הפתרון הלא סופי

דו"ח העוני מגיע היום לשער "מעריב" ולשערי "דה-מרקר" ו"כלכליסט". "במדינת העניים" היא הכותרת ב"מעריב": "1.7 מילון אזרחים. 850 אלף ילדים. 15 אלף משפחות שנוספו רק בשנה החולפת. 53% מהאזרחים הערבים. 57% מהחרדים. אלו ממדיו המבהילים של העוני בישראל", לשון כותרת המשנה. כותרת ההפניה לטור הפרשנות של רותי סיני היא "עשור העוני" (ובאשר לכותרת הנוספת במשבצת, "דווקא עכשיו: מחירי הדיור הציבורי מזנקים", כדאי להמשיך הלאה בסקירה זו ולקרוא את דבריו של יהודה שרוני).

"בזמן שהממשלה התהדרה בכניסה לארגון המדינות המפותחות", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יובל גורן בעמודים 6–7 ב"מעריב", "הצטרפו יותר מ-15 אלף משפחות למעגל העוני בישראל. דו"ח שנתי של הביטוח-הלאומי חושף: ביותר מחצי מהמשפחות, לפחות אחד מבני הזוג עובד במשרה מלאה, מרוויח שכר מינימום ועדיין לא מצליח להתקיים. ומה המדינה מתכננת? הקפאת קצבאות".

"אי-השוויון מעמיק", נכתב בכותרת הנפרשת על פני כפולת העמודים 4–5 ב"ישראל היום". העיתון מבליט את מה שהיה לראש הממשלה להגיד על הדו"ח ("בדו"ח של 2010 נראה שיפור"), ומפרסם טור של פרופ' עומר מואב, שכותרתו "קצבאות הן לא הפתרון". באופן אירוני, הוא ממוקם ליד ידיעה שהכותרת שלה היא "שתי משכורות, ולא גומרים את החודש".

"הגידול במספר העניים בעשור האחרון היה מהיר בהרבה מהגידול באוכלוסיית המדינה", כותבת רותי סיני ב"מעריב". "אם בתחילת העשור כל אדם חמישי בישראל היה נחשב עני, הרי שכיום אחד מכל ארבעה ישראלים הוא עני. [...] איך הפכנו למעצמת עוני בשנים שהצמיחה בישראל היתה מהמהירות בעולם? [...] על הסבר אחד אין ויכוח. קוראים לו שוק העבודה. כזכור, בתחילת העשור אומצה מדיניות של המרצה לעבודה. האוצר טען שקצבאות הביטוח-הלאומי נדיבות מדי ומונעות מהזכאים לצאת לעבוד. לכן קוצץ גובה הקצבאות לילדים ולאנשים בגיל העבודה, והוחמרו הקריטריונים לקבלת הבטחת הכנסה.

"הניתוח אמנם הצליח – חל גידול באחוז הישראלים שעובדים – אבל מצבו של החולה הורע. אם נתבונן בהרכב האוכלוסייה הענייה, נראה שבחצי מהמשפחות העניות יש לפחות מפרנס אחד. בתחילת העשור, רק בשליש מהמשפחות העניות היו מפרנסים. בנתוני העוני ל-2009 מגמה זו מובהקת במיוחד: מתוך 15 אלף המשפחות שהצטרפו למניין העניים, עשרת אלפים היו משפחות עובדות, מחציתן עם שני מפרנסים ו-13 או יותר שנות לימוד. גם נתון זה, שאמנם נגרם כנראה על-ידי המשבר הכלכלי העולמי, מצביע על מגמה ברורה: גידול בישראלים ממעמד הביניים שנופלים לעוני.

"למה? ואיך זה שככל שיותר ישראלים יוצאים לעבוד כך גדל מספר העניים? עיקר ההסבר הוא ברמות השכר הנמוכות. גם למשפחה ממוצעת עם שלושה ילדים, אמא ואבא, שבה האבא עובד במשרה מלאה בשכר מינימום והאמא בחצי משרה – כדי לחסוך כסף על צהרונים וסידורים אחרים לילדים – חסרים עדיין 750 שקל בחודש כדי שבכלל יגיעו לקו העוני ויעברו אותו בשקל אחד".

