זירת הירצחו של ליאונרד אריק קרפ, חוף תל-ברוך, תל-אביב (צילום: רוני שיצר)

ארבע הכותרות על שער "ישראל היום" מסכמות את ארבעת העניינים שעל סדר היום של העיתונים כולם. "המחדל בלשכת הרמטכ"ל", "המפכ"ל: התמונה מתבהרת בפרשת הגופות המבותרות", "המיתון נגמר? המשק צמח ב-1% ברבעון השני" ו"לא ייאמן" (שיא עולם חדש בריצת 100 מטר).

שירו של אוגוסט, אם כן, יכול להיקרא "בשבח הנורמליות": כרטיס אשראי גנוב של מפקד הצבא, פרשיית רצח ביזארית וענייני ספורט וכלכלה. אמריקה.

אלימות

כתבת השער של מוסף "24 שעות" היא ראיון עם ד"ר יעקב קרפ, אחיו של הנרצח אריק קרפ. כותרת המשנה מספרת: "'במדינה שאין בה משטרה ואין בה מערכת אכיפה – אנשים חפים מפשע משלמים את המחיר'. רופא העיניים ד"ר יעקב קרפ, אחיו של אריק שנרצח בסוף השבוע, הותקף גם הוא לפני כשנה וחצי. התוקף היה מטופל. זמן קצר לאחר מכן נסגר התיק מחוסר עניין לציבור.'אם היו מענישים במקרה שלי בחומרה', אמר ד"ר קרפ, 'אולי מכת האלימות הייתה נבלמת ואחי היה עדיין בחיים'".

ציטוט של אחי הנרצח קרפ משמש גם הכותרת השנייה בחשיבותה על שער "הארץ" ("הפשיעה לא זוכה למענה מהמשטרה"). הכותרת הראשית של "ישראל היום" וכותרת גג על שער "מעריב" מוקדשת לפרשת הגופות המבותרות ול"פריצת דרך" שאסור לפרסם מידע על אודותיה (ובכל זאת מפטפטים עליה בלי לומר דבר, רק זאת: לא מדובר ברצח סדרתי. גם זה משהו). מעשי הרצח, במיוחד רצח קרפ, מסחררים את העיתונים במעגל של אלימות נגד אלימות.

כך למשל המשבצת השחורה בראש שער "מעריב", שעליה מצוירת יד אדומה כדם עם הכתובות "די לאלימות" ו"זה בידיים שלכם", והפניה לאתר האינטרנט של העיתון. יש משהו כל כך מגוחך, כל כך פתטי, בקמפיינים האלה, שמקשה מאוד להאמין בכנותם של העומדים מאחוריהם. הנה קביעה נחרצת: קמפיינים עיתונאיים של טבלואיד צהבהב, שעיקר התנובה שלהם כרגע הוא פרויקט טוקבקים(!), אינם בשום פנים פתרון לאלימות, אלא רק המשכה בצורה מעודנת.

פרקליט המדינה משה לדור נענה לקריאתו של אמנון אברמוביץ' אתמול ב"ידיעות אחרונות" ("איפה מזוז") וכותב טור המתפרסם בעמוד הראשון של העיתון. רובו של הטור שבחים לרשויות האכיפה והמשפט, ה"נחושים להתמודד עם פשיעת הרחוב האלימה", וסופו קריאה לשים דברים בפרופורציה: "למרות הכל, אין לנו לאפשר לרצף אירועים אקראי לעוות את תמונת המציאות של חיינו. איננו משתייכים לאותן מדינות שהציבור מתיירא להתהלך ברחובותיהן". אבל לדור מפנה בכל זאת אצבע לנקודה שלדעתו, כנראה, טעונת שיפור בכל זאת: יש להסיט בחזרה את נקודת האיזון משמירה על זכויותיהם של עבריינים להגנה על הציבור הרחב. מפיו של פרקליט המדינה, זו אמירה משמעותית מאוד.

אבל הבעיה היא שכותבי טורים למיניהם מתבלבלים בין שמירת זכויותיהם של העבריינים לבין שמירת זכויותיו של האזרח, ודוק. הבלבול הזה מאחד כותבים מן הז'אנרים המנוגדים-לכאורה "זעקתה של אם" ו"צעקתו של שוביניסט". כך, לדוגמה, כותבת היום סמדר שיר בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות": "החזירו את השוטר הרע. אני רוצה לראות שוטרים קשוחים בכל צומת ובכל פינה. גם במועדונים, גם בגני שעשועים, גם על שפת הים. אני רוצה שהשוטרים ייראו מפחידים [...] אני רוצה שיעניקו להם זכויות לשיפוט מהיר [...]".

