החטופים

"העסקה קורסת: ראשי המוסד והשב"כ נחתו בחשאי בקהיר", מודיעה כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות אחרונות" (האם התואר "בחשאי" בא ללעוג לראשי השירותים החשאיים שלנו או למספר ההולך ומידלדל של קוראי העיתונים?).

לפי "ידיעות אחרונות", המצרים הם המעכבים כעת את העסקה משום שהם מתנגדים לכל נוכחות ישראלית בציר פילדלפי. "לפני חמאס: המכשול המצרי" היא הכותרת הראשית. אפשר היה לנסח את הכותרת אחרת: "לפני חמאס: המכשול של נתניהו", שמתעקש על נוכחות ישראלית בציר פילדלפי. אבל למה לריב?

הנה למשל: "מחפשים פריצת דרך" היא הכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה מוסרת כי "נמשך הלחץ האמריקאי על נתניהו להתגמש". ואפשר גם: "לחטופים אין זמן, ראשי מערכת הביטחון צריכים להתבטא באופן פומבי", הכותרת הראשית של "הארץ".

עמוס הראל, בטור הפרשנות שמתחת לכותרת הראשית, קובע: "כבר עת ארוכה מדברים בישראל על צומת טי שהמלחמה מתקרבת אליו — מצד אחד, עסקת חטופים קשה ותובענית שתכלול גם הפסקת אש, ומצד שני אפשרות של מלחמה ארוכה, העלולה להתפתח לכדי עימות אזורי נרחב יותר. ייתכן מאוד שהשבוע כבר פנינו בצומת, בכיוון השני. זה קרה, כרגיל, בלי הכרזה גלויה ובלי שהממשלה עדכנה בכך את הציבור בישראל.

"[...] הפיקוד הצבאי הבכיר מצוי במחלוקת קשה עם נתניהו. המטכ"ל, כמו שאר ראשי מערכת הביטחון, משוכנע שהדרך החוצה מן המשבר, לפחות זמנית, עוברת בעסקת חטופים מיידית. בלעדיה, ימותו שאר החטופים בהדרגה וייתכן שאנחנו צפויים להתמודד עם מספר רב של סיפורי רון ארד חדשים [...]. הציפייה היא שפתרון כזה, למרות הליקויים והוויתורים הכרוכים בו, יאפשר לצה"ל להתאושש בדרום, ויאפשר למדינה לחפש פתרון דיפלומטי זמני בצפון - לפני שתתקבל החלטה אם לצאת למלחמה כוללת בחיזבאללה, העלולה לגבות מישראל מחירים חסרי תקדים.

"הדברים הללו נאמרים לנתניהו אינספור פעמים בפורומים סגורים. הם גם מודלפים לתקשורת, לעיתים במפורש ובשמות הדוברים, מתוך הדיונים. ועדיין, נראה שהגיע הזמן למהלכים חריפים ואמיצים יותר".

"הקריאות הדרמטיות אל ראשי מערכת הביטחון לעשות משהו, 'להיכנס אליו לחדר, לדפוק על השולחן ולהבהיר לו שעד כאן', נשמעות כמו תסריט לסרט גמר במגמת קולנוע בעירוני א', פנטזיות של מתבגרת פוליטית על הפיכה צבאית", כותבת קרולינה לנדסמן בעמוד הבא בגיליון "הארץ", במדור הדעות.

"מצחיק שמה שהכי מטריד בהן הוא לא הפלרטוט עם רעיונות על הפיכה צבאית, אלא התמימות של מי שחושבים שזה בכלל במרחב האפשרויות של הדמויות הפועלות. זה לא שאין מספיק אנשים שחולקים את הפנטזיה הזו, אבל כדי שהיא תתממש צריך להיות מוכן - ומסוגל - להפעיל את צה"ל נגד הממשלה. וגם אם נניח שהמפקדים אתכם, מה עם החיילים?

"גם החבטות בבני גנץ נראות לי ביטוי של תסכול מחוסר היכולת להשתחרר מבנימין נתניהו. חובטים בו כמו במלחייה ריקה, או לחלופין הולמים ביועמ"שית באותה תקוות שווא שיש למי שמנסים להאיץ בשעון חול. כמה עוד אפשר לדרוש שהיועמ"שית תפתח בחקירה או תוציא לנבצרות או תגיש כתבי אישום? עם כל הכבוד ללוחמת גלי בהרב-מיארה".