הכתובת הלא נכונה

העיתונים מדווחים היום על ביקורו של ראש הממשלה בניו-אורלינס, ארה"ב, דרך הפריזמה של ירושלים הבנויה, או יותר נכון, הנבנית. "ארה"ב רותחת" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "שוב מבוכה לנתניהו מול סגן נשיא ארה"ב", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונתם של נתניהו ושל סגן נשיא ארה"ב, "הרחבת בנייה בירושלים פורסמה זמן קצר אחרי פגישתם בניו-אורלינס. ארה"ב: מאוכזבים עמוקות, גורמים בישראל מנסים לחבל במו"מ".

"ארה"ב: 'מאוכזבים' מהבנייה בירושלים" היא הכותרת על שער "ישראל היום" (מדוע המלה "מאוכזבים" נתונה במרכאות? האם זו מלת סלנג במילון של "ישראל היום"? האם האמריקאים לא באמת מאוכזבים, רק כאילו? האם ב"ישראל היום" לא בטוחים באמינות הדיווח שלהם עצמם? האם מדובר בציטוט של מאן דהו, ואם כן, של מי?).

כותרת המשנה על שער "ישראל היום" היא "ביקורת במחלקת המדינה בעקבות ההודעה בדבר בניית יותר מ-1,300 יחידות דיור חדשות. קומץ מפגיני שמאל ניסו להפריע לנאום רה"מ בכנס בניו-אורלינס; נתניהו: ניסו לעשות דה-לגיטימיציה לכתובת הלא נכונה". בידיעה עצמה (יוני הרש) מובא הציטוט כך: "אכן, עושים לישראל דה-לגיטימציה, אבל זו לא ממש הכתובת".

מה פשר המשפט הזה? האם ראש ממשלת ישראל מסכים לדה-לגיטימציה של ישראל, אך מנסה לכוון את החתרנים לכתובת הנכונה? האם "כתובת" היא כינוי ל"דה-לגיטימציה" ומדובר במשפט שלילה פשוט? האם העורכים ב"ישראל היום" שהעניקו לנו את הציטוט הזה, ואף השתמשו בו לכותרת הידיעה, הבינו מה הוא אומר?

בעיתונים האחרים מובא הציטוט כך: "נתניהו היה מופתע מההפרעה, אך מהר מאוד התעשת ואמר: 'התכוונתי לדבר על הדה-לגיטימציה של ישראל, אבל הם טעו בכתובת בגדול" ("ידיעות אחרונות") ו"בדיוק כשאני מדבר על סכנת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, זה קורה" ("מעריב"). בשני המקרים מדובר במשפט קוהרנטי בעל משמעות פנימית (גם אם זו המשמעות היחידה שיש לו, יהיה מי שיטען). ב"ישראל היום" מדובר בג'יבריש שמשוכפל בידיעה, בכותרת ובשער. ודווקא אותו לא הקיפו במרכאות.

ב"הארץ" מחליפים את ירושלים באריאל. הכותרת הראשית של העיתון היא "בזמן שנתניהו בארה"ב, באריאל מקדמים הקמת 800 יחידות דיור"; "הקרקע המיועדת, במערב העיר, שייכת ליזם פרטי ולכן לא נדרש אישור משרד הבטחון. וושינגטון: מאוכזבים ממכרז לבניית אלף יחידות בהר-חומה". "הארץ" הוא היחיד המסקר את ההפרעות (חמש במספר) לנאום נתניהו מהזווית של המפריעים. כתבת העיתון, נטשה מוזגוביה, מראיינת שניים מהם, ואחד הראיונות זוכה למסגרת נפרדת בתוך הדיווח.

ב"מעריב" הכותרת הראשית מוקדשת לירושלים, אולם היא הפוכה מזו של העיתונים האחרים: היא אינה עוסקת בבנייה היהודית בעיר, אלא בזו הערבית. "ירושלים, עיר מחולקת" נכתב בה, וכותרת המשנה קובלת: "משרד האוצר הפלסטיני משפץ את הכבישים, אנשי הרשות מכוונים את התנועה ושלטי חוצות עם דיוקנו של ערפאת מתנוססים ברחובות. לא, זוהי לא ג'נין ואפילו לא רמאללה. כך נראות השכונות הערביות בתוך השטח המוניציפלי של עיר הבירה".

