קשה לזכור תקופה שבה היה הצבא שרוי בעימות כה חריף עם נבחרי הציבור במדינה. במשך השנים, גם הציבור וגם הממשלה בישראל נטו לאתרג את הממסד הצבאי ולקיים איתו קשרים הדוקים. הצבא בתורו, לא ערער על מנהיגותם של נבחרי הציבור ולא פנה נגדם. כיום, כותרות על עימותים בין ראשי המערכת הביטחונית לבין רה"מ נתניהו גודשות את ערוצי התקשורת.

אבל דווקא בחודשים הראשונים לאחר ה־7.10, היה נראה שלמרות הכישלון האדיר, ישראלים נטו לסמוך, ברוב מפתיע, על הצבא ולא על הממשלה או על נבחרי הציבור. בעת צרה, שבו הישראלים לדבר האחרון שהיה נראה ברור מאליו וניטרלי - כוחה הצבאי של מדינת ישראל והשימוש בו כדי להגן על שלומם ועל ביטחונם של הישראלים.

הישראלים אינם לבד בכך. מחקר של יסמינה אבו א-זהור, חוקרת באוניברסיטת פרינסטון, וטארק יוסף, עמית מחקר במועצה המזרח־תיכונית לעניינים גלובליים, ארגון מחקרי שבסיסו בדוחא שבקטאר, מצא שבכל מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, האזרחים נוטים לסמוך על הצבא - פעמים רבות בהלימה לחוסר אמון במשטר האזרחי הנבחר השולט במדינה.

כמו במקרה הישראלי, מדובר בתוצאה שאפשר לראות אותה כמפתיעה. לא רק שהצבא הוא גורם בלתי-דמוקרטי במהותו, במזרח התיכון הוא פעמים רבות גורם אנטי-דמוקרטי: מעורב בניסיונות הפיכה כנגד השלטון, בפרשיות שחיתות ובאופן כללי מרכז בידיו כוח רב מחוץ לתחום השליטה והפיקוח של הציבור הרחב. למרות כל זאת, בשנת 2022-2021 הביעו 70% מקרב הנסקרים במדינות MENA (המזרח התיכון וצפון אפריקה) אמון רב בצבא - יותר מרמת האמון של כלל הנסקרים בדרג הנבחר, בחברה האזרחית או בתקשורת.

שאלת האמון בצבא חשובה דווקא בגלל המרכזיות של צבאות האזור במתרחש בו מאז 2011. בתוניסיה, חוסר התמיכה של הצבא בנשיא הביא לא רק לנפילתו, אלא גם לבחירות דמוקרטיות ולמעבר שלטוני חלק בתמיכת הצבא. בסוריה ההתייצבות של הצבא לצד הנשיא אל-אסד הובילה להישארותו בשלטון - במחיר של מלחמת אזרחים אכזרית באורך יותר מעשור.

החוקרים מדגישים שעל אף שעד כה היה הצבא במרכז תשומת הלב של חוקרים ופרשנים, אלו ביקשו להבין בעיקר את מקומו בפוליטיקה ובקרב האליטות, ולא בחנו את מקומו בקרב ההמון.

הצבא נגד האזרחים

התמיכה הנרחבת בצבא עשויה להיות מפתיעה לא רק בגלל אי-הדמוקרטיות העקרונית שלו. צבאות במדינות MENA נטו להתערב רבות בשלטון ובמדינה, כולל הפלת השלטון, מניעת מעברי שלטון, דיכוי אזרחי והתערבות בכלכלה.

לצד הפשעים האיומים של הצבא הסורי כנגד אזרחים בסוריה במלחמת האזרחים, אפשר להזכיר גם את השתתפות הצבא הסודאני בדיכוי הפגנות פרו-דמוקרטיות ב־2011, ואם נחזור אחורה, גם את השתתפות הצבא העיראקי בדיכוי ההתקוממויות השיעיות והכורדיות ב-1991, שהוביל לנפגעים רבים ועקירה המונית.

צבאות בכל אחת ממדינות MENA השתתפו בלפחות ניסיון הפיכה אחד מאז 1945 - פעמים רבות, כמו במקרה של מצרים, סוריה ולוב, התבצעה הפיכה צבאית כזו סמוך לכינון המדינה והובילה לייסוד משטר אוטוריטרי למשך עשרות שנים. בסודאן, הפיכה צבאית הפילה פעמיים משטר דמוקרטי.