"אם לאנשי הביטחון יש עדיין התלבטות לגיטימית, או לפחות תירוץ שלא לדבר בפומבי, מהו התירוץ של נשיא המדינה, של מזכ"ל ההסתדרות, של מנהיגי האופוזיציה החלשה והמפוצלת, של כתבים בערוצים המתווכים את הספין התורן של הלשכה כמעט בלי שמץ ספקנות וביקורת?", ממשיך וכותב הראל.

"בימים האחרונים נבחנים כל מיני רעיונות לצעדי מחאה, ובהם שיגור הילדים לבתי הספר ביום הראשון של שנת הלימודים בחולצות צהובות, לאות הזדהות עם החטופים. מדוע לא תכריז ההסתדרות על שביתה כללית במשק? ולאן נעלם הנשיא, המספק לנתניהו, לסמוטריץ' ולבן גביר כיסוי של שגרה מהוגנת, כאילו הדברים מתנהלים כאן כתיקונם? ברגע הקריטי, ואולי העצוב ביותר מאז הטבח עצמו — החברה הישראלית, מדינת ישראל ומנגנוניה משותקים ומגיבים במשיכת כתפיים לנוכח התמשכות המלחמה והסיכוי הסביר להידרדרותה".

לא רק מדינת ישראל ומנגנוניה משותקים. גם הימין הישראלי. הוא מופקר ביותר ממובן אחד. מספיק לקרוא את הטור של חגי סגל, העיתונאי הכי בכיר ומנוסה בעיתונות הימנית-דתית, מעריכת "נקודה" ועד עריכת "מקור ראשון". בטור שלו הוא מספק את אותו ניתוח של "הארץ" לגבי הצורך בעסקת חטופים והפסקת הלחימה בעזה, אבל נעצר רגע לפני הסוף.

אם היה מדובר בכל אדם אחר, סגל היה יודע להגיע למסקנה חותכת, להפנות אותה לאחראי ולדרוש ממנו מעשה. אבל נתניהו הוא פרה קדושה יותר מכל פרה אדומה. רב אמר: "אל תגעו במשיחי" - אלו תינוקות של בית רבן. סגל, וכל שאר העיתונאים ואנשי התקשורת ומשפיעני הרשת הרופסים והעלובים של הימין הישראלי, מעדכנים את הגמרא ממסכת שבת: אל תגעו במשיחי - אלו נתניהו ומשפחתו.

"שני גורמים ישראליים רשמיים, הקשורים עמוקות במו"מ לעסקת החטופים, טענו בפניי שהבחירות בארה"ב הן הסיבה לכישלון המסע האחרון של שר החוץ בלינקן", כותב נדב אייל בטורו שמקבל קידום לפתח המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", לפני נחום ברנע.

לפי אייל, במפלגה הדמוקרטית לא רצו מלחמה איזורית בזמן ועידת המפלגה, אירוע מפתח בקמפיין הבחירות האמריקאי, ולכן הסכימו למפה של נתניהו בלי לעדכן את חמאס והביאו לפיצוץ. "זה נראה כמו בלגן, כי הם היו חפוזים, והם היו חפוזים, כי הם היו פוליטיים".

האם האמריקאים שיחקו לידיו של נתניהו, המעוניין בפיצוץ העסקה על-ידי חמאס, משום שגם הם מונעים מאג'נדה פוליטית אישית וצרה? אולי. אייל כותב גם כי "בארה"ב" דוחים את הטענות מכל וכל אבל מודים ש"מסעו של בלינקן לא הוכן היטב".