זו עוד דוגמה לפטפטת הפשיסטית שממלאת את העיתונים אחרי מקרי אלימות מתוקשרים. בפעם שעברה היה זה היחצן רני רהב שקרא במפגיע להחזיר את עונש המוות. הכותבים האלו שוכחים שהשוטר הרע בעל הזכויות לשיפוט מהיר יכול לשבור את הפרצוף גם להם עצמם, ולא רק לעבריין האלים.

ועוד טעות: שיר מספרת כיצד, בעקבות התנהגות תוקפנית של שוטרים אמריקאיים שהאשימו אותה בזריקת זבל בפארק, "אפילו מקל של ארטיק לא העזתי להשליך על המדרכה". אבל שיר ודומיה שוכחים שההרתעה המשטרתית לא אמורה להיות מכוונת כלפי נשים מבוגרות המשליכות פסולת. אלה זוכות לכותרות בעיתונים רק כשהן נרצחות באלימות, ואותו שוטר קשוח, שיקבל את הזכות לבצע חיפוש פולשני בביתה של החשודה בהשלכת פסולת, לא ממש קשור להחלטה המיידית של צעיר שתוי להעיף אגרוף למפתח הלב של זקנה. ועוד נחזור לנקודה הזו.

גם לעיתונות הכלכלית יש מה להגיד בעניין: לפי אפרים רבין, הכותב במדור הדעות של "דה-מרקר", "מערכת המשפט דוחפת לעבריינות" בשל העומס בבתי המשפט, התארכות הדיונים והיעדר האכיפה. כראוי לטור המתפרסם בעיתון כלכלי, רובין מתייחס בעיקר לפן הכספי: אי-היכולת של מתדיינים לקבל את הכספים שנפסקו לטובתם, הגוררת פנייה לגורמים פליליים העוסקים בגביית חובות.

האם הבעייה היא כלכלית, כלומר, תקציבית? כך לפחות נרמז בכותרת הגג לכפולת העמודים העוסקת ב"משטרות העירוניות" ב"ידיעות אחרונות": "מה עלול לעכב הוספת מאות שוטרים לרחובות הערים? ויכוח בין האוצר למשטרה". ואם התקציב יגדל, הבעיה הבטחונית תיפתר? הכפולה הפותחת של "כלכליסט" עוסקת בבדיקת התקציב המשטרתי. הכותרת – "התקציב המשטרתי מבוזבז, המערכת לא אפקטיבית"– היא ציטוט של המפכ"ל לשעבר אסף חפץ, ש"דבריו עולים בקנה אחד עם ממצאי בדיקת 'כלכליסט' לפיהם למשטרת ישראל יש את הכלים להתמודד עם בעיית האלימות, ביחס למדינות מפותחות".

אחרי ש"כלכליסט" סילק את עניין התקציב מהשולחן, הוא נותן לחפץ במה להציע בעיה ופתרון אחרים: "הבעיה היא של חוסר שיתוף פעולה בין המשטרה ליתר גורמי האכיפה, בעיקר ברמה המקומית, וחוסר השיתוף של הציבור כולו במניעת הפשיעה. אולי צריך עוד שוטרים ברמה המקומית, אבל כסף לא יפתור את הבעיה האמיתית, כי גם אם יוכפל מספר השוטרים ויוכפל מספר העבריינים שייכלאו, עדיין תקום בציבור עבריינות חדשה. הפתרון הוא בחינוך, בשיתוף פעולה עם הרשויות, במנהיגות ובחתירה לפתרון כולל. המשך ההתמקדות בחיפוש המטבע תחת הפנס המשטרתי לא יוביל לפתרון". דברים נכוחים ומורכבים, שאי-אפשר לבנות מהם טור דעה צעקני שיופיע על שער הטבלואיד. יפה עשה "כלכליסט" שהעניק להם מקום מכובד.