"בפועל, ממשלת הימין, ממשלת ההקפאה, העבירה את האחריות לפלסטינים", כותב אראל סג"ל, החתום על הדיווח הנפרש על פני הכפולה הפותחת של העיתון, "ומכאן אתה למד שממשלת נתניהו היא ממשלת חלוקת ירושלים והארץ. שר ההיסטוריה ודאי מתעניין לדעת מה נתניהו 96', בעל הזכויות על מכתם הזן 'פרס יחלק את ירושלים', היה אומר על נתניהו 2010".

הדיווח על ביקור נתניהו בניו-אורלינס מופיע בעמ' 4 של העיתון, והוא כולו נוטף צוף: "זה היה אחד השבועות היותר מוצלחים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הנוכחית" מדווח הכתב, שכותב על "הקטע המרגש ביותר בנאומו של נתניהו" ומקדם כנס של תנועה בשם "לימוד".

הכתב המדווח עבור "מעריב" מניו-אורלינס הוא יואב צור, העורך הראשי של העיתון. בחודש שעבר היה צור חתום על כתבה במוסף "סופשבוע" על אודות ארגון שהזמין אותו לסיור בקהילות יהודיות באוקראינה (לארגון קוראים "לימוד"). יש משהו מטריד בכך שהעורך הראשי של עיתון יומי גדול נוטל לעצמו תפקיד של כתב מן המניין. לא בגלל התהייה כיצד יתנהלו הדברים כשהוא נעדר לעתים תכופות (יש סגן, ויותר חשוב, יש אינרציה), אלא בגלל שינוי הנורמה: אם הטלת משימות שוטפות של כתב מן המניין על העורך הראשי תיהפך דבר מקובל, מה יתחילו לדרוש מהכתבים?

איך אומרים אגסים ביפנית?

"לבושים בבגדים חגיגיים, מצטלמים ליד שלט הכניסה, משיקים כוסות ומברכים זה את זה ב'מזל טוב'. עבור תושבי אריאל, הופעת הבכורה באולם התרבות החדש שלהם היתה יום חג לכל דבר. חתן השמחה הבלתי מעורער היה ראש העיר רון נחמן, שחגג פתיחה מוצלחת למרות קולות המחאה של החודשים האחרונים", לשון כותרת המשנה לדיווח של עמיחי אתאלי ב"מעריב".

עוד כותרות מכפולת העמודים ב"מעריב" שבה מתפרסם הדיווח על פתיחת היכל התרבות באריאל: "פריז זה כאן" (ביקורת של אורה בינור), "התשובה הציונית של לימור לבנת" ו"גם מעלה-אדומים בונה היכל תרבות".

על שער "ישראל היום" מודפס תצלום של אולם ההיכל באריאל כשהוא עמוס קהל (נצפה כיסא ריק בשורה הראשונה), תחת הכותרת "המסך עלה באריאל". בכיתוב התמונה מצוטט נחמן כאומר, "תודה לכל האמנים שהחרימו, אילולא הם – לא היו באים לכאן מהתקשורת היפנית והסינית". היה שווה.

"ידידי המחזאים, השחקנים והסופרים – אני מבין לרוחכם, אני מסכים עם דעותיכם, אך המעשה שעשיתם אינו רצוי ואינו ראוי", כותב הסופר והמשורר אמנון שמוש במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", "הרי לא נגיב על עקירת זיתים בעקירת אגסים או בעקירת שיניים. קנאות מצדנו רק תעורר ותעודד את הקנאות חסרת הרסן בצד השני. הבה נפריד בין המאבק הפוליטי הלגיטימי לבין הזרימה החופשית והטבעית של התרבות לכל מקום, לכל אדם, לכל היכל. בתוך גבולות הארץ ומעבר לגבולותיה. לתרבות אין גבולות".

כותרת הדיווח ב"הארץ" על פתיחת ההיכל היא "ההיכל באריאל נפתח במחזה פוליטי".

