בכולם זילזלו

כמו צל מן העבר, כמו קערת אגסים שהונחה על הבמה במערכה הראשונה, חוזרת פרשת מבחוח לרדוף את ישראל ואת שערי עיתוניה היומיים. בתחילה היו אלו כותרות צוהלות על בחורינו המצוינים שאינם מאשרים ואינם מכחישים. אותם ישראלים נבחרים בעלי תכונות שהפרשנים קוננו בשבוע האחרון שאיבדנו אותן: תושייה, תחכום, ערמומיות. שהרגו ("חיסלו") את בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח במלון בדובאי.

אחר-כך הרקיבו האגסים והבאישו, והכותרות דיברו על הסתבכות והפרשנים על מחדל. קצין המשטרה מדובאי שחשף את פניהם של חברי חוליית החיסול היה לכוכב תקשורת עולמי, ובחודשים הבאים צצה הפרשה מדי פעם כשדיפלומטים מסוימים גורשו משגרירויות זרות (בריטניה, אוסטרליה, אירלנד). כעת אין אגסים – רק צל:

"ישראלי עצור בפולין בחשד למעורבות בחיסול בדובאי", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ", וב"מעריב": "'סוכן מוסד' עצור בפולין". "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" עם הפנים קדימה: "ישראל לפולין: אל תסגירו את הישראלי" היא הכותרת של "ישראל היום", וב"ידיעות אחרונות" מאמצים באופן תמוה (פארודיה? דיפוזיה?) את הנוהג של "ישראל היום" להקיף במרכאות את הכותרות הראשיות ומקיפים במרכאות אותה כותרת עצמה: "ישראל לפולין: שחררו את איש המוסד".

"ישראל כבר ידעה בעבר לשחרר את סוכניה מהסתבכויות – אך האם כללי המשחק השתנו?", שואלת כותרת הגג לדיווח של יוסי מלמן ב"הארץ" על המעצר, ואילו הכותרת טוענת כי "לראשונה, איש מוסד חשוד נעצר לפי צו מעצר בינלאומי". צו המעצר הוצא לבקשת משטרת דובאי ואיחוד האמירויות הערביות. בעבר, כותב מלמן, נעצרו אנשי מוסד רק כשנתפסו על חם, ומעצרים כאלה היו לעשרות.

העצור, אורי ברודסקי שמו לפי "הארץ" וברודצקי לפי שאר העיתונים, חשוד כי סייע לסוכן מוסד להשתמש בזהותו של מיכאל בודנהיימר, יהודי חרדי בעל דרכון גרמני. אבל האם מדובר בברודצקי? "בבית משפחת ברודצקי במרכז הארץ זעמו אתמול על פרסום שמו של העצור בפולין וטענו כי מדובר בגניבת זהות", מדווח תומר ולמר ב"מעריב".

ב"ידיעות אחרונות" מונה רונן ברגמן "שרשרת של טעויות" של ישראל שהובילה לדבריו למעצר, ומסכם: "אם המוסד אכן אחראי להסתבכות, הוא חטא גם בחטא היוהרה. בכולם זילזלו: בפולנים, במשטרת דובאי, בגרמנים, כולם מטומטמים". ב"ישראל היום" קורא דן מרגלית לשלם שוחד כדי לשחרר את ברודצקי.

לפי מלמן, בטור נוסף ב"הארץ", "פולין מרגישה עצמה נבוכה ולכודה בין שתי ידידות" (גרמניה, המבקשת את הסגרתו של ברודצקי, וישראל, המבקשת לקבלו לידיה). כותרת הטור: "נשורת דיפלומטית". לפי מלמן, מדובר בנשורת גרעינית, כלומר, כזו שנזקה רב. "חיסול אל-מבחוח, המיוחס למוסד, נחשב לאחד המבצעים הפחות מוצלחים של הארגון", נכתב בידיעה הראשית של "מעריב" על אודות המעצר.

תודעת מצור

אלן רוסברידג'ר, עורך ה"גרדיאן" הבריטי, אמר בשבוע שעבר לקרן צוריאל-הררי מ"כלכליסט" כי אזרחי ישראל נתונים כעת ב"תודעת מצור". העיסוק, או שמא העיסוי, הנרחב בתקשורת בתודעה זו נשקף בסיקור עולם הבידור – בסוגיית החרמות שמטילים עלינו אמנים בינלאומיים, ולא פחות מכך – החרמות שלא מטילים עלינו אמנים בינלאומיים אחרים.

ההפניה היום משולי שער "ידיעות אחרונות" שייכת לסוג השני: "אני בא" היא הכותרת המודפסת מתחת לתצלום דיוקן של זמר הפופ אלטון ג'ון (יש גם ערבויות: "אמרגניו של אלטון ג'ון: הציוד למופע יגיע היום לישראל"). הכותרת מפנה למוסף "24 שעות", שכתבת השער שלו היא דיווח של רז שכניק ממופע של ג'ון בבודפשט.

"יגיע או לא יגיע? לפחות מבחינת ההתנהלות בין ההפקה הישראלית לאנשיו של אלטון ג'ון, השאלה הזו אפילו לא עולה על הפרק", נכתב בפתח הכתבה של שכניק, אבל זה לא מפריע לעיתון לעסוק בכך על פני כפולת עמודים, שחציה מוקדש לפירוט הליין-אפ של ההופעה הצפויה (אגב, בחודש שעבר מנעו המצרים מג'ון להופיע בארצם משום שהוא הומוסקסואל).

במדור הדעות של "מעריב", ניר שועלי רואה בסוג הסיקור של "ידיעות אחרונות" סממן מובהק לניוונו של השמאל בישראל: "השבוע ביטלו עוד כמה רוקרים את הופעותיהם בישראל, וכולם שם בשמאל בתדהמה מההודעה, כפי שהם רגילים להיות ב-15 השנה האחרונות, מאז ש'ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה'. אבל ככה הדברים מתנהלים במגזר הזה, שבסך-הכל חי טוב. קצת בפינוק, קצת באדישות, קצת בפוזה, ובערך אחת לכמה שנים הוא מתעורר לגלות משהו אחר. בתדהמה".

ומה ב"מעריב"? שם אין דיווח על אלטון ג'ון, אלא על יו-טיוב: "יו-טיוב נגד לאטמה", לשון הידיעה המתפרשת על חציו של עמ' 4, ואף זוכה להפניה מהשער: "הצלחתו המסחררת של קליפ המחאה הישראלי שהציג באור מגוחך את 'פעילי השלום' מהמשט לא מצאה חן בעיני מנהלי האתר. יו-טיוב הורידו את הסרטון מהרשת וטענו: 'זו הפרה של זכויות היוצרים'" [של השיר הפופולרי שעליו מתבסס המערכון].

ומה עם המצור? "אבו-מאזן לאובמה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 3 של "הארץ": "הסרת המצור הימי על רצועת עזה תחזק את החמאס". ברק רביד, תומר זרחין ויהונתן ליס מדווחים כי גם מצרים תומכת בעמדה זו. רגע, אבו-מאזן בעד המצור הימי של ישראל על עזה? כן, כך נכתב ב"הארץ". יש אפילו הפניה בשער.

ומה עם הוועדה?

"מעריב" מפצה את קוראיו על שלא יידע אותם ביום שישי בדבר זהותו של ראש ועדת הבדיקה המתוכננת לאירועי המשט, השופט בדימוס יעקב טירקל, ומדפיס היום את תמונתו בגדול על השער (הצילום נראה כאילו הצלם ביקש מהשופט לדגמן פוזה המתאימה לכותרת שבחר "מעריב", "השופט מחכה": טירקל, "בביתו, אמש", יושב בכיסא נדנדה ומשים עצמו מעיין בריכוז בכרך עב כרס של האנציקלופדיה הכללית כרטא).

"למרות הלחץ הבינלאומי", נכתב בכותרת המשנה, "מתעכבת הודעת ישראל בנוגע לוועדה שתבדוק את אירועי המשט לעזה. גם שופט העליון לשעבר, יעקב טירקל, לו הוצע לעמוד בראשה, עדיין מחכה להודעה מלשכת רה"מ. לפי הערכות במערכת הפוליטית, ייתכן שהתפקיד יוצע לשופטים אחרים".

"הציבור זכאי לדעת", חוזרת כותרת מאמר המערכת של "הארץ" על אמיתה פרוזאית. המאמר קורא לטירקל לדחות את ראשות ועדת הבדיקה ולנתניהו להקים ועדת חקירה ממלכתית. מדוע? משום שטירקל הביע התנגדות ל"המלצות אישיות" ומשום שלוועדת חקירה תהיה סמכות גדולה יותר לנפק כאלו. במלים אחרות, נראה שהמוטיבציה למאמר אינה רצון לקבלת מידע – "הארץ" כבר גזר את מסקנותיו – אלא להעניש את האחראים לפעולת העצירה של המשט.

השופט בדימוס יעקב טירקל, אמש בביתו (צילום: פלאש 90, לחצו להגדלה)

השופט בדימוס יעקב טירקל, אמש בביתו (צילום: פלאש 90, לחצו להגדלה)

מדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מפרסם מאמר שהתפרסם בעיתונים באירופה, ועליו חתומים שרי החוץ של צרפת, ספרד ואיטליה. במאמר כותבים השרים על תוצאות הפשיטה על המשט (תשעה הרוגים) כי "דבר אינו מצדיק שימוש כזה באלימות" ומכתיבים את דרך ההתמודדות של ישראל עם בעיית עזה:

חקירה שקופה בנורמות בינלאומיות של פרשת המשט (אבל כזו שלא תנוצל על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם לצרכיה); הסרת הסגר על-פי מתווה בלייר, שרק יאסור הכנסת מוצרים מסוימים לרצועה ולא רק יתיר הכנסת מוצרים מסוימים; שחרור גלעד שליט; והנעתו המחודשת של המשא-ומתן בין הפלסטינים לישראל בדרך לכינון מדינה פלסטינית.