צבאות באזור נטו להתערב במשטר גם באופנים אחרים. ב-2021 מנע הצבא בסודאן מעבר שלטון והביא למלחמת אזרחים מתמשכת. באלג'יריה עצר הצבא מהפכה ותמך בנשיא ב-2019 - עשרות שנים לאחר שביטל בחירות חופשיות במדינה במהלך שהוביל למלחמת אזרחים לאורך עשור. במצרים ביצע הצבא הפיכה כנגד הנשיא הנבחר מורסי.

צבאות במזרח התיכון נטו להתערב בשלטון גם מתחת לפני השטח באופן מושחת. במצרים למשל, הפך הצבא לאימפריה כלכלית של ממש - דרך מערך עצום של חברות שמקבלות "יחס מיוחד" מהממשלה. באלג'יריה אליטות צבאיות נהנות כלכלית מקרבה לשלטון המושחת, והצבא מעורב בהברחות באזורי הגבול. בלוב מעורבות של הצבא בכלכלה הובילה לאסון לאחר שמאבקים בקרב אליטות צבאיות על משאבים כמו נפט הביאו את המדינה לסחרור פוליטי בלתי-פוסק.

אם כן, הצבא במדינות המזרח התיכון הוא גורם אנטי-פרוגרסיבי ואנטי-דמוקרטי, אחד מן הגורמים לחוסר היציבות באזור - חוסר יציבות שאנדמי לו עד היום. ולמרות זאת, אזרחים במדינות MENA עדיין סומכים עליו ותומכים בו באופן עקבי.

עד כמה עקבי? על אף שרמות התמיכה משתנות בין המדינות (מ-92% בתוניסיה ועד 47% בלוב), בכל המדינות שנסקרו, רמות התמיכה בצבא גבוהות בהרבה מרמות התמיכה בכל גורם אחר (ממשלה, חברה אזרחית, תקשורת) - בהפרש שבין 61% בלבנון ל-19% בסודאן מן הגורם הבא ברשימה (בדרך כלל החברה האזרחית). אפילו בלוב, שם רק 47% הביעו "תמיכה משמעותית" בצבא, 87% הביעו בו תמיכה "רבה".

סמל של יציבות

כדי לבדוק את הסיבות לתמיכה בצבא ואת הגורמים המשפיעים עליה, נותחו נתונים מסקר הברומטר הערבי גל V, שנערך בשנים 2018 ו-2019 בתשע מדינות באזור, שהוצלבו עם תוצאות הסקר הנוכחי. ארבע מתוך המדינות הללו הן בעלות ממשל אזרחי (לבנון, ירדן, מרוקו, תוניסיה) וחמש בעלות ממשל צבאי או עם היסטוריה משמעותית של התערבות צבאית בממשל (עיראק, תימן, מצרים, סודאן, לוב).

התוצאה המרכזית של הניתוח היא שאנשים תומכים בצבא בעיקר בגלל ביטחון אישי - אנשים שביטחונם האישי מובטח, נוטים לתמוך בצבא הרבה יותר ולתת לו את הקרדיט על תחושת ביטחונם. הדבר מסביר את התמיכה בצבא במדינות יציבות, אבל גם במדינות לא-יציבות, כפי שראינו, יש תמיכה בצבא. הכותבים משערים שהדבר נובע מכך שגם במדינות כאלו, הצבא נתפס כסמל של יציבות וכגורם המסוגל להגן על האזרחים.

אולם גם גורמים נוספים עשויים להשפיע. כך למשל, באופן לא מפתיע, שמרנים סומכים על הצבא יותר מאשר אחרים. באופן מפתיע מעט יותר, מי שנוטה לתמוך בדמוקרטיה נוטה גם לתמיכה בצבא. עם זאת, כאשר מפלחים את הנתונים על פי מדינות, מתגלה שדווקא במדינות בעלות משטר אזרחי, תומכי הדמוקרטיה תומכים גם בצבא - בעוד במדינות בעלות היסטוריה של משטר צבאי או התערבות צבאית, תומכי הדמוקרטיה נוטים לתמוך פחות בצבא.

