגי האמיתי על ישראל".

"תקלת בוגי" היא הכותרת של "מעריב". כותרת הגג: "יעלון: שלום-עכשיו והאליטות הן וירוס". כותרת המשנה: "הפה של בוגי יעלון שוב מסבך אותו. 'אני לא מפחד מהאמריקאים', הכריז המשנה לראש הממשלה בכנס של הפייגלינים, הפלג הימני ביותר בליכוד, 'כבר כרמטכ"ל אמרתי – כל פעם שהפוליטיקאים מביאים הנה את יונת השלום, אנחנו כצבא צריכים לנקות אחריה'. נתניהו רתח – וזימן את יעלון לשיחת נזיפה בארבע עיניים".

יעלון, אם כן, הוא "בוגי" (ומה זה "תקלת בוגי"? אני לא מבין את ההתחכמות שאמורה להיות טמונה בכותרת הזו. ובעצם, האם כותרות מתחכמות אינן אמורות להיות נחלתם של מקומונים?), ראש הממשלה "רתח" (אולי הוא לא רתח? אולי הוא רק כעס מאוד? ואולי הוא בכלל לא כעס, רק חש אי-שביעות רצון? האם עורכי "מעריב" מטיילים תדיר בתוך ראשו של ראש הממשלה? ואם כן, מדוע הם אינם מביאים משם מידע יותר מעניין מאשר קביעות בדבר מצבו הרגשי?), וחטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד הם "הפייגלינים" (מדוע לקרוא לדברים בשם עממי מבזה ולא בשמם? האם מעכשיו יכונה "מעריב" "צהובון שהיה פעם נפוץ" בכל פעם שייזכר שמו?).

משה יעלון בביקור ביישוב חומש, ה-17 באוגוסט (צילום: מרים אלסטר)

הכותרות ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" נמצאות בתווך שבין אלו של "הארץ" ו"מעריב". כותרת המשנה של "ישראל היום" נותנת פתחון פה ל"לשכת יעלון" ("עמדותיו ידועות והוא עומד מאחוריהן"), ואילו זו של "ידיעות אחרונות" ל"בכירים בליכוד" ("בוגי הפך לימין תמהוני"). הסיקור של "ידיעות אחרונות" הוא החריף ביותר נגד יעלון, ולו רק בגלל טורה של סימה קדמון, שחלקו מודפס על שער העיתון. קדמון טוענת שמאחורי דבריו של יעלון לא עומדת אידיאולוגיה, אלא טיפשות. זהו טיעון מעגלי, המלמד בעיקר על חוכמתו של הטוען.

לא רק הפובליציסטים, גם הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות", וגם בעיתונים האחרים, חריף מאוד בביקורתו כלפי יעלון. מיהן ה"אליטות" שיעלון תקף? אולי התקשורת היא אחת מהן.

וגל האלימות

ובכל זאת, בלי פלילים אי-אפשר. בתפריט הכותרות: המשך סיקור מעשי הרצח (אלה, כרגיל, מתרחשים מדי פעם) והמשך החיפוש אחר סיבות לאלימות הפושה כאן (היא פושה? לאו דווקא. הנתונים מראים אחרת). יש גם מי שלא מחפשים סיבות, אלא אשמים. כך חציו התחתון של שער "מעריב" מוכתר בכותרת "להם אין פתרון". התצלום הוא של השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, שנתפסו בתנוחות מביכות (יכול לקרות לכולנו, גם לעורכים ב"מעריב"). הכיתוב: "הפנים אומרות הכל" (תמונה כמעט זהה מופיעה כאן בהמשך).

"12 אזרחים כבר שילמו בחייהם, אבל השר לבטחון פנים והמפכ"ל מודיעים לציבור: אין לנו איך לעצור את הרצח הבא", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת הזו, והגישה הזו, הן דמגוגיה צרופה. "מעריב" מאשים את המפכ"ל והשר ברצח הבא; נראה שהמלה לינץ', או קריאה ללינץ', תהיה מתאימה כאן. אולי אפשר יהיה לחפש אחריה בדיווחים על רצח ליאונרד קרפ.