שני עמודים אחר-כך, ברנע כותב גם הוא כי הדמוקרטים פעלו משיקולים פוליטיים, אבל הפחד לא היה רק ממלחמה איזורית על רקע ועידת המפלגה, אלא גם ממלחמה עם נתניהו. בלינקן ידע כי נתניהו אישר את המתווה מן הפה ולחוץ ומיד הוסיף עיזים שיסכלו אותו ורצה להוקיע אותו, כותב ברנע, אבל לא יכול היה להרשות לעצמו "ריב גלוי עם ראש ממשלת ישראל ערב ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, כשמפגינים אנטי-ישראלים מתקהלים מחוץ לאולם [...] הוא בחר איפה לחבק את נתניהו לאורך כל הדרך אל הבלוף". מדוע שמפגינים אנטי-ישראלים יתאספו מחוץ לאולם הוועידה כדי להגן על כבודו של נתניהו? לא לגמרי ברור.

עמוס הראל מסכם: "האמריקאים אינם יכולים לעבוד לנצח בתיווך בין היריבים במזרח התיכון. אין מדובר בממשל האפקטיבי ביותר בהיסטוריה - ובקרוב יושקעו רוב מעייניו בניסיון להשיג ניצחון לקמלה האריס בבחירות לנשיאות בנובמבר".

המהלך הושלם

שרי מקובר-בליקוב מראיינת לכתבת השער של מוסף "מעריב" את האלוף במילואים גרשון הכהן, דמות מתוקשרת ומי שעומד כיום בראש תנועת הימין הקיצוני "הביטחוניסטים". מטרת התנועה, הוא מצהיר, היא קודם כל להביא לכך שהמלחמה בחמאס תקבל עדיפות על פני החזרת החטופים. מאחר שהכהן בכל זאת צמח בצה"ל בתקופה שהשיח הפוסט-מודרניסטי היה טרנד מקומי, הוא מנסח זאת כך: "מלחמה היא אירוע במתחים לא פתורים שצריך למצוא בתוכם נקודת איזון, כמו למשל המתח שקיים מראשית המלחמה: האם הולכים לפרק את חמאס או להחזיר חטופים".

הכהן גם קובע מי אחראי למחדל ה-7 באוקטובר: "האחריות המרכזית היא של הצבא", אחרי זה ממשלת בנט ("הדרג המדיני התחלף ולא מצא את הזמן והפניות לעסוק בזה"). וגם קצת נתניהו שהקונספציה שלו על חיזוק חמאס היתה בסך הכל נכונה וצודקת.

שרשור "מקשת נמסר". מתי מסתייגים, מתי מגנים, מתי משעים ומתי מפטרים ????????> pic.twitter.com/wyTemoE7kW

— העין השביעית (@the7i) August 21, 2024

"אחרי המפגש עם אנשי פורום הגבורה ופורום התקווה, באה דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן, לריאיון טלוויזיה בערוץ 12, ובו הציעה לסינוואר לקבל לידיו את בניהם של הרמטכ"ל, שר הביטחון, הפצ"רית, ראש שב"כ ומרכז המאמץ להחזרת השבויים והנעדרים, בתמורה לשחרור בנה ושאר החטופים", כותב הראל ב"הארץ", "המהלך הושלם: חמאס כבר אינו האויב המרכזי, אלא צה"ל ושב"כ (שרבוב הפצ"רית לעסקה המוצעת הוא לגמרי חלק מהקמפיין האנטי-משפטי של הביביסטים). נתניהו, כמובן, אינו אשם בדבר. אין מחיר פוליטי לכישלון המהדהד בתולדות המדינה".

לקינוח קובע הכהן ב"מעריב" שאנחנו צריכים ללמוד דוגמה מפוטין ("שינה את מטרת המלחמה במהלכה"). המסר הכללי: העולם הוא מאבק נצחי, אין דבר כזה "היום שאחרי" (מה לא הבנתם במלחמה נצחית?) ו"רק קולקטיב של עם במצוקה יוצר סדרי עדיפויות ומביא לחוסן לאומי". תנו לאיש מגפיים שחורים.

אייל כותב עוד ב"ידיעות אחרונות" על שיחה עם רובי חן, אביו של איתי חן שנפל ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת ברצועה. "הוא סיפר לי על הדרך שבה הבית הלבן מקפיד לשוחח עם משפחות החטופים הישראליות-אמריקאיות מדי שבוע: 'נפגשנו עם ג'ייק סאליבן אולי 12 פעמים'. דיברנו גם על שיחתו עם ראש הממשלה, בביקורו של האחרון בוושינגטון. חן אמר לנתניהו שהביטוי 'הניצחון המוחלט' פוגע במשפחות רבות. 'תסתכל עליי רגע', אמר האב השכול לראש הממשלה, 'תביט בי ותגיד - איך אני מרגיש כשאתה אומר ניצחון מוחלט? לי כבר אין ניצחון מוחלט. להרבה אנשים במדינה הזו כבר לא יהיה ניצחון מוחלט'".