בצילומים: חשודים ברצח ליאונרד אריק קרפ אתמול בבית המשפט בדיונים להארכת מעצרם (צילום: רוני שיצר)

ומה בכל זאת הפתרון האופרטיבי שמציעים בעיתונים, בהינתן שמשבר החינוך והמנהיגות לא ייפתר בקרוב (ואם נתעלם לרגע מהצעות פשיסטיות למיניהן)? "משטרות עירוניות". כך שער "המגזין" של "מעריב" מקושט כולו בצי ניידות משטרה, וכותרת המשנה שואלת: "גל מעשי הרצח האחרון עשוי להאיץ את היוזמה שמתגלגלת בין משרדי הממשלה: הקמת משטרות עירוניות, שיפעלו לצד המשטרה הקיימת. איך זה יעבוד, מהיכן יבוא הכסף והאם ראשי הערים יוכלו להורות על פתיחה באש?". אבי אשכנזי מחדד את השאלה בציטוט קצינת משטרה המזכירה כי רבים מאותם ראשי ערים נחשדו או הורשעו בעבירות פליליות שונות. אני מציע שאלה פחות חמורה: האם גדודי המשטרה העירונית יהיו מורכבים מבריונים בשכר נמוך שהיתקלות בהם תהיה נעימה בדיוק כמו היתקלות בחבורת ערסים בסמטה?

ב"ידיעות אחרונות" סוגר עניין בועז אוקון, בסגנונו החותך, עם רעיון המשטרות העירוניות. "אם מדובר בצורך להיות קשובים לצורכי הציבור, הרי עיקרון השירות מחייב גם את המשטרה הכללית, ואם התחושה היא שסדרי העדיפויות שלה לוקים בחסר – צריך לתקן אותם. אם מדובר בייעול עבודת המשטרה – מה בדיוק נרוויח מהקמת מנגנון נוסף [...] אם מדובר בראייה כוללת של מלחמה בפשיעה – איך הפקדת המלחמה בידי הרשויות תבטיח ראייה כזאת, שלא לדבר על הסיכון שעלול להיווצר כשמשטרות מקומיות יזכו למשאבים מוגברים לעומת רשויות עניות". אז מה באמת נרוויח? "שוטר בכל פינת רחוב", כדבר כותרת הכפולה ב"ידיעות אחרונות".

וב"הארץ" מדווח תומר זרחין על ועדה ציבורית שמטרתה להציע רפורמה בעבירות ההמתה, ולהוסיף עבירה של "רצח מדרגה שנייה", כמו בארצות-הברית. כך יתאפשר להטיל עונשי מאסר חמורים יותר במקרי רצח רבים יותר. התוצאה: יותר עבריינים בבתי הכלא. האם יעקב קרפ – ורבים אחרים שקולם נשמע ברמה בכל עת שמתפרסם רצח אכזרי – צודקים בדרישתם להחמיר את הענישה? האם בתי סוהר צפופים, שהם חממות פשע ידועות, אכן יעזרו לניקוי הרחובות מחלאות אדם? לא מצאתי מישהו שתוהה על השאלה הבאה: אם אותו נער שיכור בן 17 היה יודע שצפויות לו 25 שנות מאסר ולא 15, האם היה שומר את ידיו בכיסים? הניחוש שלי: לא.

הקצין הבכיר מאוד-מאוד נחשף

"גניבת האשראי מהרמטכ"ל - הסוד הגלוי וחשיפתו" היא כותרת מאמר של עמוס הראל בשער "הארץ": "באיחור של 72 שעות, התיר אתמול (ראשון) בית הדין הצבאי לערעורים לצרכני התקשורת הישראלים לדעת את מה שכבר הסיק בלאו הכי מי מביניהם שטרח להתעניין: הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, הוא הוא הקצין הבכיר (מאוד-מאוד, כפי שרמזו העיתונים) שעל חשבון כרטיס האשראי שלו חגגו הש"ג הסורר ושותפיו, עבריינים ערבים ישראלים מהמשולש. אם ביקש מישהו מקציניו של הרמטכ"ל להגן עליו (מפני מה, בעצם? אשכנזי עצמו הרי לא גילה כאן שום רשלנות), ברור עכשיו – כפי שהיה מובן לכל בר דעת כבר ביום חמישי בערב – כי הושגה התוצאה ההפוכה בתכלית. במקום שהסיפור יירד מהכותרות בתוך 24 שעות, הוא נשאר שם יומיים נוספים".

"אינסטינקט בסיסי", כך כינה אתמול בועז אוקון ב"ידיעות אחרונות" את היד הקלה של השופטים הנעתרים למתן צווי איסור פרסום. "לא ברור כיצד מונפקים הצווים בקצב מסחרר של מחשב שיש לו באג והוא מוציא רק סוג אחד של החלטה. גם לא ברור מה מבקשות רשויות החקירה להשיג. איסור הפרסום הופך לאתגר, ומה שנאסר לפרסום מופיע מיד באינטרנט. כיוון שצריך להסביר את איסור הפרסום, יש מיד ספקולציות אוויליות, למשל שבאותה לשכה רגישה הושתל מיקרופון".