הפילוח בין שני סוגי המדינות מניב תוצאה מעניינת נוספת - במדינות בעלות משטר אזרחי, דווקא מי שאינו סומך על המוסדות נוטה לסמוך על הצבא - מה שעשוי להסביר, לפי הכותבים, את התוצאה של האמון הגבוה בצבא במדינות כמו לבנון, ירדן ותוניסיה שהתגלתה בסקר שעליו המחקר מתבסס, ואת ההפרש העצום בין התמיכה בצבא במדינות אלו לבין התמיכה במוסדות האחרים. בניגוד לכך, כאמור, במדינות שנוטות למשטר צבאי יש קורלציה בין אמון במוסדות לבין אמון בצבא.

שתי תוצאות נוספות שעלו מנתוני הסקר - עשירים נוטים לתמוך בצבא פחות (אולי, החוקרים משערים, מפני שהם חוששים שהצבא יתערב בכלכלה לרעתם), בעוד עניים תומכים בצבא יותר - ייתכן שבגלל תפקידו של הצבא כמעסיק גדול במדינות הנסקרות. מוסלמים אדוקים גם נוטים שלא לתמוך בצבא - כנראה בגלל מעורבותו בדיכויים במדינות רבות באזור.

עייפות ממשלית

התמונה הכללית שעולה מהמחקר היא של חוסר אמון במוסדות השלטון המסורתיים, שמזין את החשש לחוסר יציבות ומוזן ממנו - קומפלקס שבתורו מזין את האמון הגובר בצבא מצד הציבור במדינות MENA - מה שהכותבים מכנים "עייפות ממשלית" (governance fatigue).

תמיכה בצבא, אם כן, היא סימפטום של משבר עמוק יותר של צורת הממשל הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותה - הנכשלת יותר ויותר במה שאפשר לחשוב עליו כתפקיד היסודי של המדינה - לספק שלום ויציבות לאזרחים.

ואכן, הטרנד של פנייה לצבא אינו ייחודי למדינות המזרח התיכון - אלא משקף מגמה רחבה יותר. ברחבי העולם, גם במדינות דמוקרטיות וגם במדינות דיקטטוריות, במדינות עשירות ועניות, אזרחים סומכים על הצבא יותר מאשר על המוסדות הלאומיים - גם במדינות בעלות היסטוריה של אלימות צבאית כלפי אזרחים.

כך למשל, באפריקה, יבשת שידעה את המספר הגדול ביותר של הפיכות צבאיות בהיסטוריה המודרנית, ובכלל זה שש הפיכות רק מאז 2020, ושבשתי מדינות בה מתנהלים מאבקי מיליציות, 62% מתושבי היבשת (בממוצע) הביעו תמיכה משמעותית בצבא ב-2022. בדרום אמריקה ובקריביים, אזורים עם היסטוריה מדממת של משטרים צבאיים אכזריים, 54% הביעו תמיכה משמעותית בצבא - יותר מבכל מוסד מדינתי אחר.

לסיכום, הכותבים מבקשים להבין מה הלקחים שניתן להפיק מן המחקר לטובת הבנת הדינמיקה הנרחבת בעולם כולו. הממצא העיקרי שלהם, לדעתם, הוא שהתמיכה בצבא איננה בהכרח תלויה ביציבות המעשית שהוא מספק - גם אם הצבא מערער על היציבות בפועל, הוא שומר על מעמדו בתודעה הציבורית כגורם שמזוהה עם יציבות ועם ביטחון אישי - מפני שתודעתית, זהו עצם תפקידו, בניגוד לתפקיד העמום והרחב יותר של ממשלות ושל מוסדות פוליטיים.

במובן מסוים, אם, כפי שהוגים שמרנים נוטים לטעון, התפקיד העיקרי של המדינה הוא לספק הגנה - הצבא הוא מי שמגלם "בבשר" את הפונקציה המופשטת הזו. אפשר לשער שכאשר המדינה נתונה במשבר - האזרחים עשויים לפנות לצבא ישירות ולזהות אותו עם המדינה בלי התיווך של המוסדות הפוליטיים.

אליצור גלוק כותב ב"פרויקט אופק" - מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת