באישור ממשלת ארה"ב
"מסמך רשמי: ישראל תקפה הכור הסורי", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות". רונן ברגמן, שהעריך לפני תחילת פרסום מסמכי מחלקת המדינה באתר ויקיליקס כי יש בהם מידע שלא יסולא בפז, מצטט בפני הציבור הישראלי מזכר חשאי שחיברה מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס באפריל 2008, כחצי שנה לאחר תקיפת הכור. המסמך טרם פורסם באתר ויקיליקס או על-ידי כלי תקשורת כלשהו.
"ב-6 בספטמבר 2007 הרסה ישראל את הכור הגרעיני שבנתה סוריה בהיחבא, ככל הנראה בסיוע צפון-קוריאה", פותחת רייס את המזכר, ובמלים אלה פותח גם ברגמן את הידיעה. בהמשך כותבת רייס על איסוף המודיעין שקדם להפצצת הכור, על שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות-הברית, על התזמון המדויק של המבצע ועל הקשר לצפון-קוריאה. המסמך המלא אינו מתפרסם, גם לא באתר ynet המביא מתוכנו.
בכל מקרה, אין מדובר בגילויים דרמטיים שקוראי העיתונים לומדים עליהם בפעם הראשונה, אלא באישור רשמי לגילויים וחשדות שבעבר היו דרמטיים. כפי שמנוסח בכותרת המשנה לראשית: "כבר לא מדובר רק בפרסומים בעיתונות הזרה, אלה בדו"ח של הממשל האמריקאי". גם בידיעה עצמה כותב ברגמן כי דבריה של רייס מחזקים פרסומים מהעבר בדבר פשיטה של סיירת מטכ"ל באזור הכור במטרה לאסוף מודיעין ובדבר גניבת מחשב נייד מפקיד סורי בכיר (את הפרסום הזה מייחס ברגמן, הכותב מברלין, באופן ספציפי ל"דר שפיגל").
מנין הגיע המברק לידי כתב "ידיעות אחרונות"? קל לנחש, אבל מעניין יותר להתייחס לפרסום בהקשר לטענת מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג' לגבי המברקים שעוסקים בישראל – העיתונים שעימם עומד הארגון בקשר, דוגמת ה"גרדיאן" וה"דר שפיגל", נמנעים בינתיים מלפרסם פרטים מביכים מתוך המברקים הנוגעים לישראל, בשל "היחסים הרגישים" של בריטניה וגרמניה עם ישראל. ב"ניו-יורק טיימס", טען אסאנג', מתחשבים בעמדת הקהילה היהודית בארה"ב ונמנעים גם כן מפרסום כמה מהמברקים.
קשה להאמין שב"גרדיאן" מתחשבים ברגשות ממשלת ישראל ובדרישות מערכת הביטחון הישראלית, אך תהא הסיבה אשר תהא, הפרסום של המברק הנוכחי ב"ידיעות אחרונות" עדיין אינו מוכיח שבישראל ניתן לפרסם תוכן מברקים שבעיתונות הזרה דוחים. אף שבאופן רשמי המדינה טרם אישרה את ביצועה של פעולת צה"ל בסוריה, המעורבות הישראלית בהשמדת הכור הסורי הפכה לידועה ומקובלת במידה כזו שאפילו דן מרגלית הזכיר את השמדת הכור הסורי על-ידי כוחות צה"ל בלא הוספת הפסוקית הצנזוריאלית "על-פי פרסומים זרים".
אם מיד לאחר הפעולה היו מי שחששו מתגובה של סוריה, ההודאה כיום במעורבות הישראלית לא אמורה לחולל מתקפה סורית נגדית, ובוודאי יש בכירים במערכת הביטחון שמנפחים חזה אל מול אישור רשמי להצלחותיהם. העיתונות הישראלית תעמוד למבחן משמעותי כשיגיע לידיה מידע מתוך מברקי מחלקת המדינה שהודלפו לאתר ויקיליקס שיהיה פחות נוח לממשלה ולמערכת הביטחון בישראל.
מהי אחריות
בינתיים, רק שיעור מזערי מהמברקים שהגיעו לידי ויקיליקס שוחרר לפרסום. כמה ממבקרי האתר בתקשורת הישראלית מיהרו לבטל את חשיבות הגילויים. במקביל יש מי שטען כי הגילויים מסוכנים מאוד ושאסאנג' שווה ערך לטרוריסט (טיפ לכל מי שחושב כך: איש הקשר הרשמי של ויקיליקס ברוסיה הוא ישראל שמיר).
במוסף "פירמה" של "גלובס", שחולק השבוע והוקדש ל-100 המשפיעים בתקשורת, הגיע הערך "עיתונאים מרגלים" למקום הרביעי המכובד. קובי אריאלי כתב בגנות מעשיהם של "העיתונאים המרגלים" וכרך את ג'וליאן אסאנג' וכתב "הארץ" אורי בלאו באריזה אחת.
"ג'וליאן אסאנג' הוא סוטה (לכאורה), ובעיני, העיתונאי אורי בלאו הוא סתם לא חכם (ועל ענת קם לא אכתוב מלה רעה אחרי העוול הנורא שכבר נעשה לה, למרות שמגיע לה)", כתב אריאלי. "שניהם, למרות השוני הגדול ביניהם, סובלים לדעתי מאותה בעיה: הם באו למסיבה הזו שנקראת 'מסיבת העיתונאים', בגרוב הלא נכון. אין להם פרופורציות, אין להם את המבנה הנפשי המתאים לעבודה עיתונאית, משהו שם לא מבושל עד הסוף. משהו שם לא מבין מהי אחריות".
בהמשך טוען אריאלי כך: "מהמקום שממנו אני בא, מה שעומד ביסוד עבודתו של כל עיתונאי מדווח הוא עניין אחד: שיש מעליו עורך. [...] הבעיה מתחילה בשני מקרים: במקרה שהסקופר עצמו הוא העורך, ובמקרה שמדובר במישהו שהוא קצת, לא נעים לומר, דפוק בראש (בדרך כלל זה בא ביחד). הדוגמאות הבלתי מסוכנות של התופעה הזאת הם כל אתרי האינטרנט חסרי חוש המידה והאחריות שמפרסמים כל מה שזז, דוגמת 'מחלקה ראשונה', 'רוטר' ואחרים. והדוגמאות המסוכנות? בעיני הן אסאנג' ובלאו. איזה נס שבסופו של דבר יש לנו כה מעט מהחומר המסוכן הזה. לפחות בינתיים".
בלי קשר לעובדה שאתר ויקיליקס משמיט מהמברקים המתפרסמים שמות של אנשים ומקורות שעלולים להיפגע מהחשיפה, אריאלי התעלם ברשימתו מכמה עובדות ידועות בהרבה: מעל העיתונאי אורי בלאו יש עורך, אפילו שניים. פרסומיו של בלאו קיבלו מראש את אישור הצנזורה, וכשהצנזורה פסלה – פרסומם נמנע. בלאו לא שיחרר באופן בלתי מבוקר – ואפילו לא באופן מבוקר – את מאות המסמכים הצבאיים שהגיעו לידיו, אלא הסתמך על המידע שבכמה מהם כדי להכין כתבות עיתונאיות לכל דבר.
בעוד עיתונאי שהודה כי שיתף פעולה מרצונו החופשי עם חקירה משטרתית לחשיפת מקורותיו של עיתונאי אחר ממשיך בעבודתו כאילו לא היו הדברים מעולם ואף כלי תקשורת לא מטריח את עצמו להתייחס בכלל לסוגיה, עיתונאי שפירסם תחת פיקוח הצנזורה הצבאית מידע בעל עניין לציבור מוצג כבוגד, מרגל, טיפש ומשוגע. תפיסת העולם שרואה בעיתונאים משת"פים של השלטון היא החומר המסוכן שממנו צריך הציבור הישראלי לחשוש. חבל שבתקשורת הישראלית מעודדים זאת.
חשיבות האירוע בעצם קיומו
הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת למפגש שהתקיים בין כתב העיתון בועז ביסמוט לנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד. "אחמדינג'אד, פנים אל פנים", קוראת הכותרת, לצד תצלום של ביסמוט ואחמדינג'אד, פנים אל פנים, בעת מסיבת עיתונאים שהתקיימה אתמול באיסטנבול.
בכפולה הפותחת שני טקסטים מאת ביסמוט. המרכזי עוסק בעצם המפגש בינו לנשיא איראן, ומביא בהרחבה את אחורי הקלעים של העבודה העיתונאית שביצע: "אתמול בבוקר הגעתי למלון קונראד, שם שהתה המשלחת האיראנית. חברי המשלחת ואנשי השגרירות אכלו ארוחת בוקר. 'יש קוויאר איראני?', שאלתי את אחד הנציגים. הוא חייך. שאלתי אותו מתי מסיבת העיתונאים של הנשיא. בשש בערב, ענה בנימוס.
"[...] הדרכון הצרפתי אמנם איפשר לי גישה קלה יותר לאקרדיטציה אצל מארגני הכינוס, אבל מה לעשות שתעודת העיתונאי היחידה שברשותי היא זו של אגודת העיתונאים בתל-אביב. בסוף הורשיתי בכל זאת להיכנס לוועידה [...] אני פונה לאחמדינג'אד ישירות, באנגלית. 'אפשר להצטלם', אני שואל, והוא עונה באדיבות: 'בטח'. אני נותן את המצלמה לאחד מחברי המשלחת האיראנית. אחמדינג'אד לוחץ לי את היד, אבל הצלם הלא מקצועי מכניס לפוקוס רק את הראשים שלנו".