כל זאת לא כדי לומר שמדובר בעניין של מה בכך: "חרף הפרטים הצבעוניים של הפרשה, תהיה זו טעות להתייחס אליה כאנקדוטה", כותב הראל. "בשבוע שעבר התברר שהאבטחה סביב הלשכה הבכירה ביותר בצה"ל התנהלה באופן שמזכיר במקצת את משטרת צרפת בסרטי לואי דה-פינס".

אבל לצד תיקון מחדלי האבטחה, הנה הזדמנות לרשויות המשפט והאכיפה – כמו גם לגופי הצנזורה השונים – לשקול מחדש את מדיניותם. לתועלתם, הנה קישור למידע נוסף ואקטואלי בעניין: "דובר צה"ל מודיע, אבל לא לנו".

אופטימיות, כלומר, פסימיות

זו היתה הכותרת הראשית של "דה-מרקר" אתמול: "חמישה מומחים: המפולת בדרך". היום, הכותרת השנייה בגודלה מציגה את צדו השני של המומחה ואומרת, "חמישה מומחים: המשבר נגמר". להיכן, אם כן, נושבת הרוח? האם העיתונות הכלכלית מתקדמת לעבר יציאה מהמשבר במלחמת חפירות או שהיא רצה לעברו אחוזת אותו אמוק שהכתיב את התנהלותה לפניו? לא זה ולא זה. העיתונים מגששים. עם זאת, ניתן לומר בביטחון שבשבועות האחרונים, הרמזורים הירוקים בוהקים הרבה יותר מתמרורי האזהרה.

כך, לצד הכותרת האופטימית שהוזכרה, הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היום היא: "מחירי הדירות זינקו ב-10.8% בחצי שנה". אם לא הבנתם, זה סימן אופטימי, אף שזה אומר שאתם – כרבע ממשקי הבית – התרחקתם עוד יותר מרכישת דירה. כותרת המשנה מבהירה: "נתונים נוספים המעידים על התאוששות במשק: התוצר צמח ב-1.0% ברבעון השני, ההוצאה הפרטית טיפסה ב-4.4%".

במוסף "עסקים" אופטימיים פחות. "מוקדם לחגוג" היא הכותרת הראשית, המובאת במירכאות. מי המצוטט? "ראשי המשק", ש"נזהרים" ואומרים: "הנתונים מעודדים – אבל מוקדם מדי לדבר על סוף המשבר".

מי הם ראשי המשק? שר האוצר למשל. מה הוא מבין בכלכלה? הוא לא מבין, אבל יש במשרד האוצר אנשים שמבינים (לפחות לפי הכשרתם המקצועית). ב"כלכליסט" אופטימיים יותר. כמה יותר? אחוז אחד יותר: "1% של אופטימיות" היא הכותרת, המודפסת באותיות גדולות כמו אופטימיות של 60 אחוז לפחות (אמנם לא גדולות כמו אותיות הכותרת המדווחות על כתבת דיוקן לחבר המיליונר החדש של הדוגמנית בר רפאלי). ועל שער "ממון"? הכותרת הראשית היא "בדרך למעלה", ואילו כותרת טורו של סבר פלוצקר המודפס על השער: "מוקדם לחגוג".

צמיחת המשק באחוז אחד מגיעה גם לשער "ישראל היום" תחת הכותרת "המיתון נגמר?". לפי רובי גינל, ראש אגף הכלכלה בהתאחדות התעשיינים, "נתון הצמיחה החדש אינו מעיד על יציאה מהמיתון, אלא נובע מעלייה בצריכה הציבורית (הממשלתית), שמבוססת על עלייה ברכש הבטחוני המקומי". רכישות הנשק של צה"ל, אם כן, הן הקטר שגורר את המשק, רק שמדובר בקטר שאין לו קרונות. כמובן שלהתאחדות התעשיינים יש אינטרסים כאלה ואחרים בקביעה אם המיתון נגמר או לא.

בעמוד הפותח של "דה-מרקר" כותב מוטי בסוק טור פרשנות ("צמיחה בעירבון מוגבל"). לפי בסוק, הנתונים של המשק למחצית הראשונה של 2009 הם "גרועים לכל הדעות". לא רק הצמיחה, אלא גם הייצור, הייבוא והייצוא. לעומת זאת, "הנפילה במחצית הראשונה של 2009 לא היתה נוראית כפי שכולם ציפו, ובנוסף, נתוני הרבעון השני היו טובים בהרבה מההערכות – ורובם היו חיוביים". בסוק כותב, אם כן, ש"מותר להיות אופטימיים בשלב זה, אבל יש להישאר עם היד על הדופק, שהרי גם בכלכלה יש הפתעות והמשק עדיין נתון במצב משברי" (הקביעה "גם בכלכלה יש הפתעות" זוכה לפרס האנדרסטיימנט של השבוע), ולבסוף הוא קובע מסמרות בשאלת המיתון: "מאחר שבאופן פורמלי מיתון מוגדר כשני רבעונים רצופים של צמיחה שלילית, הרי שישראל יצאה מהמיתון". פשוט כך.

כך שהעיתונים הכלכליים חותכים עניין: המיתון נגמר, או שלא. דבר אחד בטוח: העובדים למיניהם יכולים לשלוף את המעבידים למיניהם מאחורי מחסות התירוצים. זהו, האופטימיות חזרה, ואיתה צריכים לחזור העלאות השכר, התלושים לחג וההטבות האחרות. זה גם הזמן להיפטר מכתבות כמו זו שמוצגת היום על שער "דה-מרקר": "אפשר לשמח עובדים גם בלי העלאות שכר".

האיש המהיר בעולם

שיא העולם החדש שקבע האתלט אוסיין בולט באליפות העולם ב-100 מ', 9.58 שניות, מלהיב את עורכי העיתונים, המעניקים לו מקום על השער, אך מוציא מגדרם ממש את עורכי "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית ("כמו טיל") מוקדשת לבולט, וכן לא פחות משלושה טורים (יאיר לפיד, אריק איינשטיין ואבינועם פורת). זוהי מגמה חיובית מאוד – כל נושא שיסיח את דעתם של כותבי הטורים ממיגור האלימות הוא מבורך.

העין השלישית

תהל פרוש כותבת ב"גלריה" על "מלאכת איסוף ותיעוד של הארכיון האישי של ז'אק קתמור ושל קבוצתו 'העין השלישית'". על המלאכה אמון המוסיקאי אורי דרומר. ראויים לציון אף אורכה של הכתבה המעניינת, החורג מכל מה שנהוג בעיתוני השבוע (כ-2,600 מילה) והנושא האזוטרי שהיא מוקדשת לו.

"מנותקים מהישראליות, ביקשו הוא וחבריו להציע לישראל גרסה מקומית של עידן ילדי הפרחים האופטימי – עידן שבאותה עת כבר עבר בסן פרנסיסקו לשלבי גסיסה. קתמור ניסה להנהיג בארץ חיי קומונה ויצירה, אהבה חופשית ושחרור תודעתי, אבל החברה הישראלית ראתה בו קוריוז [...] קתמור היה המנהיג, והוא האמין בצורה עמוקה בכוח היצירתי שיש בבני אדם וביכולתם לחיות חיים חופשיים [...]בשלב מסוים נקלעה הקבוצה למצוקה כלכלית. ב-1972 נולד הרעיון להרוויח כסף מפתיחת מקום שבו אפשר יהיה לשבת על כריות ולשמוע מוסיקה, לקרוא ספרים ולרכוש את כל אלה, בתוספת פוסטרים וציורים של הקבוצה. החנות נפתחה ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מכיכר צינה, ונקראה 'העין השלישית'. צעירים מילאו אותה ושתו בה תה צמחים, אך בתוך חודש אחד היא נפרצה כמה פעמים, כוחות משטרה פשטו עליה כדי לחפש בה סמים וכפי שתיאר גרינברג ב'מוניטין', בזמן הקצר הזה 'הלכו כל התקוות לאיבוד'".

טיסה נעימה

תחת הכותרת "סליחה, המבצע בדיוק נגמר" מגיש בר חיון ב"דה-מרקר" את חלקו השני של תחקיר על "פרשת הטיסות הפיקטיביות" – "גילויים חדשים בפרשת הטיסות הפיקטיביות: בתחקיר TheMarker לפני חודש נחשפו טיסות שכר שאינן קיימות. חלקו השני של התחקיר מעלה בעיות נוספות: למשל, מחירים נמוכים שמופיעים באתרי סוכנויות הנסיעות נכונים בעיקר בפרסומים, בפועל כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיס זול כפי שמובטח".

