ראש הממשלה בנימין נתניהו מצביע בקלפי המפלגתי במצודת-זאב, אתמול בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

ניצחון מוחץ בעירבון מוגבל

אתמול התקיימה ההצבעה בין חברי מרכז הליכוד על שינוי החוקה, כך הבחירות הפנימיות יתאחרו ולא יתקיימו במועדן. בנימין נתניהו, ראש המפלגה, היה מעוניין בשינוי החוקה, לפי הפרשנים – כדי לדחות ככל האפשר את העיסוק בפוליטיקה מפלגתית ואת הזעזועים והוויתורים הנגזרים ממנו.

בימי טרום-הוועידה הפעיל נתניהו את מלוא כוחו והקדיש זמן רב כדי להשפיע על חברי המרכז, על השרים ועל התקשורת כך שההצבעה תהיה בעד הדחייה. נתניהו סימן את משה פייגלין, מנהיג אחת הסיעות בליכוד, המזוהה כסמן הימני של המפלגה, כיריבו העיקרי ותקף אותו, אישית ורעיונית, באופן ישיר ועקיף. נתניהו ספג את החבטות הרגילות משלושת העיתונים המרכזיים שאינם "ישראל היום": נטען שהוא נלחם נגד ההליך הדמוקרטי, כי העצים את דמותו של פייגלין כתכסיס ערמומי, ובעיקר – כי בדרך אל היעד שהציב לעצמו, ניצחון ברוב של שני שלישים, הוא "נלחץ, נבהל, מזיע, ולעתים אפילו מאבד עשתונות", כניסוחו של יוסי ורטר היום ב"הארץ".

האם עמד נתניהו ביעד? הנתון המספרי היבש, שאליו אף עיתון אינו יכול להתכחש, מעיד כי אכן כן, כן רבתי: נתניהו ניצח ברוב של 76%, עשרה אחוזים יותר מהשיעור ששאף אליו. אולם באיזה סוג של ניצחון מדובר? בעניין זה הדעות חלוקות. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מבריקה כמו פניו המחייכות של נתניהו המודפסות לצדה: "ניצחון מוחץ לנתניהו בליכוד". ב"הארץ" אין תמונה של נתניהו על השער, והז'רגון אינו לקוח ממוספי הכדורגל, אולם המסר דומה: "ניצחון סוחף לנתניהו בהצבעה על שינוי חוקת הליכוד: יזכה לשקט במרכז המפלגה עד 2012".

לפני כמה חודשים נחלקה העיתונות המודפסת בישראל לשני מחנות: מצד אחד "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שגייסו את עיתונאיהם הבכירים והפקיעו עמודי מערכת כדי לתקוף את החינמון "ישראל היום", וגם את "הארץ" שבבית-הדפוס שלו מודפס החינמון. לא רק את העיתונאים גייסו המו"לים של שני הטבלואידים הוותיקים, אלא גם לוביסטים, שניסו להעביר בכנסת חוק שיאסור על שלדון אדלסון להחזיק ב"ישראל היום" משום שהוא בעל אזרחות זרה.

"ישראל היום" לא היסס להשיב אש. עורכיו הבכירים, ובמיוחד העורך הראשי עמוס רגב, פירסמו פעם אחר פעם טקסטים שתקפו בחריפות את המתחרים, ובמיוחד את מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. בדיוק כמו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" לא בחלו בפרסום ידיעות חדשותיות, עיתונאיות לכאורה, שכל מטרתן היתה תקיפת העיתונים האחרים. בכל הזמן הזה השתדל "הארץ" לא להכניס את עיתונאיו לקלחת וקיים סיקור הוגן, ולו רק למראית עין.

מי שעמד, בטובתו או שלא בטובתו, במרכז היריבות העזה בין הטבלואידים לחינמון הוא פוליטיקאי אחד, המכהן כיום כראש ממשלה. למעשה היריבות הפכה גלויה ממש רק אחרי פרסום בולט בצורה מוגזמת ב"ידיעות אחרונות" של תביעה משפטית שהגישה עוזרת בית נגד אשתו, שרה נתניהו. לצד הערכים המקצועיים וחוסנה הדמוקרטי של מדינת ישראל, הנפגע העיקרי מהפיכתה של היריבות לגלויה היה נתניהו: אל העיתון המכסה אותו בצורה מוטה לחיוב הצטרף עיתון המסקר אותו בצורה מוטה לשלילה.

כך, מול הכותרת הראשית שהעניק הבוקר "ישראל היום" למה שהוא אחרי הכל עניין מפלגתי פנימי, ומול ההתפעמות ממחץ הניצחון, ממוקם נתניהו מתחת לקפל של שער שישי של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הראשית "הודח" (תא"ל עימאר פארס) ולצד הכותרת הגדולה יותר: "מי שמר על בת 14: רוצח פדופיל". והניצחון? "ניצחון בערבון מוגבל", דבר הכותרת.