"כיצד הוא השיב לך?", שאל אייל. "לקח לו רגע עד שהאסימון ירד. ואז הוא שתק".

טרור יהודי

עודד שלום כותב במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" על הפוגרום בג'ית: "הרכבים המפוחמים, הסלון השרוף והחלונות המנותצים הם עדות לפוגרום שבוצע בכפר ג'ית. האירוע הקשה, שבמהלכו נורה למוות ראשיד סדה, הוא חלק מהשגרה החדשה בשומרון: פשיטות מאורגנות של עשרות מתנחלים. 'זה כבר לא מיעוט קיצוני. אלה מיליציות חמושות שלא פועלות בשושו', אומר גורם אכיפת חוק. ובזמן שתושבי קדומים מתאבלים על גדעון פרי ז"ל שנרצח בפיגוע אכזרי, ראש המועצה מתנער מהתקרית בג'ית. 'אנחנו שכנים ולא רוצים לפתוח מולם חזית'".

"מאות אלפי ישראלים מתגוררים בהתנחלויות ביהודה ושומרון", כותב שלום, "המאות הספורות שמשתתפים בפעולות הטרור בכפרים הפלסטיניים הם בהחלט מיעוט קטן מסך כל המתנחלים, אבל הם פועלים עם גיבוי של שרים בממשלה וחברי כנסת מהקואליציה".

על שער "הארץ" מספק בר פלג את תיאור התביעה את מעשי ההתעללות של חמשת חיילי המילואים בעציר העזתי במחנה שדה-תימן, שוטר במשטרת חמאס: "שלושה מהחשודים - שני חיילי מילואים ומפקד הכוח - ניגשו למזרן שעליו ישן איש חמאס, אז שניים מהם הצמידו את העצור לקיר בעוד שלושה מחבריהם עומדים עם מגיני פלסטיק לצדו. לאחר מכן העצור נפל על הרצפה בעודו מתפתל.

"כדקה וחצי אחר כך, לפי התובע, אחד החשודים התקרב לעצור ובמשך 15 דקות הוא וחבריו היכו אותו באלה, דחפו אותה לפיו, דחפו וגררו אותו על הרצפה, והשתמשו באקדח טייזר. בשלב זה אחד מחברי הצוות החדיר חפץ חד לישבנו של החשוד, מעשה שגרם לפציעה קשה ולנקב ברקטום. לפי התובע, במעשיהם גרמו החשודים לחבלות בגופו של העציר, לשבר בצלעותיו ואף לאחר מכן איימו עליו שלא יתלונן".

הפייק ושורשו

"היכו אותי בכל הגוף, השיער שלי נגזר", נכתב בין מרכאות על שער "ישראל היום", ציטוט של החטופה המשוחררת נועה ארגמני "בעדות מטלטלת". פייק. לפחות לפי נועה ארגמני. ולפי הסרטון של הנאום שממנו נלקח הציטוט. שוב המציאות מפריעה!

"אני לא יכולה להתעלם על מה שקרה פה בתקשורת ב-24 שעות האחרונות, דברים הוצאו מהקשרם. לא הכו אותי ולא גזרו לי את השיער", כתבה ארגמני בחשבון האינסטגרם שלה, "הייתי במבנה שהופצץ על ידי חיל האוויר. הציטוט המדויק הוא: 'בסוף השבוע הזה, אחרי הירי, כפי שאמרתי, היו לי חתכים בכל הראש, ונפגעתי בכל הגוף שלי'. (אני מדגישה שלא הכו אותי אלא נפגעתי בכל גופי מקריסה של המבנה עליי). בתור קורבן של ה7 באוקטובר לא אתן לעצמי להיות קורבן פעם נוספת על ידי התקשורת".