טענה שקרית

"הטענה שהחרדים הם שומרי הגחלת של היהדות המקורית היא שקרית", נכתב בכותרת המשנה למאמר של ערן ברוך, מנכ"ל ארגון בינה, במדור הדעות של "מעריב". "אנחנו אזרחי המדינה היהודית, חילונים, מסורתיים ודתיים מתוך נאמנות לתרבות ולמסורת היהודית שלנו, חייבים לעצור את הגזל הזה", מסכם ברוך את המאמר.

העיתונים הישראליים מרבים לעסוק בשאלות של זהות, זהות יהודית וישראלית, דתית וחילונית – פעמים רבות באופן בהול, לוקה בקצרת (אם כי לאו דווקא בקצרנות) וטבול ברוטב סמיך של שנאה. הדיון העיתונאי נוטה לעסוק יותר בהיבטים הכספיים, מקסימום החברתיים, של מלחמת התרבויות הישראלית, ופחות (שלא לומר, כמעט לא) בתרבות עצמה (מה שמוביל, מבחינות מסוימות, להפסד טכני של אחד הצדדים).

השבוע בא לידי גמר המפעל המונומנטלי באמת של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל): תרגום הגמרא מארמית לעברית בת-זמננו, וביאורו במלים פשוטות (עד כמה שניתן). המשימה ההרקוליאנית הזו, שארכה 45 שנה, יכולה לשמש ראש גשר בין-עגלתי ומפתח לדלת תרבותית במשקל אלפי שנים.

טקס הסיום נערך בערב יום ראשון בעיריית ירושלים בנוכחות ראש העיר, הוקרנה בו ברכה מצולמת מראש הממשלה והטקס כולו שודר בשידור חי באתר ynet. טקסים דומים נערכו במקביל ב-365 מקומות ברחבי העולם.

היום מקדיש "מקור ראשון" את מאמר המערכת שלו לתלמוד שטיינזלץ. המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש לנושא כפולת עמודים מאת הכתב עקיבא נוביק, המראיין את שטיינזלץ. ב"מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום" אין זכר למאורע הזה, שאפשר בקלות לכנותו מאורע היסטורי. משהו לזכור בפעם הבאה שמתפרסם באחד העיתונים האלה מאמר חריף, צעקני ומתלהם על חרדים, חילונים ותרבות ישראלית.

תאמינו לי, אל תאמינו לנו

"מבדיקתי מתברר כי לא פחות מעשרה גופים ממלכתיים ופרטיים מספקים מידע סטטיסטי על הנעשה בשוק הנדל"ן הישראלי כמו מחירי הדירות, מצב המקרקעין בפריפריה, ריביות המשכנתה ועוד", כותב יהודה שרוני במדור הדעות של "מעריב". "אלה כוללים את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השמאי הממשלתי, משרד האוצר, בנק ישראל, רשות המסים (רק באחרונה), משרד השיכון, הבנקים למשכנתאות, מתווכי דירות, התאחדות הקבלנים ושמאי המקרקעין.

"בניגוד לענף ראיית החשבון, סטטיסטיקת הנדל"ן אינה מחויבת בשום כללי דיווח או בתקנים חשבונאיים. כך יוצא שלא אחת, תחזית מזג האוויר מדויקת הרבה יותר מהסטטיסטיקה על שוק הנדל"ן. הבעיה מחריפה עוד יותר מכיוון שחלק מהדיווחים נועדו לקדם את האינטרס של מוסר הדיווח. כך האוצר מעוניין להראות כי השוק הצטנן, ונתוניו סותרים את אלה של השמאי הממשלתי, בעוד בנק ישראל רצה דווקא להראות שתחזיתו לעליית מחירים התאמתה".

מובן שמי שאשם בהבאת המידע המבולבל, הסותר והמטעה הזה לציבור הוא העיתונות. החלחולת של התהליך הסטטיסטי. שרוני מתייחס גם לכך: "הגיע הזמן לדלל במקצת את מספר הדיווחים, לעשות סדר בנושא, ולקבוע שהמידע הסטטיסטי על שוק הנדל"ן יוזרם אחת לשנה בלבד על-ידי גורם אובייקטיבי מוסמך כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. למתעניינים בקניית דירה שלא על בסיס ספקולטיבי מומלץ להתעלם מהנתונים, לסגור את העיניים ולאטום את האוזניים".