המספרים מדברים

ומה ב"מעריב"? כיצד הוא מסקר את ראש הממשלה נתניהו? לעומת "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שם ההטיה ברורה, בשנה האחרונה אין ב"מעריב" קו מערכתי חד-משמעי ובוטה. לא רק בנושא נתניהו, אלא גם בנושאים האחרים שבהם העיתונות הישראלית נחלקת למחנות, למעט כמובן קידום ענייניו הכלכליים של בעל הבית עופר נמרודי. טענתו של בן כספית ולפיה "מעריב" הוא העיתון הפלורליסטי ביותר בישראל אינה רחוקה מן האמת, בעיקר בגלל מנגנון עריכה דל ומדולדל וכאוס מסוים, שעל הצד החיובי מאפשרים לכתבים חופש יחסי מכפייה מגבוה.

כך, אחרי ההתקפות הפרועות של פרשני העיתון על נתניהו, באו גם ימים של סיקור פרשני ענייני, ואילו בעמודי החדשות הובאו גם ידיעות המציגות את נתניהו באור חיובי (ובמלים אחרות: "מעריב" התנהל כמו עיתון, דבר שאינו מובן מאליו, לצערנו, במציאות התקשורתית הנוכחית). הכותרת היום על שער "מעריב", מתחת לכותרת ראשית העוסקת בתקיפה אפשרית באיראן, היא "הניצחון של נתניהו", והיא מודפסת על רקע תצלום שלו יוצא מן הקלפי. הכותרת בעמ' 5 היא "ניצח בגדול". "המספרים מדברים בעד עצמם", נכתב בכותרת המשנה, מה שנכון.

אולם האם המספרים מספרים את הסיפור כולו? לא באמת, ולכן טוב שהעיתונאים נותנים גם למלים לספר את הסיפור, למשל זה שמאחורי תמונתו של נתניהו מצביע, שמככבת בעיתונים לצד תמונתו של פייגלין כשהוא מתייפח (פייגלין פרץ בבכי מול המצלמות בעת שדיבר על כך שההצבעה היא "הצבעה על ירושלים"). "על-פי יום הבחירות אתמול", כותבת מיה בנגל ב"מעריב", "נראה כי טענותיהם של אנשי פייגלין [כי 'גנבו להם את הבחירות'] אינן משוללות בסיס לחלוטין. כך, למשל, הזמינה תנועת הליכוד כתבים וצלמים ל'פוטואופ' (הזדמנות צילום) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא מצביע בקלפי במצודת זאב בתל-אביב. מנגד, הצלמים שביקשו לצלם את פייגלין מצביע לא הורשו להיכנס לקלפי לעשות זאת".

בנגל מספרת על עוד ועוד התנהלויות כאלו, המעידות כי המנגנון המפלגתי עבד למענו של ראש המפלגה ולא למען קיום ההליך הדמוקרטי. כך כותבים גם יהונתן ליס ופאדי עיאדאת ב"הארץ" ("הקלפי בירושלים: ויכוח על נקיון כפיו של נתניהו"), ואפילו ב"ישראל היום" ניתן פתחון פה מסוים לטענות, המובאות כציטוט קצר מפיו של פייגלין (על-ידי מתי טוכפלד). העיתון היחיד שאינו עוסק כמעט בסוגיה הוא "ידיעות אחרונות", שכתבו, יובל קרני, מגיש את הסיקור החדשותי העלוב ביותר של ההצבעה.

עוד על פרשת הולילנד, ועוד על דברים אחרים

עם כל הכבוד למרכז הליכוד (צחוק מוקלט), מה חדש בפרשת הולילנד? "הארץ" מקדיש לה את הכותרת הראשית: "המשטרה חושדת שכספי שוחד בפרשות הנדל"ן מוסתרים בבנקים בחו"ל"; "החוקרים יבקשו סיוע מרשויות מס וגורמים פיננסיים בעולם כדי להתחקות אחר כספי השוחד. החשד: הכסף הועבר לחשבונות פרטיים ולחשבונות של חברות קש". לפי תומר זרחין, "בשלב זה של החקירה יושם דגש גם על עבירות כלכליות" (העלמת מסים והלבנת הון).