ובמלים אחרות: חקירה של ישראל משום שהשתמשה בכוח, הקלות בחימוש חמאס והקמת מדינה פלסטינית, תמורת שחרור חייל שבוי אחד. השרים אינם שוכחים לשבח את "האומץ של ההנהגה הפלסטינית". מעניין אם הם שאלו את אבו-מאזן מה דעתו על המצור על עזה.

"לא כל משבר הוא הזדמנות" (כותרת השער האחורי של "דה-מרקר", בנושא אחר לגמרי).

עוד קיסם למדורת השבט

לא רק אלטון ג'ון ו"כוכב נולד" (הסובלת מירידה ניכרת ברייטינג עקב המונדיאל), עיתוני ארצנו – ולא רק "הארץ"! – מפרסמים מדי פעם בהבלטה יתרה מאמר דעה (בדרך כלל בנושאי "נגד הכיבוש") של אחד מטריאומווירט הסופרים שלנו (עוז, גרוסמן, יהושע – עם לוויין מזדמן כמו סמי מיכאל, לדוגמה).

אפשר להתווכח על מידת העמקות או הרלבנטיות של הנוהג הזה ושל דעותיהם ונימוקיהם של כוכבי ספרותנו, אך אי-אפשר להתכחש למה שהופך אותם, אולי, לחביבי העורכים: הם גוררים שובל תגובות. "הארץ" מדפיס היום במדור הדעות שלו תגובה כזו, של דינה פורת ("ראש המכון לחקר האנטישמיות ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל-אביב") למאמר של עמוס עוז:

"זהו 'רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים', כתבת, ותמיד יש קסם במלותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפס כאויב? [...] בתיבה הזאת, 'נואש', הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו.

"[...] 'כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת'. גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על-ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה, וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאיסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים.

"תרבות המערב מציעה היום לאסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?".

כתבת השער של המוסף "גלריה" (שאמנם ביום ראשון שערו מודפס בתוככי חלק ב' של העיתון) היא ראיון של מיה סלע עם הסופרת הארגנטינית ליליאנה הקר, וכך הוא מתחיל: "אחרי שנים רבות של מעורבות ומאבקים פוליטיים בארצה, קובעת ליליאנה הקר הארגנטינית מה שסופרים ישראלים לוחמניים לא יאהבו לשמוע: ספרות לא יכולה, ולא צריכה, לשנות את העולם".

ובהמשך אומרת הקר: "בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים היתה בארגנטינה תנועה פוליטית חזקה מאוד, וחלק מהסופרים הצעירים חשבו שרומן חייב לשנות את העולם, ואם לא – לספרות אין זכות להתקיים. אבל הספרות מעולם לא שינתה את העולם. אם את רוצה לשנות את העולם ולעשות מהפכה, את חייבת ללכת להרים כמו צ'ה גווארה. את צריכה לקחת נשק ולעבוד כדי לעשות מהפכה".

ענייני כלכלה

"שטייניץ יוצא למלחמה במחירי הנדל"ן" היא אחת הכותרות המרכזיות על שער "כלכליסט", וב"דה-מרקר" הכותרת מעל הראשית בשער היא "31 אלף דירות חדשות בתל-אביב ובמרכז". הבשורה של האוצר נדחית מהכותרות הראשיות של הכלכלונים לטובת הכותרות "יבמ במו"מ לרכישת סטורווייז. המחיר: 140 מיליון דולר" ("כלכליסט") ו"נוברטיס מאיימת על תרופת הדגל של טבע" ("דה-מרקר"). האם זה משום שהעיתונים מעדיפים חדשות פיקנטיות או משום שהם לא מתרגשים מהודעתו של שר האוצר?

ב"עסקים" מוכתר טור הפרשנות של עידו אפרתי, המלווה את הידיעה על מהלכי האוצר, בכותרת "לעג לרש". ב"דה-מרקר" הכותרת היא "עוברים לאלימות" ואריק מירובסקי כותב בו: "אי-אפשר להסכים לחלק גדול מהצעדים [שמציע האוצר ושמשמעותם] קבורה סופית של הפריפריה ושל מדיניות פיזור האוכלוסין לטובת מדינת תל-אביב". ב"כלכליסט" כותרת הגג של הטור של שי פאוזנר היא "רעיונות ממוחזרים", וכותרת המשנה קובעת: "האוצר ריכז הצעות ישנות שלא הצליחו בעבר להיהפך למציאות".