אמנות התחזוקה

כתבת השער של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בתנאים הסביבתיים בבתי-הספר. הכפולה הפותחת מציעה חמישה תצלומים שצילמו מורים ומורות מקבוצת "פורום המורות הירושלמי" בבתי-ספר בעיר, ובהם נראים מראות של הזנחה, כיעור ועליבות. נדמה לי שכל מי שעבר במערכת החינוך בימי חלדו לא ייפול מהכיסא למראה צילומי הכסאות שמביא המוסף. אלה אותם התנאים ואותם הכסאות. למעשה אפשר להמר שאלה אותם הכסאות ממש. מה שמפתיע הוא זהות בתי-הספר המצולמים: זיו, התיכון לאמנויות ובית-הספר הניסויי. לפחות שני האחרונים נחשבים לחוד החנית של בתי-הספר בירושלים. ואם בארזים וכו'.

הכנרת מתביישת

אגב ענייני תחזוקה, מאמר המערכת של "הארץ" עוסק בהתרחשות שכאילו נלקחה מסרט של אפרים קישון: עיריית טבריה החלה השבוע בייבוש הכנרת. קראתם נכון (וכותרת על שער "מעריב" מכריזה: "התחזית: חורף ללא גשם").

יש קלון

"היום המכריע של צחי הנגבי" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "קלון או קאמבק" לשון אחת הכותרות על שער "מעריב"; "גזר דינו של השר לשעבר צחי הנגבי יינתן הבוקר" היא כותרת על שער "הארץ"; "רגע האמת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה של "ידיעות" מנוסחת, ובכן, כמו כותרת משנה של "ידיעות אחרונות": "היום צפוי בית -המשפט להכריע אם להטיל קלון על הח"כ שהורשע במתן עדות שקר. יש קלון? הנגבי יתפטר מהכנסת. אין קלון? הוא האיש החזק במדינה". המלים "יש קלון" ו"אין קלון" מודגשות בצהוב, ליתר ביטחון.

העיתונים עוסקים בהשלכות של "הטלת קלון": העיתונאית נינו אבסדזה, מהעיתונות בשפה הרוסית, תיכנס לכנסת במקום הנגבי, כותב יהונתן ליס ב"הארץ". ח"כ כרמל שאמה עלול להפסיד את ראשות ועדת הכלכלה בגלל חילופי ראשי ועדות בין המפלגות שיתחוללו, כנראה, עם הפרישה, כותב יובל קרני ב"ידיעות".

בינתיים הטיל הבוקר בית-המשפט קלון על הנגבי. לשאמה ולאבסדזה שלום.

ענייני תקשורת

בידיעה ב"המגזין" של "מעריב" (ערן סויסה), שבאה לשווק את התוכנית "היפה והחנון" באמצעות הדגמה של אחד משני המוטיבים של תוכנית הטלוויזיה (טיפשותן של בחורות יפות וכיעורם של בחורים חכמים, או משהו כזה), נכתב המשפט: "[...] משימה שבמהלכה בדק עד כמה משתתפות התוכנית מאותגרות שכלות ובעלות ידע כללי בסיסי", עם שגיאת כתיב.

"עם התרבות השנים שבהן אני עוסק בביקורת התיאטרון אני תוהה לפעמים בזכות מה נכנסים מבקרים, אם הם אכן נכנסים, להיסטוריה של התרבות", כותב מיכאל הנדלזלץ בפתח מאמר תגובה לביקורת של במאי תיאטרון על ביקורת שכתב הנדלזלץ על המחזה שלו.

לילך סיגן ממשיכה לנזוף בקולגות שלה, ועיתונאי "גלובס" בכללם, ולעשות זאת מעל גבי דפי העיתון. בסוף-השבוע פירסמה סיגן – שלא מזמן פירסמה מאמר נזיפה בעיתונאים הכלכליים במוסף "ממון" – מאמר שבו תקפה את העיתונאים שפירסמו ידיעה על אודות תביעה שהוגשה נגד איש הפרסום אילן שילוח, ושבוטלה לאחר יומיים.

"אז תגידו, בשביל מה בעצם היה צריך את כל זה? לשילוח סתם נגרמה עוגמת נפש, והציבור לא באמת חכם יותר אחרי שסיפקו לו את הסיפור הזה, ויומיים אחרי זה סיפרו לו על ביטולו", כתבה סיגן. "למרות זאת, אם הסיפור היה מגיע לידי, גם אני הייתי מפרסמת אותו, כי אין ברירה. אלה הם חוקי המשחק שאתה 'משחק' כעיתונאי. אבל אולי בכל זאת יש סיכוי להחליט אחרת, ואולי זה אפילו יעשה חסד עם מי ש'יפספס' את הסיפור. במיוחד אם הוא לא שווה דפוס מלכתחילה"".

בגליון "גלובס" מהיום עונה לה חן מענית, מי שפירסם את הדיווח על שילוח ב"גלובס": "כמי שלא 'פיספס' את סיפור התביעה נגד שילוח, והיה אפילו הראשון לפרסם אותו, אני סבור כי פרסום תוכנם של כתבי בית-דין, המוגשים לבית-המשפט, דוגמת זה שעסק בשילוח, תוך קבלת תגובה של הצד המושמץ, הוא לא רק זכות השמורה לעיתונאי, אלא גם חובה הרובצת עליו.

"הנימוק במאמר לכך שראוי היה לתקשורת 'לפספס' את הסיפור על שילוח היה כי לא יכול להיות שהוא התנהג בצורה הזו. נימוק זה הוא בעיני, לכל הפחות, לא משכנע. התקשורת אכן צריכה להעביר דיווח אמין, עד כמה שניתן, אבל המשמעות אינה צנזור מידע, על סמך היכרותה עם מושא הדיווח. ההפך הוא הנכון – דווקא במקרים שבהם עומד במרכז הסיפור התקשורתי אדם רב עוצמה וקשרים, ואולי קשה להאמין שהוא אכן מעורב בסיפור המיוחס לו, צריכה התקשורת לפרסם את המידע ואף גובר האינטרס הציבורי שבפרסומו.

"[...] האם מישהו ממכריהם הרבים של אברהם הירשזון או שלמה בניזרי למשל (להבדיל אלפי הבדלות משילוח, שם דובר על האשמות פליליות ולא בתביעה אזרחית) האמין אי-פעם שהם יבצעו את מעשי המרמה אשר ביצעו? האם צריכה היתה התקשורת לסכור את פיה כאשר הגיע לידיה המידע הראשוני על מעשיהם? ודאי שלא.

"לא שיקול ה'רייטינג', הלגיטימי, עמד במרכז ההחלטה על פרסום התביעה שהוגשה נגד שילוח, אלא העובדה שראוי היה לדווח על כך לציבור, גם במחיר פגיעה אפשרית בשילוח (בנקודת זמן שבה לא ניתן היה לדעת שמדובר בתביעת סרק). אם ננהג אחרת, יהיה המחיר פגיעה בתפקידה של התקשורת לבקר את בעלי השררה והממון ולתווך את המידע אודותיהם לציבור. המחיר הזה הוא גבוה בהרבה. יתרה מכך, הדבר יהווה גם אפליה של 'האזרחים הפשוטים', שאף עיתונאי לא יודע מי הם, לעומת בעלי השררה, שהתקשורת מכירה ומוקירה.

"[...] לא ניתן לזלזל או להפחית מהבעיה הקשה והאמיתית של הפגיעה בשמם הטוב של מושאי הפרסום, במקרים בהם מתברר לבסוף שהתביעה שהוגשה נגדם לא היתה מדויקת, או גרוע מכך – שקרית. אכן מדובר במחיר כבד, אך זהו, סליחה על המלים הגבוהות, מחיר חופש הביטוי וזהו מחיר הדמוקרטיה.

"את הפתרון לבעיה ראוי למצוא במקומות אחרים, ולא ב'פספוס' הסיפור. אחת הדרכים היא לאפשר לצד המושמץ להביא את גרסתו לסיפור ולהשאיר לציבור לשפוט. בנוסף, ראוי לאמץ בישראל את הדרך האנגלית, המורה לתקשורת לפרסם את תוצאותיו הסופיות של הליך משפטי באותה הבלטה שבה פורסם דבר קיומו מלכתחילה. דווקא במקרה של שילוח, בדיוק בדרכים הללו נהגה התקשורת".