ב"מעריב" מקבל אבי אשכנזי את תחתיתו של עמ' 4. "המאכער לא לבד: ניסיון לגייס עד מדינה נוסף"; "יממה לאחר שנחשף ב'מעריב' כי המשטרה מנסה לגרום למאיר רבין להיות עד מדינה, נודע כי עוד אחד מהחשודים נמצא על הכוונת. גורם במשטרה: שולה זקן מדברת". אשכנזי מצטט "גורם משטרתי" שלפיו לא נעשה ניסיון, מצד המשטרה או מצד זקן, להפוך את זקן לעדת מדינה. במוסף לשבת כותב שלום ירושלמי מפי "אחד מחבריה הקרובים" של זקן: "אולמרט בגד בה ברגע האמת [...] למרות הכל אין מצב שהיא תעיד נגדו, זו נאמנות עיוורת". אולמרט לא יכול לישון בשקט, כותב בכל זאת ירושלמי, ומוסיף גם שהשניים "הפכו לישות נהנתנית אחת".

גם "ישראל היום" מביא מידע חדש בפרשה: על שער העיתון, תחת הכותרת "אצלו הכל בסדר", מודפס תצלום של אהוד אולמרט ומאבטח צועדים ברחוב. התחקיר העיתונאי קצר הפעם ומצומצם כולו לכיתוב תמונה בן משפט אחד: "רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שאמור להיחקר בפרשת הולילנד, ביקר אתמול במסעדת היוקרה מסה בתל-אביב". משום מה, איש אינו חתום על התחקיר.

יש עוד חדש ב"ישראל היום". בעמ' 11 מדווח איציק סבן כי מפקד יאח"ה, תנ"צ שלומי איילון ("אימת הפוליטיקאים"), העביר את הפיקוד לזיוה אגמי-כהן (לה טרם נמצא כינוי). הלוגו המעטר את הדיווח הוא "שחיתות מן היסוד", אלא שטיפול עיתונאי כזה רחוק מלהיות יסודי, וקרוב יותר למחזור חומרים שנחשפו בכלי תקשורת אחרים. בשביל זה מספיק קשב.

גם מרדכי גילת, שכותב על הפרשה במוסף "ישראל השבוע", אינו מביא פרטים חדשים על ענייני הולילנד ושות'. הכותרת שלו היא "לפני הולילנד", והדברים נקראים כפרק בספר זכרונות שגילת אולי עמל עליו, על חשיפותיו בפרשות עבר כמו תיק דרעי. גילת מביא סיפורון אחד מ"כל העיר" של 1993 (שביקש מאולמרט לחשוף כמה שילם, אם בכלל, לעו"ד אורי מסר בעבור עבודה שזה עשה לפי הזמנת העירייה), ובעיקר מעלה על המוקד את עוזי וכסלר, לשעבר גזבר עיריית ירושלים ומנהל מינהל המקרקעין, שאותו הוא מאשים ב"מעורבות בשחיתות ציבורית". מה הקשר לפרשת הולילנד? בשביל זה לא צריך קשב, אלא תחקירן.

"ההזמנה הנאה שנחתה בשבוע האחרון על שולחנם של כמה מקובעי המדיניות שלנו גרמה לאי אילו גבות להתרומם קמעה; במלאת שנתיים לפטירתו של איש העסקים בני גאון הם הוזמנו לאירוע לזכרו, שיתקיים בעוד כעשרה ימים. האירוע ייערך במסגרת 'הפורום הכלכלי חברתי' שהקים בנו, הפרסומאי משה גאון. נושא הכנס הוא 'הציונות החדשה', כמצוין בהזמנה. יחולקו בו מלגות לסטודנטים מצטיינים במינהל עסקים ויתקיים פאנל של מנכ"לים בכירים בהנחיית אילנה דיין. הנואם המרכזי בכנס הוא אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר ואיש עסקים בהווה" (יוסי ורטר, מוסף "השבוע" של "הארץ").

ריאליטי שחיתות

"גם אם רק חלק מהחשדות הללו יוכחו, מדובר בפרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה. אבל ישראל לא באמת גועשת", כותב אמיר זיו, עורך המוסף "כלכליסט", בטורו האישי. "ערימות הרפש שנחשפות מדי יום נענות בעיקר בהמהום ציבורי. קשה למצוא זעם אמיתי, בלתי אפשרי לפגוש ברחוב מחאת המונים. אין כזו. הפרשה האדירה הזו אכן מעוררת סקרנות, אין מה לומר, לעתים השמות שנקשרים בה אפילו סוחטים מאיתנו כעס או ספיקת כפיים מופתעת. אבל ההתעניינות דומה לזו שאנו מגלים בעת צפייה בריאליטי מבוים היטב".

מי אשם בכך שהיחס של הציבור הישראלי אל פרשות השחיתות הוא כאל תוכניות ריאליטי (אם הוא אכן כזה)? זיו מתאפק ולא מפנה אצבע מאשימה, אולם אפשר בהחלט ללהק, כמו תמיד, את התקשורת כשחקנית מרכזית על ספסל הנאשמים. כך עורך שמדפיס את תמונתו של אולמרט על השער תחת הכותרת "אצלו הכל בסדר" אינו מגיש סיקור עיתונאי, אלא מביים תעמולה.