ארגמני דיברה בכנס מול דיפלומטים בטוקיו ואמרה כי למרות שנפצעה מהירי ("shooting"), אף אחד לא ביקר אותה או בא לעזרתה. המטרה של ארגמני היתה לתאר את הברוטליות של החמאס, שלא דאג לה לטיפול רפואי אחרי שנפצעה מהפצצת צה"ל. התקשורת הישראלית ("ישראל היום" לא היה לבד, גם חדשות 12, למשל, הביאו את הציטוט השגוי) מיהרה להגזים ולפרסם פרסום שארגמני נאלצה להבהיר שהוא שקרי.

מדוע התקשורת הישראלית כשלה? אולי בגלל שהעיתונאים שלנו לא יודעים כל כך טוב אנגלית (ארגמני דיברה באנגלית). אולי בגלל שהם פשוט מעתיקים אחד מהשני וכך טעויות משתכפלות. אולי בגלל הודעה לעיתונות שהטעתה עיתונאים שרגילים לפרסם הודעות לעיתונות בלי לבדוק אם הן מדויקות או נכונות.

ואולי בגלל שהדברים שארגמני אמרה מציגים עולם אפור, מורכב: החמאס ארגון טרור ברוטאלי ואכזרי, אבל אנחנו מפציצים את עזה למרות שאנחנו יודעים ללא כל צל של ספק שגם ישראלים ייפצעו וייהרגו כתוצאה מההפצצות.

ואולי, על רקע התיאורים של חיילים שמתעללים בעצור עזתי באופן ברברי, התיאור של ארגמני על היחס שקיבלה אצל החמאס, פשוט לא היה חריף דיו.

שנאה על הגריל

"צאצא 'הצדיק הירושלמי' מגלה את פניה היהודיות של תל-אביב", נכתב על שער מוסף "יתד השבוע" של "יתד נאמן". אבל שנאת חילונים וישראליות אפשר למצוא לא רק בעיתונים החרדים.

על שער "אתנחתא", מוסף "בשבע", מככב פרצופו של אורי מלמד, "מנהל רשת מסעדות המבורגרים" (כלומר שתי המבורגריות) שיש לו גם פודקאסט. לכולם היום יש פודקאסט, אבל זה של מלמד מקבל שער בשבועון החרד"לי משום שמדובר בשליחות: "בשביל הנשמה הוא עוסק בשליחות שנטל על עצמו מאז אירועי שמחת תורה: השמעת קול ימני בלתי מתפשר באמצעות פודקאסט משותף עם בתו", מוסרת הכותרת.

לאחרונה כתב כאן פרופ' אורן מאיירס על הפודקאסט של מלמד. לפי מוכר ההמבורגרים והמרואיינים שלו, חילונים הם פח זבל, ערבים ישראלים הם נאצים, את זכרו של יצחק רבין יש למחות, המתנגדים לממשלה הם בוגדים ואת השמאלנים צריך להוציא מחוץ לחוק. אם זה מה שיוצא לך מהנשמה, כנראה שיש לך ביב שופכין בתור נשמה.

קשה להפריז בחומרת הטרלול של מטגן הקציצות ושל החינמון שנותן לו במה: מלמד ו"בשבע" לא נרתעים משום זוהמה, כולל קידום תיאוריית "בוגדים מבפנים". "השאלות הקשות" שמלמד מעלה לקוחות מהפירים האפלים של הרשת, יאיר נתניהו פינת בוטים איראנים. מי שחושב שאת טבח 7 באוקטובר סידרו יאיר לפיד ושקמה ברסלר, מה כבר אפשר להגיד לו? אולי שייזהר כשהוא מגיע לסוף העולם שלא ייפול ויתרסק על שריון של צב.

כותרת הראיון שערכה הדס צורי כמו גם הפתיח שלה, מדגישים כי מלמד מוטרד מאוד מתופעה של "שנאת דתיים" בתל-אביב ואפילו שוקל לעזוב בגינה את העיר.

הנה ציטוט של מלמד מתוך הפודקאסט: "התיקון שהכי דחוף לציבור הדתי זה להתנשא על חילונים. זה הדבר, זה צו השעה... להתנשא. לבוז לחילונים, לומר להם – אתם לא עגלה ריקה, אתם פח זבל של ההיסטוריה. אתם כלום ושום דבר. אתם קצף על פני המים. אתמול באתם ומחר אתם הולכים".

