עיקרי הפסיקה
בג"צ מס' 243/82
אמנון זכרוני
נגד
1. הוועד המנהל של רשות השידור
2. רשות השידור
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[22.4.82, 31.10.82, 24.3.83]
לפני השופטים ד' לוין, יהודה כהן, ג' בך
העתירה נסבה על החלטת המשיב 1, לפיה אין לשדר ברדיו או בטלוויזיה ראיונות יזומים עם ראשי ציבור ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, המזוהים עם מי שרואים באש"ף נציג בלעדי ולגיטימי של הערבים היושבים ביהודה, שומרון וחבל עזה.טענות העותר נגד ההחלטה היו: המשיב 1 לא היה מוסמך לקבל החלטה מסוג זה, אלא מליאת רשות השידור; ההחלטה הנדונה פוגעת בזכות היסוד של האזרח לקבל מידע מלא על כל התרחשות ואירוע באמצעות המשיבה 2, שהיא רשות מונופוליסטית בתחום התקשורת; הזכו לקבלת מידע מקיפה גם את הזכות לשמוע מידע מפי אומרו; מסירת מידע מבוקר נוגדת את "דוקטרינת ההגינות" ושוללת מהעותר להתייחס כראוי למידע המושמע; ההחלטה היא גורפת ופוסלת מראש מסירת מידע מפי אנשים מסוימים ללא הבחנה; על-פי נוסח ההחלטה אין לדעת, מי הוגדר כ"איש ציבור" ומי נחשב כמזוהה עם אש"ף.כן נדונה זכות העמידה של העותר.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א. (1) בג"צ לא ייפתח את שעריו לרווחה לכל דיכפין, והוא יציב סכר בפני עתירות אזרחים.
(2) כאשר מתעוררת שאלה ציבורית נכבדה, הנוגעת לתדמיתה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ומוצגות לפני בית המשפט עובדות, המצביעות לכאורה על פגיעה של ממש בזכויות יסוד של האזרח ובחירותו כפרט, יהיה בג"צ נוטה להאזין להשגותיו של האזרח ולבחון ולבדוק את הנושא, גם כאשר מדובר בעתירה ציבורית מובהקת.
ב. מהאמור בסעיפים 13(1) ו-19(1) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, עולה, כי בקביעת מדיניותה של הרשות וקווי הפעולה שינחוה סמכות מקבילה למליאה ולוועד המנהל גם יחד.
ג. החירות הניתנת לאזרח מבחינת חופש הביטוי ומבחינת חופש המידע, אינה בלתי מוגבלת לחלוטין, והיא נדחית מפני אינטרס הציבור, כאשר קיימת "ודאות קרובה", כי ניצול זכות זו במקרה מסוים עלול לסכן את שלום הציבור או את ביטחון המדינה.
ד. (1) כשרותה או פסלותה של החלטת המשיב להסתפק בהבאת הדברים בשם אומרם ולא מפי אומרם דווקא ראוי להן שייבחנו על-פי מידת הסבירות שבה; למשיבים ניתנה סמכות רחבה מאוד בחוק רשות השידור, ודווקא משום שהסמכות רחבה היא, ראוי שתופעל בסבירות הראויה.
(2) לקביעת מידת סבירותה של ההחלטה יש לסקור את מכלול הדברים ולבדוק, אם יש באותה החלטה משום חריגה אל מעבר ל"מיתחם הסבירות".
(3) המגבלות, הנדרשות בנסיבות מסוימות על חופש הביטוי אינן נשקלות אך ורק על-פי תוכן הדברים, שאמירתם עלולה לפגוע בציבור או לגרום נזק למדינה, אלא גם על- פי אישיותו של האומר אותם.
ה. במקרה קיצוני - שבו דוברי אש"ף מנצלים כל במה, אשר ניתנת להם בה דריסת רגל, להכפיש את שם ישראל ולפגוע פגיעה חמורה באינטרסים החיוניים ביותר שלה - מותר לה לרשות מינהלית שלא להיכנס להבחנות דקות ולאמץ לעצמה מדיניות כללית, אפילו לכאורה היא גורפת.
ו. לעניין "דוקטרינת ההגינות" יש לתת את הדעת לשני עיקרים: (א) המבחן לבדיקת השאלה העובדתית, אם בהצגת דעות שנויות במחלוקת נתקיימו עקרונות ההגינות, הוא מבחן הסבירות. (ב) אין זכות קנויה לבעל דעה מסוימת לדרוש את הצגתה מפיו דווקא; התחנה המשדרת היא שתחליט על-ידי מי ואיך תוצג הדעה החולקת.
ז. ההחלטה האמורה, שהיא כשרה במהותה ומבחינתה העקרונית, היא בלתי ישימה, כל עוד לא ימצאו המשיבים דרך להגדיר הגדרה בהירה וחד-משמעית לשני הביטויים "אישי ציבור" ו-"מזדהים עם אש"ף".
[...]
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 22.4.82. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
א' פלדמן - בשם העותר;
מ' שקד, סגן בכיר א לפרקליט המדינה - בשם המשיבים.