לא רק ב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מביימים את ריאליטי הולילנד. "האם שולה זקן תבגוד הפעם בבוס לשעבר אהוד אולמרט?", שואלת הפניה בראש שער העיתון. אם כן: שמות הגיבורים, בגידה ו"בוס". כל המרכיבים כבר כאן. העיתונאים עמלים להשיג תכנים עיתונאיים, העורכים עובדים בכלל בשביל ההפקה.

עוד עניינים בראש סדר היום

תא"ל עימאד פארס הודח על-ידי הרמטכ"ל משום ששיקר כשאמר שלא נתן לאשתו לנהוג ברכב הצבאי. ההדחה מגיעה לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("הודח"), ולשערים של "מעריב" ("נבעט") ושל "ישראל היום" ("אשכנזי הדיח את תא"ל פארס מצה"ל"). פארס יעתור לבג"ץ ויערער בפני שר הביטחון. הדיווח ב"מעריב", של אמיר בוחבוט, כמו גם המסגור הכללי של הסיפור, הוא האמפתי ביותר לפארס. בוחבוט הוא מי שהביא השבוע ב"מעריב" מסמך המעיד לכאורה כי פארס דווקא לא שיקר, אלא מסר כראוי את המידע בדבר נהיגתה הלא תקנית של אשתו ברכב הצבאי.

גם יוסף נונו מגיע לשערי העיתונים. נונו, בן 70, רוצח ועבריין מין סדרתי, הועסק בחברת כוח האדם מטב. במסגרת עבודתו הוצב לשמור על נערה אובדנית בת 14 בבית-החולים מאיר בכפר-סבא. מנהל המחלקה תפס אותו כשהוא "מעסה בשמנים את הנערה" ("הארץ"), והוא מואשם כעת בביצוע מעשים מגונים.

ב"ישראל היום" נכתב בכותרת המשנה בעמ' 9 כי "הגורמים השונים מטילים אחריות זה על זה", והכתבת נצחיה יעקב, שדיווחה נפתח במלים "המציאות עולה על כל דמיון", מביאה את גרסאות הגורמים (בית-החולים, חברת כוח האדם, המשטרה). ב"הארץ" חתומים על הידיעה שלושה כתבים, וגם בה מובאות גרסאות הגורמים, אלא ששם הן גם מעומתות עם המציאות העובדתית: "מעסיקיו של האיש במטב [...] טענו כי החוק אינו מאפשר להם לבקש תעודת יושר מהמשטרה על המועמדים לעבודה. טענתם עומדת בניגוד ללשון החוק שחוקק בשנת 2001, שלפיו אנשים שהורשעו בביצוע עבירת מין בהיותם בגירים אינם רשאים לעבוד בשורה ארוכה של מקומות, שבהם ישנה גישה לקטינים".

עוד על סדר היום: "רוצה לעלות לארץ? הצג תעודת יושר", נכתב על שער "מעריב". אלי ברדנשטיין מדווח על הנחיה חדשה של משרד הפנים, ש"מנסה להילחם בגל מעשי הרצח שביצעו עולים".

בן כספית Vs. הקרן החדשה לישראל. סיבוב שמיני

הפרטים במוסף לשבת של "מעריב" וכאן.

ענייני תקשורת

דן לביא מדווח ב"ישראל היום" כי כוכבי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" חתמו כולם על "מכתב לחברי ועדת השרים לחקיקה, בקריאה לתמוך ביום ראשון בהצעת חוק נגד ניסויים אכזריים שנערכים במאות קופים במעבדות" (האם ההצעה אכן מתייחסת רק לניסויים אכזריים? או שמישהו העתיק קומוניקט?). החתימה באה אחרי שאחד הכוכבים, השחקן אלי פיניש, פעיל בעמותה נגד ניסויים בבעלי חיים, שיכנע את חבריו לחרוג ממנהגם ולגלות, כולם, מעורבות פוליטית. אם היתה בארץ תוכנית סאטירה, אפשר היה לעשות מזה מערכון.

הכותרת על השער של כתבת השער של מוסף "הארץ" היא "זה מדים!", וכותרת המשנה היא: "אנשים במדים, מחווה מיוחדת לאחד במאי". כתבת השער עצמה אינה בדיוק כתבה, אלא "פרויקט מיוחד" שעורכי המוסף יזמו כדי לטפל ב-1 במאי מזווית חדשנית ומרעננת ובלי להתייחס בצורה לעוסה לרעיונות, לערכים ולהיסטוריה שהתאריך מגלם בתוכו, ולמעשה בלי להתייחס אליהם כלל. ועל זה סבתא שלי היתה אומרת: אם אין לך מה להגיד, עדיף שתשתוק.