בהמשך הרשימה ביסמוט מצטט את עצמו חושף את זהותו האמיתית בפני נשיא איראן ("אתה יודע, אפשר להיות גם צרפתי וגם ישראלי ולעבוד עבור כלי תקשורת ישראלי, 'ישראל היום'") ומדווח על התגובה של אחמדינג'אד ("הוא מביט בי מופתע"). ביסמוט מדווח כי שאל את נשיא איראן אם יש לו מסר לקוראיו, וזה השיב: "איראן דוגלת בשלום ובצדק". בטקסט השני שמתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון מסכם ביסמוט את יתר דברי אחמדינג'אד בוועידה שבמהלכה נפגש עימו.
ברור כי במשפט שאמר נשיא איראן לעיתונאי הישראלי אין חשיפה מרעישה המצדיקה כותרת ראשית. עצם המפגש הוא החדשה, וההבלטה שהוא זוכה לה נובעת מהרצון של העיתון להאדיר את עצמו. מהבחינה הזו "ישראל היום" אינו שונה מעיתונים ישראליים אחרים.
הפרסום ב"מעריב" עובד
הכותרת הראשית של "מעריב" אתמול הוקדשה להבטחה – שהופרה – להעביר את התקציב בוועדת הכספים רק אם יכלול תוספת למערך הכבאות. הבוקר, לצד תצלום שער "מעריב" מאתמול, מדווח רותם סלע כי "מה שלא עשו 40 אלף דונם שרופים של יערות, הצליח לעשות לחץ תקשורתי מרוכז: פחות מ-24 שעות לאחר שוועדת הכספים אישרה את התקציב הדו-שנתי ללא תוספת תקציבית למערך הכבאות, סיכמו אתמול משרדי הפנים והאוצר ומשרד ראש הממשלה על תוספת שתעמוד על סכום של כ-300 מיליון שקלים".
ב"מוספשבת" של "מעריב" מוסיף בן כספית: "אתמול בבוקר התעוררו גאוני האוצר לקול רעש תקשורתי. הפקרת מערך הכיבוי קיבלה ב'מעריב' כותרת ראשית. תכף ומיד, כבמטה קסמים, בישיבת בזק עם פקידי משרד הפנים, הוחלט לתקצב את מערך הכיבוי ב-300 מיליון שקל. בדיוק כמו שהוחלט יום אחד קודם, בעקבות מאמר בעיתון, לבטל את גזרת המס המטומטמת נגד העיתונאים הזרים בישראל. כך הם מנהלים את המדינה שלנו. זו אפילו לא חלטורה".
גם ב"ידיעות אחרונות" לא מרוצים מממשלת ישראל שהחליטה לתקצב תוספת למערך הכיבוי, אבל מסיבות אחרות. גד ליאור ואיתמר אייכנר מדווחים כי "התקציב שעליו הכריזו ראש הממשלה ושר האוצר מהווה אומנם שיפור משמעותי לעומת מה שהוקצב לכבאים עד היום, אולם הוא בפירוש לא מספיק [...] אם לא די בכך, צריך להבין שהכבאים יעברו דרך חתחתים ארוכה עד שיראו את הציוד, וספק אם יקבלו משהו לפני הקיץ [..] בעיה נוספת: גורם במשרד האוצר אמר כי למרות כל הלחצים, הכספים יועמדו לרשות שירותי הכיבוי רק לאחר שיוסכם על ביצוע הרפורמה". הרפורמה, כך מדווח, כוללת "סעיף שיאסור על הכבאים להתאגד", ועל כן הכבאים מתנגדים לה.
ב"ישראל היום" מדווחים זאב קליין, שלומי דיאז, גדעון אלון ויורי ילון כי "בהודעה שהוציא שר הפנים אלי ישי נמסר כי משרדו הגיע להסכמה עם האוצר בעניין התוספת התקציבית, וכי הסכום יעבור בינואר ללא קשר לרפורמה".
במדורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מביא נחום ברנע מדברי זאב אבן-חן, ששכל את בתו בשריפה. בין היתר אומר אבן-חן: "גם לתקשורת יש תפקיד במניעת האסון הבא. היא לא צריכה להסתפק בראיונות איתי או עם אחרים. היא צריכה להעיר נרדמים. להיות כלב שמירה. התקשורת צריכה לתבוע דין וחשבון מראש הממשלה. לכו אליו בעוד חצי שנה, בעוד שנה, ושאלו אותו, מה פעלת, מה עשית".
ב"ישראל היום", מתחת לידיעה על התוספת המובטחת למערך הכבאות,ידיעת תצלום מאת דני ברנר ונצחיה יעקב המוקדשת לביקור שערכה שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, בבית משפחתו של כבאי שנספה בשריפה.