סבר פלוצקר מתגייס ב"ממון" למאבק (ע"ש "דה-מרקר") במונופול של חברות הסלולר. "לבטל את קנסות הסלולר", לשון ההפניה בשער, והעמוד הראשון של המוסף מוקדש למאמר שבו טוען פלוצקר כי "הקנסות הגבוהים על 'מפירי החוזים' בחברות הסלולריות הם החסם המשמעותי מפני התחרות" וכי העובדה שאין משקיעים זרים בחברות הסלולר הישראליות "אומרת דרשני".

אומרת דרשני גם העובדה שפלוצקר מעמיד את כל הבעייתיות בשוק הסלולר על "קנסות היציאה" ומציע למדינה, בסוף הטור, לדחות את הרפורמה הכוללת שעומדת לצאת לפועל (בעיקר הפחתת דמי הקישורים והכנסת חברות חדשות לתחום) "בתמורה" לכך שחברות הסלולר יואילו לוותר על הקנסות האמורים.

יהודה שרוני כותב ב"עסקים" על העלאת התמלוגים של חברות קידוחי הגז ומעלה נקודה מעניינת: "מתי בדיוק מדובר בשינוי רטרואקטיבי לא לגיטימי? האם זה קורה לאחר שהוצא הדולר הראשון על הסקר הסיסמי, או שמא קו הרטרואקטיביות עובר עם מסירת הדיווח על פוטנציאל למציאת נפט או גז בכמות מסחרית?

"[...] זה לא מקרי שיזמי הקידוחים תמר ולווייתן דיווחו לבורסה לניירות ערך לפני שבועיים על שיפור הסיכוי למציאת הגז ועל כמותו הגדולה יותר. לא ניתן לדחות על הסף את ההערכה שהמחפשים ניסו לקבוע עובדות בשטח ולטעון שהקידוח כה מתקדם, שלא ניתן לשנות רטרואקטיבית את כללי המשחק לגביו. אבל המבחן הקובע הוא מבחן הוודאות המוחלטת: כל עוד אין ודאות של 100% למציאת גז, עדיין ניתן לשנות את גובה התמלוגים בלי שהדבר ייחשב להפרה של כללי ההגינות העסקית".

ב"דה-מרקר" מקדישים את חציו העליון של עמ' 4 לידיעה של נחמיה שטרסלר, המציג את סוגיית תמלוגי הגז מנקודת מבטו של יצחק תשובה, אחד היזמים המרכזיים בתחום, שאומר לעיתון: "הגדלת התמלוגים היא הלאמה לא צודקת. אף אחד לא עמד בתור לקדוח", וזו גם כותרת הדיווח.

ענייני תקשורת

ארבע ידיעות תקשורת בכפולת העמודים 12–13 של "דה-מרקר": ח"כ מרינה סולודקין ביקשה לדחות את הדיון בהצעת החוק שלה שנועדה למנוע את הפצתו של העיתון "ישראל היום" בחינם ("חששה ממפלה נוספת", מעריך צבי זרחיה); ועדת שפניץ הכריעה, לפי "הערכת מקורבים", כי יו"ר מועצת הרשות השנייה אמנון נדב לא יוכל להמשיך בתפקידו לאחר שבתו, מפיקה ברדיו 99, לא התפטרה עם מינויו. ועוד מדווחת אופיר בר-זהר: "התקדמות במשא-ומתן עם הטכנאים ברשות השידור" ו"הרייטינג של 'כוכב נולד' התרסק עם תחילת שידורי המונדיאל".

האם מתאים לקבוע את הציטוט ממאמרו של גדעון לוי על יאיר לפיד תחת הכותרת "ענייני תקשורת"? יותר ויותר נראה שלא. "כל כולו מותג מסחרי של מי שלא רוצים להרגיז", כותב לוי במדור הדעות של "הארץ", "לא ימין ולא שמאל; לא דתי ולא ממש אנטי-דתי [...]; לא פמיניסט ולא אנטי-פמיניסט (הוא קורא לה 'זוגתי', היא קוראת לו 'החזק'); לא קפיטליסט מוצהר ולא סוציאליסט. לא כלום בעצם.

"ערב אחד לפיד שוטף את המוחות בטלוויזיה יחד עם רוני דניאל על פעולת הגבורה הצודקת של חטיפת המשט, וערב אחר הוא אומר בבית חיל האוויר שאם הוא מסתכל על המשט (ועל מלחמת לבנון של חברו, אהוד אולמרט), הוא מגיע למסקנה ש'אולי מלחמות גם איננו יודעים לעשות'. ד"ר יאיר ומיסטר לפיד, בשני הערבים הוא נזקק לטלפרומפטר".