מלחמת עזה היא אירוע אסטרטגי אזורי שגורם לקיטוב חריף בקרב מי שעוסק בו. אנחנו מסווגים את בני האדם לשתי קבוצות: תומכי פלסטין או תומכי ישראל. הפשטנות הזו מסוכנת; היא מתעלמת מסבלם של הפלסטינים, מהצרכים האמיתיים שלהם ומהמורכבות של מטרתם.

מי שמבקר את חמאס או מפקפק בשיטות ובהחלטות של התנועה חשוף יותר מאי פעם להאשמה בדבר תמיכה בישראל ובאימוץ דעותיה. על פי הזיהוי הכוזב הזה, התואר "פרו-פלסטיני" מותנה בתמיכה גורפת בכל מה שחמאס עושה בשם "דגל ההתנגדות". כל ביקורת על התנועה או קריאה להבנה מעמיקה יותר של הדינמיקה של הסכסוך, הופכות לתועבה שנענית בסילוף ובהשמצה לכל הפחות.

עם זאת, החלוקה האמיתית בעולם הערבי אינה בין תומכי ישראל לתומכי פלסטין, אלא בין אלה שדואגים באמת לעם הפלסטיני ולרווחתו, ויש להם תוכנית ברורה להשגת תוצאות ממשיות להבטחת כבודו וזכויותיו, לבין אלה שמנצלים את סבלם של הפלסטינים כאמצעי להשגת מטרות אידאולוגיות רחבות יותר, גם אם המחיר האנושי של הניצחונות הסמליים הוא כבד.

הגורמים המנצלים את הסוגיה הפלסטינית מבינים שהם מנותקים מהצרכים המיידיים של הפלסטינים. הם יודעים שהם מקילים ראש בסבל של העם לעומת הנרטיב הכולל של ההתנגדות והמאבק האידאולוגי. מנהיג חמאס בחו"ל ח'אלד משעל והמנהיג בעזה יחיא סינוואר שותפים לדילוג מעל הסבל הפלסטיני חסר התקדים, האמיתי והמוחשי. עזה נהרסה "ללא ספק", אומר משעל, משום ש"זהו מחיר ההתנגדות". עבור סינוואר, המתים בעזה הם "קורבנות הכרחיים" אשר יפיחו "חיים בעורקי העם הזה".

מסיבה זו, חמאס ושופרותיה מחזיקים באופן נואש במונופול על העמידה לצד פלסטין ושוללים את התואר הזה מאחרים בכל מחיר. כך הם מפצים על המשמעות החמורה של דרכם עבור הפלסטינים.

העמדה האמיתית התומכת בפלסטין היא כזו שמגינה על שלום צודק וקבוע, וחותרת לספק את כל התנאים הדרושים אשר משרתים את הפרויקט הזה מתוך הכרה במורכבות הסכסוך ובפערים במאזן הכוחות. מנגד, חמאס ואוהדיו משתמשים בנרטיב הסחטני שלהם כדי לתקוף את רעיון השלום עצמו ולהגדיר כל הסכם או הצעה להסכם ככניעה לאינטרסים של ישראל על חשבון זכויות הפלסטינים. באופן זה, כל גילוי של תבונה מדינית הופך לאויב מושבע של האינטרסים הפלסטיניים.

משעל למשל מזדרז להכריז שהפלסטינים נכנסו "בפועל לשלב שאחרי אוסלו ואין טעם לדבר על זה כעת". הוא מדגיש כי "המציאות הנוכחית כופה עלינו למעשה לעקוף את הסכמי אוסלו", ואחר כך הוא קופץ וקורא כי "כולם צריכים להשתתף בלחימה, לא רק עזה לבדה". כאילו מה שנדרש זה להרוס את הגדה המערבית ולמוטט את ביטחון ירדן, ואז יצא מישהו ויאמר לנו שזו אחת העלויות ההכרחיות של ההתנגדות!

האמת היא שמשעל וסינוואר מחישים את רצח רעיון השלום בעולם הערבי בשם השאיפות האיראניות. איראן רואה בשלום ערבי-ישראלי סתירה מהותית למהפכנות המתפשטת שלה, המנצלת את הסוגיה הפלסטינית ומסתייעת בה. הם עושים זאת בהתלכדות מלאה עם הימין הישראלי, שדוחה על הסף כל היבט של המדינה הפלסטינית.

מאז אמצע שנות התשעים איחד ציר זה כוחות ופעל באופן שיטתי להשמדת מאמצי השלום ולהכשלת כל התקדמות לקראת פתרון קבוע. אויבי השלום פתחו מפעל של דם וגופות; מפיגוע הטרור שביצע ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 נגד מתפללים במערת המכפלה ברמדאן, ועד מסע מכוניות התופת וחגורות הנפץ שהוביל המהנדס יחיא עיאש, שהוכשר על-ידי מפקד בחיזבאללה - עימאד מורניה.

באותו זמן פעל הימין הישראלי באופן שיטתי להחלשת שלטונה של הרשות הפלסטינית על ידי הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים והטלת הגבלות נוקשות על תנועת הפלסטינים ועל הפעילות הכלכלית. להידרדרות של הרשות התווספו הירידה הכרונית בלגיטימציה שלה לאורך השנים והעלייה בהיקפי השחיתות והניהול הכושל.

אנו צופים כיום בפרדוקס מבעית שבו האחראים להרס שאריות האופק לשלום ולפלסטין עצמה הם יורשו של יחיא עיאש, כלומר יחיא סנוואר, ויורשו של ברוך גולדשטיין, כלומר איתמר בן גביר. האם כבר הזכרתי שתרומתו הראשונה של בן גביר היתה שליפת סמל המתכת מרכב הקדילאק של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וההצהרה: "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין"? רבין נרצח שלושה שבועות לאחר מכן.

נדים קטיש הוא איש תקשורת ופובליציסט לבנוני ותיק. המאמר המקורי פורסם ב־2 ביולי 2024 באתר "א-שרק אל-אוסט", עיתון ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון-ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: נעמה ברוג