מגטאות ומחנות הגחנו
בשער "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "והשיירה עוברת", מתפרסם תצלום [אסף גולן] שבו נראית שיירה של אפריקאים צועדת במדבר. "התושבים המיואשים של דרום תל-אביב הפגינו, ראש הממשלה הבטיח לעשות הכל כדי להתמודד עם הבעיה, אבל למסתננים מאפריקה זה לא ממש מפריע", נכתב בכיתוב בתצלום. "כך נראתה אתמול נקודה אחת בגבול ישראל-מצרים".
הקורא מופנה להמשך הסיקור בעמ' 6 של העיתון וב"מוסף לשבת". בעמ' 6 שוב מופיע תצלום של השיירה במדבר, אלא שהטקסט הנלווה לו מציג תמונה מעט שונה. יונתן גולן כותב כי "רק אתמול הגיעו לישראל 200 מסתננים נוספים ומתחילת החודש מגיע מספרם לאלף", אך מוסיף כי "מדובר באפריקאים, רובם מאריתריאה, המבקשים מקלט בישראל. מסתננים מאריתריאה ומסודאן אינם מגורשים והם זוכים להגנה קבוצתית בהנחיית האו"ם עד אשר תהיה רגיעה בארצותיהם".
הכותרת הראשית של "מעריב" קוראת "משני צדי הפחד". בעמ' 2 מדווח יובל גורן על מחאת מבקשי המקלט מסודן ואריתריאה – היום הם ישתתפו בהפגנה בתל-אביב.
כותרת נוספת בשער "מעריב" קוראת "בכיכר ציון לא רוצים ערבים", וזאת בעקבות הפגנה שהתקיימה שם אמש כתמיכה למכתב הרבנים שקראו לא למכור או להשכיר דירות לערבים. עמיחי אתאלי מדווח בעמ' 3 על דברי הפוליטיקאים והרבנים שנאמו בהפגנה ("איפה יש אלימות של נוער? ברמלה, בעכו בכל הערים המעורבות", אמר הרב שלום דב וולפא).
ב"ישראל היום" מדווחת אפרת פורשר על אותה ההפגנה ממש תחת הכותרת "מאות מפגינים בירושלים: צביעות לקרוא לנו גזענים". מגוף הידיעה עולה שהיה זה ח"כ מיכאל בן-ארי שטען זאת. דבריו של הרב וולפא אינם מצוטטים.
בטורו שב"מוספשבת" של "מעריב" משווה בן דרור ימיני בין ההפגנה שנערכה בדרום תל-אביב במחאה על הגירת אפריקאים לשכונה ובין ההפגנות שנערכות בשיח' ג'ראח. "מדוע המוטיבציה הלאומית של תושבי שיח' ג'ראח לחיות עם פלסטינים, ללא פולשים יהודים, היא מוטיבציה לגיטימית, אך מוטיבציה דומה, של תושבי דרום תל-אביב, הופכת לסכנה גזענית?", שואל ימיני.
ענייני תקשורת
דן מרגלית פונה מעל דפי "ישראל היום" לשופטי הנשיא לשעבר משה קצב ומבקש מהם לכבד את עקרון פומביות המשפט, בעקבות החלטתם להשמיע את הכרעת הדין בדלתיים סגורות. "ראוי לחסוך מבג"ץ את אי-הנוחות שבעריכת דיון בבקשה של משפטנים שונים לפתוח את דלתות בית-המשפט", כותב מרגלית. "על [השופט ג'ורג'] קרא לדעת כי יש מי שנחושים להביא את הנושא לשופטי העליון. בכוחו לייתר את הצורך".
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב חנוך מרמרי על ספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים: אורי אבנרי, סיפור מלחמה פוליטי". "הספר איננו ביטוי למבטו החודר של היסטוריון", כותב מרמרי, "ובקריאתו לא ניתן להשתחרר מהרוח המרחפת עליו – רוחו הנסערת של חסיד שהתפקר".
אופיר בר-זהר כותבת ב"דה-מרקר" על השלכות פרישתה של מיקי חיימוביץ' מהגשת מהדורת החדשות של ערוץ 10. "לא הובטח לו שום דבר", אומר לה יוסי ורשבסקי, בתשובה לטענת יעקב אילון כי הובטח לו שימשיך להגיש את המהדורה לבדו.
"בפרישתה, או ליתר דיוק, בהיעדרותה מן האולפן בערב שלאחר הודעת הפרישה, חיימוביץ' הרימה, לפי דעתי, את התרומה החשובה ביותר שיכלה להרים ב-18 שנותיה כמגישת חדשות: היא הוכיחה בגופה כמה ריק מתוכן הוא בעצם המקצוע שהתעסקה בו", כותב בני ציפר במוסף "השבוע" של "הארץ".