ענייני רכילות כלכלית

כותרת ידיעה מובלטת במדור הרכילות של "דה-מרקר" היא "כמה שילם יונס על הטיסה במטוס הפרטי של אקירוב?". הכותרת מנוסחת בצורה מטעה. לכאורה, הפסול הוא בכך שיונס (מי זה יונס? אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי טפחות) שילם, אך למעשה ההאשמה היא כלפי מי שלא שילם (על הוצאות הטיסה לחתונתו של העשיר עידן עופר בקפריסין). כזכור, מי שלא שילם היא רקפת רוסק-עמינח, שיהודה שרוני מ"מעריב" חשף כי נסעה על חשבונו של עופר, אף שהיא מכהנת כמנהלת החטיבה העסקית בבנק לאומי. ומי שזוכר את כל זה זוכר גם שהידיעה, שפורסמה בהבלטה יחסית בעיתונים האחרים, הוצנעה ב"דה-מרקר". ולמען מי שזוכר את כל זה באה, כנראה, הידיעה הזו של שרון שפורר היום במדור הרכילות.

בעמוד 26 של "דה-מרקר", תחת הכותרת "חגי גולן, העורך הראשי של 'גלובס', נבחר על ידי איגוד השיווק הישראלי לאיש השיווק של אוגוסט", מתפרסמת ידיעה בת 57 מילים: "לדברי האיגוד, גולן נבחר בזכות מהלך כולל של מיקוד ושיפור המגזינים של העיתון כחלק מהפיכת העיתון ממותג חדשות כלכלי למותג תוכן כלכלי. גולן עובד ב'גלובס' מזה 25 שנה, מתוכן 12 שנה כעורך ראשי. קודם שימש עורך החדשות של העיתון. כמו כן, הגיש וערך את התוכנית 'עסקים באוויר' ברדיו 99FM ושימש פרשן כלכלי בחדשות ערוץ 2 ובערוץ הכנסת" (עדי דברת-מזריץ).

ב"גלובס" מקבל הנושא נפח מעט שונה. על השער מתפרסמת במלואה ידיעה על הזכייה של גולן (144 מלה), הכוללת הפניה לידיעה במוסף היומי. 680 מלה מביכות של הילול ושבחים עצמיים. האם לא נמצא ב"גלובס" מישהו שילחש לעורך הראשי שמדובר במפגן מעליב?

גם במדור הרכילות של "דה-מרקר" מציינים מתחרה, אף שבידיעה קצרה במיוחד: "עופר נמרודי חוגג 100. בימים אלה נשלחת הזמנה מטעם נמרודי לרגל חגיגות 100 שנה לחברת 'הכשרת הישוב' שבבעלות נמרודי. האירוע ייערך ב-14 בספטמבר אמפיתיאטרון קיסריה, במעמד נשיא המדינה" (הכותרת "נמרודי חוגג 100").

ענייני תקשורת

רז שכניק הוא לפי מיטב בדיקתי היחיד שמדווח היום על פרישתו של מודי פרידמן מהנהלת ערוץ 10. לפי שכניק, פרידמן יעמוד בראש "קבוצת התקשורת של אביב גלעדי".

לפי "אקונומיסט", בידיעה המופיעה ב"דה-מרקר", "הטלפונים הקוויים עשויים להיעלם מארה"ב עד 2025". עוד ב"דה-מרקר": "דידי לחמן-מסר: יש לאפשר לערוץ 10 להגיש הצעה משופרת להארכת זכיונו"; "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר התייחסה לדו"ח היועץ המשפטי של הרשות השנייה ואמרה: 'אם יוצג בפני מנכ"ל הרשות הסדר שנראה לו סביר, דורון אבני צריך לבחון אותו בנפש חפצה'".

"מה יעשה עכשיו אלוביץ': שלושה תסריטים אפשריים" היא כותרת כתבתו של גילעד נס ב"כלכליסט". "אחרי שהפסיד במכרז לרכישת השליטה בפרטנר", נכתב בה, "עומדות בפני בעל השליטה ביורוקום שלוש אפשרויות שיעזרו לו להגשים את חלומו ולהיהפך לבעלים של קבוצת תקשורת. כל האפשרויות, לא במקרה, יפגעו בחברה שעליה ניסה להשתלט רק לפני ימים".