גם בראיון עצמו מסביר מלמד שהחילונים בתל-אביב הם "תת-רמה" ומספיק ללכת ברחוב כדי לראות אותם "בשיא עליבותם", וה"שמאלנים" הם "כת" ו"אי אפשר לדבר איתם".

כנראה שברשת ההמבורגריות של מלמד לא מחזיקים מראות.

תכל'ס, כנראה שגם בבית מלמד לא מחזיק מראות. בין הטפה ליריקת שנאה, הוא מסגיר את מקור השליחות הנשמתית שגרמה לו להקליט פודקאסט נאצות נגד מי שלא חושב כמוהו: ההפגנות בקפלן הביאו לירידה של 70% בהכנסות של חנות ההמבורגרים שלו ברחוב קרליבך בתל-אביב (שאם תהיתם, היא "עיר שמנרמלת אנטישמיות, מקום חשוך ורעיל, מקום של קנאות". באמת שאם פרויד היה נתקל במלמד הוא היה יכול לוותר על חצי מהספרייה שלו).

אגב לפני כמה שנים הזדמן לי לאכול המבורגר במזללה של הפודקאסטר המיילל.  המבורגר הוא מלכתחילה קציצה נחותה, אבל זו שאכלתי שם גרמה לי לשקול טבעונות. אולי גם הפודקאסט שלו הוא בכלל תרגיל סאטירי של השמאל הקיצוני, שנועד להגחיך את הציונות הדתית.

ואולי התובנה היא אחרת: מלמד מתאר עצמו כמומר. אדם לא יציב שנע מקיצוניות לקיצוניות בחייו האישיים ובהשקפת עולמו. הימין הישראלי התמכר בעשור האחרון לדמויות כאלה (תחת הסלוגן האירוני: "שמרנות"). אתם מכירים את השמות. אנשים שקיצוניותם אמנותם, כמעט תמיד עם רגשי נחיתות עזים (ב"בשבע" מתפארים שאפילו "הארץ" כתב ביקורת חיובית על הקציצות של מלמד) ותסביך דחייה עצום, שלא מצאו עצמם בישראליות ופיתחו אליה שנאה תהומית. כך במקום אראל סג"ל אנחנו מקבלים את ינון מגל ובמקום ינון מגל את אורי מלמד.

יש בכך נחמה: אם המגמה ברורה, מתישהו נגיע לתחתית ותתחיל הדרך בחזרה למעלה. יש כאן גם עצב גדול. כמה שנאה, זוהמה והמבורגרים גרועים נצטרך לאכול בדרך.

אין אשמים

אמנם הקיצוניות הולכת ומשתלטת על המדינה והחברה, אבל יש עדיין גם הרבה מתונים. בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" חנוך דאום מדגים, לא בכוונה, את הקשר בין מתינות לקיצוניות. איך מתינות קשורה לקיצוניות? כשהמתינות הופכת לצביעות ולפחדנות ולניסיון למצוא תמיד איזה קו אמצע מדומיין שלא יכעיס אף מוקד כוח.

אלא שבמציאות קו האמצע לא נמתח בין קיצוניות לקיצוניות ("קיצונים משני הצדדים"). במציאות, קו האמצע נמתח בין מתינות וסובלנות מצד אחד וקיצוניות וקנאות מצד שני. ומתינות כזו שבעולם שלה אין אשמים וכולם מתוקים וחמודים, מאפשרת מציאות שבה אותו קו מדומיין זז הלאה, עוד ועוד, לכיוון הקיצוני.

דאום מתייחס לעמותה שנושאת את ערכי המתינות והפייסנות, וכיצד היא אינה מצליחה למצוא קול ובמה בעידן הנוכחי, בגלל התקשורת שרודפת אחרי סנסציות ובגלל הרשתות החברתיות שהאלגוריתם שלהן מתעדף שנאה והסתה וקיטוב. ביקורת נכונה ומוצדקת, אבל אז חותם דאום: "אגב, אין אשמים בדבר הזה. אבל זו בעיה שצריך לפתור".