כותרת עמ' 4 ב"ידיעות אחרונות" היא ציטוט של המפכ"ל דודי כהן: "רוצים ג'וליאני? תנו לי תקציב". בהמשך למאמר המערכת המבולבל של "הארץ" מלפני כמה ימים, שהזכיר את בנייני המטה המפוארים של המשטרה, מתפרסמת היום כותרת על שער העיתון: "האוצר תוקף את המשטרה: התקציב גדל, שירכזו מאמץ בשטח ולא בניפוח המטות". כלומר, לפי האוצר, גודלו – או קוטנו – של תקציב המשטרה אינו יכול להיות הסבר מספק לשיעורי האלימות בישראל.

מפכ"ל המשטרה דודי כהן (מימין) והשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ', אתמול בישיבת הכנסת (צילום: קובי גדעון)

גדעון לוי מספק בתחילת טורו היום בדעות "הארץ" נתונים סטטיסטיים, שהוא שאינו מסגיר את מקורם, ולפיהם מבחינת תדירות מקרי הרצח, אנחנו בין שבדיה לניו-יורק. אף שמדובר בנתון סביר למדי, לוי אינו מרוצה ממנו והוא יוצא לחפש סיבות למציאות העגומה, לדעתו. הוא חוזר עם סיבה מפתיעה: החלטתה של ישראל להתגונן מפני אויביה יצרה כאן חברה אלימה (באופן מפתיע מעט יותר, גם ב"מעריב" מתפרסם טור המביע טענה דומה, אם כי מרוככת בהרבה, של שי להב).

"זאת היתה הכרעתנו: לגונן על עצמנו לדעת מפני כל סכנה חיצונית, על חשבון כל הסכנות האחרות, מאיימות לא פחות". האם זו הסיבה היחידה? לא, "זה לא כל הסיפור", מודה לוי, יש עוד כמה גורמים: "יש רוצחים פסיכופטים, יש אלכוהול שזורם כמים, יש נוער שגדל במועדוני הסלקציה, יש קבוצות מודרות, מקופחות ושנואות". אבל אלה עניינים שבשוליים. הסיבה העיקרית היא ש"ישראל בחרה להיות ארץ קשוחה". לפעמים גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה. נדמה שלא הפעם.

מהי בכל זאת הסיבה לאלימות? לא ברור. אולי זה פשוט טבע האדם. אותו טבע שגורם לאנשים מהוגנים בתכלית כמו העורכים ב"מעריב" לעטר, גם היום, את דפי העיתון בלוגו נוראי של יד מניפה סכין ממורטת משל היה זה עלון של חמאס.

הסיקור האמיתי

"מי ייהנה מהשתלטות בן-דב על פרטנר", שואלת כותרת מאמרו של גיא רולניק, המתפרסם היום במוסף "מרקר ויק". רולניק קובע שהמחיר ששילם אילן בן-דב על חברת הסלולר פרטנר (המחזיקה במותג אורנג') לא היה נמוך (כפי שטען המתחרה נוחי דנקנר, הבעלים של סלקום), מזכיר כי המחיר ששולם הוא תוצאה של מינופים גבוהים מאוד, ובעיקר מדגיש את העובדה כי שוק הסלולר הוא שוק לא תחרותי, ושזיכיון להיכנס לשוק הזה כמוהו כרישיון להדפסת כסף.

"לבן-דב, לדנקנר, לסבן ולמנהלים שלהם אין כל סיבה להתחרות זה בזה", כותב רולניק. "שוק הסלולר רווי, הרווחיות של החברות גבוהה ולא שונה מהותית, וכל שנותר להם הוא לאחד כוחות נגד כל ניסיון של רגולטור, מחוקק או יזם המבקש להכניס תחרות לשוק". הנמענים של הטור הם "הרגולטורים של שוק התקשורת והשר משה כחלון בראשם, והמשקיעים המוסדיים המעמידים הלוואות לבן דב. אם הם לא יעשו את עבודתם נאמנה, הציבור ישלם פעמיים על עסקת פרטנר: דרך חשבון הסלולר ודרך חשבון הפנסיה שלו".

כיצד יעשו את עבודתם נאמנה? "כחלון צריך להיערך לקרב הענקים שלו ולהחדיר לשוק הסלולר תחרות בכוח, בנחישות ובמהירות – בכל דרך אפשרית. המנהלים של המשקיעים המוסדיים צריכים לדאוג שהריביות ושהבטחונות שהם דורשים מהיזמים הממונפים מפצים את לקוחותיהם על הסיכון". כחלון צריך להחליט, מסכם רולניק, "אם הוא כאן בשביל שבעה משקיעים עשירים או בשביל שבעה מיליון בעלי מכשירים ניידים". דברים כדורבנות, בדיוק כאלו שצריכים ללוות סיקור של מאורע כלכלי כמו העברת בעלות על חברת סלולר, גם אם באיחור של כמה ימים.

נו, באמת

די כבר, נמאס. "למרות הסקפטיות: יוצאים מהמיתון", מכריזה הכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב". "גם לבנק ישראל כבר אין ספק", קובעת כותרת המשנה, "'יש שיפור ממשי, תפנית במשק'". לעורכים שלוחה תחינה: אנא הזדיינו בסבלנות. כשנצא מהמיתון – על בטוח ובאופן הקרוב ביותר לוודאי – הודיעונו על כך בכותרת ראשית. עד אז, האם אין מספיק עניינים כלכליים לעסוק בהם?

חדשות מאתמול

"היום: פרשת הגופות המבותרות נחשפת", מכריזה כותרת המודפסת ברצועה התחתונה של שער "מעריב" ומפנה לעמ' 4. מה אמור להבין מכך הקורא? הרי היום הוא "היום", כלומר – ממש עכשיו, ואם כן, בעמ' 4 יידפס פתרונה של הפרשה. ברור שלא. "היום" בזמן-עיתונים הוא למעשה "מחר" – עת לא מושגת שעדיה לעולם לא נגיע. "אתמול" הוא היום של העיתון (ו"שלשום" הוא עבר רחוק מצועף בערפילים).

היום, אם כן, תסיר המשטרה את צו איסור הפרסום מעל פרשת הגופות המבותרות, אתרי האינטרנט ידווחו על כך בזמן אמת, תוכניות האקטואליה בטלוויזיה יחרו יחזיקו אחריהם, והעיתונים ידפיסו את הפתרון מחר, יחד עם שאר חדשות אתמול, למשל: התאבדותו בתלייה של הבדרן ופושע התרבות דודו טופז. ובקיצור, נדמה לי שאפשר להחליף את הכותרת "משבר העיתונות המודפסת" באחת הולמת יותר: "גסיסתה של העיתונות המודפסת". גו אמזון, הגיע הזמן לעיתון אלקטרוני.

ועוד מסמר אחרון: ב"ידיעות אחרונות" כותבים ניר גונטז' ואמיר זוהר כי הרוצח חשף את עצמו ככל הנראה בטוקבק באתר וואלה (הנה קישור, הטוקבק עצמו הוסר). מדהים.

ביקורת העיתונות

זוכרים את פרשת בנק הפועלים? התבטאות – אומללה? – של המפקח על הבנקים רוני חזקיהו שלשום הוציאה אותה מהארון. "הגיע הזמן לחקור", דורשת הכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "עכשיו, כשהאבק בבנק הפועלים שקע, בנק ישראל לא יכול להמשיך ולהסתיר מאיתנו את הסיבות למהלכיו הקיצוניים. מבקר המדינה חייב לפתוח בחקירה, ועכשיו".

העמוד הפותח מוקדש לטור של סבר פלוצקר, המגייס לטובת דרישתו את מבקר המדינה, המותח ביקורת על המפקח על הבנקים ועל בנק ישראל שלא סיפקו לו עדיין את ההבהרות שדרש מהם.

ב"גלובס" כותבת סטלה קורין ליבר ברוח דומה, תוקפת בחריפות את חזקיהו ואת סטנלי פישר וקוראת להם לחשוף את הסיבות שהביאו אותם לדרוש את התפטרותו של יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר.

ופעם כפארסה

"דבריו והתנהלותו של המולטי-מיליונר, שעלה לישראל לא מזמן, מביע אהבה רבה לירושלים, תורם סכומים גדולים ומממן את בית"ר ירושלים, מזכירים את התבטאויותיו ואת דרכו של מולטי-מיליונר זר אחר – ארקדי גאידמק. גם גאידמק חזר וטען שהוא שווה הרבה יותר מההערכות לגביו, בלי לפרט מדוע", כך כותב ליאור דטל בכתבת דיוקן מוצלחת וחשובה על גומא אגייאר במוסף "מרקר ויק". גם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסמת כתבה דומה, מוצלחת פחות ומסתחבקת יותר, של גבי בר חיים (באותו מוסף מתפרסמת גם כתבה מאלפת של אריק וייס ושרה ליבוביץ דר, על עניינים מפוקפקים ביותר בהתנהלותו של המיליארדר האוסטרי-יהודי מרטין שלאף, ששמו הוזכר צמוד לזה של אריק שרון ושל אביגדור ליברמן. בסך-הכל מדובר בגיליון מוצלח במיוחד של המוסף).

כותרת המשנה של כתבתו של דטל ב"מרקר ויק": "בגיל 31 ואחרי שחברה שבה היה שותף נמכרה תמורת 2.5 מיליארד דולר, עלה גומא אגייאר לישראל. מאז הוא קונה נדל"ן, משקיע בחברות, תורם לאגודות ומממן את בית"ר ירושלים. לטענתו הוא שווה הרבה יותר מ-100 מיליון דולר, אבל ערפול סביב עסקיו, תביעות משפטיות והסתבכות עם המשטרה מעיבים על התדמית הזוהרת של הפילנתרופ החדש בעיר".

בכותרת הזו יש מלת תיאור מדויקת מאוד: "זוהרת". התדמית של אגייאר, ושל אנשים עשירים אחרים, אכן מסנוורת רבים מהעיתונאים הישראלים. אלא שהבלגן העסקי, התביעות וההסתבכויות המיוחסים לאנשי עסקים אלה אינם אמורים להעיב על הזוהר, אלא לעמעם את הסינוור. ובמלים אחרות: גומא אגייאר מספק לתקשורת הישראלית הזדמנות פז לכפר על חטא הסיקור את ארקדי גאידמק: פשפשו בציציותיו, אל תעריצו אותו, אבל גם אל תתייחסו אליו כאל קוריוז. קחו את העניין ברצינות. תחסכו לעצמכם את המבוכה.

סלקציה מאוד חזקה

במקומון "העיר" מספרת חן שמש על התנהלות של אנשי מועדון תל-אביבי בשם קלרה. שמש מצטטת את הזוג פולינה ברויטמן ויבגני ויינשטוק, שביקשו לערוך מסיבת נישואים ל-30 איש במועדון. הם הופנו למפיק בשם ירון חן, מחברת טוטאל-הפקות, שביקש מהם רשימה שמית של המשתתפים.

"משקיבל את הרשימה, התקשר חן לזוג הצעיר ואמר שהוא מוטרד מאחד השמות המופיעים בה, ראיד סלחן [...] הוא שאל אם הוא ערבי ואמרתי שהוא דרוזי, אז הוא אמר שזו בעיה מבחינתו", מצוטטת ברויטמן, שאף טרחה לפרט לפני המפיק, ירון חן, את מעלותיו של סלחן: שירת בצה"ל ובוגר אוניברסיטה. "אבל הוא עדיין לא היה מרוצה", אומרת ברויטמן. "רק כשאמרתי שראיד הוא פיזיותרפיסט של נבחרת כדוריד הוא התרצה ואמר, 'אז תדאגי שיגיע בחולצה מכופתרת ובמכנסיים".

שמש מביאה גם את תגובתו של המפיק של קלרה (שאמר לברויטמן בין היתר: "יש אצלנו סלקציה מאוד חזקה"): "בסוף הסכמתי לסגור לה את האירוע, אז מה הבעיה? [...] רציתי לבדוק אם מדובר בערבי ישראלי [...] ביקשתי שכולם יתלבשו יפה, לא רק הוא. זהו. אני לא מוכן לענות יותר על שאלות".

ענייני תקשורת

בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ" מודעת עמוד מטעם הארגון כוח-לעובדים, המופנית לשר התמ"ת וקוראת לו להעלות את שכר המטפלות. ארגון כוח-לעובדים לא מימן בעצמו את עלותה הגבוהה למדי של המודעה: היא התפרסמה בזכות עסקה שעשה ועד העובדים של "הארץ" עם הנהלת העיתון, שלפיה יוכלו העובדים לאפשר לעמותות לפי בחירתם לפרסם מודעות ללא תשלום "על בסיס מקום פנוי". "הלחץ שיצרה המודעה קידם את המאבק", כתבו אנשי ארגון כוח-לעובדים במכתב שנשלח בשבוע שעבר לוועד "הארץ". "מחר הולך בנימין בן אליעזר להכריז רשמית על מחויבותו לנושא, אין ספק שלפרסום היה חלק בכך".

"ערוץ 10 נתקל בקשיים למכור את החסות לעונה השלישית של 'הישרדות', ונאלץ להוריד מחירים ולקצר עסקאות", נכתב בכותרת משנה לכתבה של חני יודל ב"עסקים".

"הראיון עם נורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה היוצאת, שפורסם השבוע ב'גלובס הערב', מקומם כבר מהכותרת שלו", כותבת עדי לוי-איתן ("כלכלנית, מבקרת פנים ומרצה לארגון וניהול במכון אבני") ב"גלובס". "דאבוש אומרת כי 'ערוץ 10 הוא החמצה גדולה שכולנו אחראים לה'. מי זה כולנו? קראתי את הראיון בעיון ולא מצאתי [...] האם כוונתה שגם הכתבת אחראית? ואולי העיתון אחראי? ואולי אנחנו, עם ישראל, אחראים להחמצה הגדולה? תמהני.

"בהמשך היא אומרת כי [...] למועצה יש אחריות ל'שוק היצירה, עובדי הערוץ והרפורמה שבשער'. מה הבנתי מכל זה? 1. מותר לעבור על החוק או צריך להתגמש איתו באיזושהי צורה כדי שערוץ 10 הנוכחי, שנכשל כישלון עסקי חרוץ, יוקם מן המתים וימשיך לעבוד. 2. הסיבה לכל הגמישות הזאת [...] היא כי נורית דאבוש דואגת ליצירה של ערוץ 10 [...] תרבות? ערוץ 10? הלו! מי שדירדר את התרבות בשם אלוהי הרייטינג והתחרות מול ערוץ 2 הוא ערוץ 10, דרך תוכניות כמו "הישרדות", "הבלוק", "לרדת בגדול", "הדוגמניות", "מחפשים אהבה", "קרב סכינים", "היפה והחנון" ועוד [...].

"ובחזרה לכותרת ולדבריה המתיימרים והצדקניים של דאבוש: 'ערוץ 10 הוא החמצה גדולה, שכולנו אחראים לה'. יכול להיות שהיא צודקת: בימים אלה, לפני ראש השנה ויום הכיפורים, חובה עלינו לעשות חשבון נפש. אולי הפלנו, באמת, במו ידינו את ערוץ 10. אני מודה שחטאנו כשריחמנו על הבנות מ'שוק הבשר' בתוכנית 'הדוגמניות', ואולי טעינו כשנגעלנו מהתככים של 'הישרדות', או ייתכן שפשענו כי פיהקנו ב'היפה והחנון', 'הבלוק' ושות'. לסיכום, אני מקווה שאכן 'מודה ועוזב ירוחם' ומן השמים ירחמו עלינו – ומכרז חדש ייצא לדרך במהרה בימינו".