כל מילה כאן - זהב שחור. "אין אשמים בדבר הזה. אבל זו בעיה שצריך לפתור".  אפשר לקרוא את זה גם הפוך: "זו בעיה שצריך לפתור. אבל אין אשמים בדבר הזה". המשוואה המושלמת. משולש הזהב שבאמצע משולש ברמודה. דאום מזמין אתכם לעבור איתו את המסע המאחד שבו מבררים ומצביעים על הבעיות שקורעות את עולמנו על מנת להימוג בנפיחה משחררת עם ההבנה שבעצם אף אחד לא אשם... אבל בכל זאת צריך לפתור את זה! והנה האוויר ממלא את הקרביים לקראת השחרור הגואל הבא.

לא סתם משתמש דאום ב"אגב". מה זה "אגב"? אגב זו מילה שמקדימים כדי לסמן משהו לא חשוב, שולי, אפשר להתפזר וללכת הביתה תודה. אבל דאום בדיוק מגיע לסיכום הניתוח החברתי הנוקב שלו, לקרשנדו שבו הוא מצביע על שורש הבעיה. אז למה זה "אגב"? כי דאום הרגיש שהופה יצא לו כאן משהו קצת ביקורתי ואולי מישהו יכעס. הוא כמו ארז טל שרואה פתאום את המחט-רייטינג שהשתילו לו במוח מתחילה לזוז ומהר מחליף תקליט. "אגב" זה הצליל שמשמיעה חריקת בלמים במוח של דאום.

זו תמצית הגודמניזם, או איך שלא תרצו לקרוא לזה. מאבחנים בעיה ציבורית חריפה וחמורה, אבל מה - הפתרון הברור כואב (נניח, במקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: שלום). הוא מצריך נטישה של עמדות והנחות יסוד, מאבק עם קבוצות לחץ אימתניות ופגיעה ברורה בפרנסה ובאיכות החיים האישית. אז זורקים איזה "אגב" שהמשמעות שלו היא: סטופ כדור הארץ אני כאן רק כדי לקטר אל תקחו אותי ברצינות.

נניח הבעיה שמציג דאום: כדי לפתור אותה צריך לחנך מחדש את התקשורת (זו שעדיין אינה פשיסטית על מלא), כדי שתעמיס בחזרה אל מחוץ לקונצנזוס עמדות מבחילות כמו אלו של אורי מלמד פינת איתמר בן גביר. צריך לעשות לובי אפקטיבי לחקיקה נגד הרשתות החברתיות (רעיונות לא חסרים, למשל, בתור התחלה: לאסור על שימוש באלגוריתם, שמתעדף קיצוניות וקיטוב, ולהחזיר את הכוח לידיים שלנו, שרק אנחנו נחליט את מי נראה בפיד).

אבל זה אומר לצאת נגד כלי התקשורת הכי חזקים, שדאום מתפרנס מהם באופן ישיר. נגד הרשתות החברתיות, שהן החברות הכי עשירות וחזקות בעולם וחשוב יותר: הצלחה בקריירה תקשורתית או פוליטית עוברת דרכן באופן ישיר. וגם נגד הפוליטיקאים, שכמו העיתונאים הכוכבים, גם הם שבויים עמוק עמוק בכיס של הרשתות. למאבק כזה אי אפשר למכור כרטיסים לוועדי עובדים.

כי זו האמת, שיש בעיה. ויש אשמים. ויש גם פתרונות. והמשוואה האמיתית היא כזו: אם אין אשמים, אין גם פתרונות. נשארות רק הבעיות.

אין אחראים

אחרי הטור של דאום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגיעה כתבת השער, ראיון שערכה שוש מולא עם שמעון לביא, מפקד מחוז צפון במשטרה בזמן האסון במירון. הנה ציטוט מתוך הכתבה, שממחיש באופן תמציתי וחד כיצד בחסות הדאומיזם (אין-אשמים) משגשג הביביזם (אין-אחראים).

"כבר בבוקר שלמחרת האסון, לביא הצהיר כי 'אני, שמעון לביא, נושא באחריות הכוללת, לטוב ולרע'. החודשים נקפו ולביא גילה שהוא היחיד, וששאר הגורמים המעורבים בורחים מהאחריות, או מגלגלים אותה לאחרים. השר אוחנה, למשל, שיחרר אז את להטוט המילים המפורסם שלו ואמר כי הוא אחראי, 'אך אחריות אין פירושה אשמה'".

ועדת החקירה לאסון מירון קבעה כי אוחנה, שהיה אז השר לביטחון פנים, בהחלט אחראי ואשם: למרות שהוזהר על-ידי המשטרה באופן חד וברור כי מדובר באירוע מסוכן והרה אסון, הוא נשאר "משקיף מן הצד", לא שאל שאלות ולא התעקש על עבודת מטה מסודרת.

כי אוחנה הבין את האקלים הפוליטי והציבורי בישראל. הוא הבין שמי שמצליח להתגבר על מכשולים אנושיים בסיסיים כמו מצפון ומוסר (לביא: "ראיתי חובה מוסרית לקחת אחריות, לא רק כלפי משפחות הקורבנות והפצועים, אלא כלפי כל אזרח שקם לבוקר הנוראי הזה. שילמתי מחיר כי הייתי צריך לשלם. לקחתי אחריות על הטריטוריה שלי"), יכול להמשיך הלאה אחרי כל מחדל, נוראי ככל שיהיה, בחסות הדאומיזם (אף אחד לא אשם) שממליך עלינו את הביביזם (כולם אשמים חוץ ממני).

לביא התפטר וגמר את הקריירה. אוחנה הוא היום יו"ר הכנסת.

רשתות חברתיות

הרשתות החברתיות מקדמות את הקיצונים, מפרות את השלום ומצעידות את האנושות לכלייה ולחורבן. לדוגמה:

בכתבה על הפוגרום בג'ית שלום מצטט את ראש מועצת קדומים עוזיאל ותיק שמספר לו כי התקשר לראש הכפר ג'ית על מנת להתנער מהמעשים ולהצהיר שהפוגרומיסטים לא יצאו מקדומים.

שלום מציין אחר-כך שני דברים: ראשית, ותיק ספג "ביקורת קשה ברשתות החברתיות" על מחוות האנושיות והפיוס. שנית, נאסר סדה, ראש הכפר, מכחיש שותיק שוחח איתו ומצהיר כי סירב לדבר איתו. "מאז 7 באוקטובר אנחנו סובלים מאלימות מתנחלים כמעט כל יום". שלום מעיר כי גם סדה חושש מהתגובות ברשתות.

אזהרה בריאותית

"תשכחו מהזקנה במסדרון: מערכת הבריאות הישראלית המושמצת עומדת בשורה הראשונה בהשוואה לשירותי הרפואה בעולם. אז התורים אמנם ממושכים וההמתנה בחדרי המיון מייגעת, אבל תוחלת החיים כאן גבוהה, שיעור תמותת התינוקות זעום והכיסוי החיסוני רחב במיוחד. כל הסיבות להישאר אופטימיים", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב".

הנה חלק מהסיבות להישאר פסימיים: מערכת הבריאות הציבורית של ישראל הולכת ומתרחקת מהשורה הראשונה של שירותי הרפואה בעולם משום שממשלות ישראל בראשות נתניהו לא השכילו לשמר כאן עתודת רופאים צומחת, משום שממשלה קיצונית ומופקרת הפכה את ישראל למקום שבעלי מקצועות חופשיים בורחים ממנו, ומשום שפורום קהלת וארגוני הלוויין שלו מנהלים מלחמת ריסוק נגד מערכת הבריאות הציבורית שלנו.

ילד פלא

"50 שנה ל'שיפודים': המדור הכי ותיק בעיתונות הישראלית", מבשרת כותרת על שער "מעריב". במשפחתי לא החזיקו אף פעם יותר מדי מהעיתונים, אבל אני זוכר מילדותי המוקדמת, בהזדמנויות שבהן קנו עיתון לשבת, את המדור "שיפודים" (אז בשנותיו הראשונות), כאחד העמודים הבודדים שהציע תוכן שמותאם למוחו של ילד בכיתה ב'.

סיפור קצר לשבת

רון דהן עם עלילות פטר החתול בחלל.