ד"ר איתן חי-עם, המנכ"ל המתפטר של משרד הבריאות (צילום: גילי יערי)
ביטוי משפיל
תיבה קטנה בעמ' 4 של "הארץ" מתפרסמת הבוקר תחת הכותרת "ביקורת במערכת הפוליטית: 'התקפלות נוספת של נתניהו'". העילה לביקורת – החלטת נתניהו להקים ועדת בדיקה שתבחן מחדש את העתקת חדר המיון הממוגן בבית-החולים ברזילי. מזל מועלם ודן אבן מדווחים כי "בקדימה מתחו ביקורת אתמול על מה שהגדירו כ'התקפלות נוספת של נתניהו'. לדברי גורמים בסיעה, 'נתניהו מקפל את עצמו לדעת. התנהלותו הכושלת והלחוצה של ראש הממשלה צריכה לעורר דאגה בקרב כל אחד מאזרחי ישראל'". מועלם ואבן מצטטים גם "בכירים בליכוד" שאומרים כי "שוב פעם ביבי התקפל [...] זה נראה רע מאוד".
המלה "התקפל" מופיעה גם בעמוד השער של "מעריב". למעשה זו הכותרת הראשית כולה. במקום לייחס את ההתבטאות החריפה לסיעת קדימה או "בכירים בליכוד", הכותרת מובילה למאמר פרשנות מאת בן כספית, שמחדש את ביקורתו על ראש ממשלת ישראל במלוא המרץ. כספית כותב בטורו על "הפשרה', שהפכה לפארסה, שהולידה ביזיון, שהביא בסוף התקפלות מבישה". הוא מכנה את נתניהו "המתקפל המהיר ביותר במערב" ומציין כי "הפרסומים והסקנדל בארץ עוררו, ניחשתם נכון, פאניקה רבתי בלשכת ראש הממשלה. ההתרוצצות היתה היסטרית לחלוטין".
לא קל להיות נתניהו. אתמול חטף ביקורת על כניעתו לחרדים. היום הוא חוטף ביקורת על כניעתו לביקורת על כניעתו לחרדים. הכותרת ב"מעריב" לידיעה על החלטת נתניהו: "נתניהו שוב מזגזג". גם בראש עמוד "הארץ" המוקדש לסיקור ההחלטה מופיעה הכותרת "נתניהו מזגזג".
"'התקפל' הוא ביטוי משפיל", טוען נחום ברנע בטור שתמציתו מופיעה על שער "ידיעות אחרונות". בעמ' 4, לצד הכותרת "ביבי התקפל, ליצמן מאיים", כותב ברנע על מי שטוען כי נתניהו התקפל כך: "אני חושב שהם טועים. אם נתניהו הבין שטעה בפרשת בית-החולים ברזילי וחזר בו, הוא לא התקפל. הוא התעשת. הבעיה היא שאף אחד מהשרים לא מבין מה רצה נתניהו מלכתחילה, ומה הוא רוצה עכשיו".
ב"ישראל היום", באופן נדיר, שוררת הסכמה יחסית עם דעתו של ברנע. סיקור החלטת נתניהו נטול הגדרות כמו "התקפלות" או "זגזוג". כתבי העיתון מדווחים כי "הלחץ הציבורי עשה את שלו" ונתניהו הורה על הקמת צוות לבדיקת הסוגיה.
נחזור לברנע. פרשן "ידיעות אחרונות" מתאר בטורו את הרקע להצבעה בממשלה על הצעת סגן שר הבריאות יעקב ליצמן להעתיק את מיקומו של חדר המיון בשל קברים שהתגלו במקום. לדבריו, נתניהו לא הנחה את השרים כיצד להצביע. "אם תיכנן משהו, הוא תיכנן להפסיד [...] אבל, למרבה האסון, נתניהו ניצח". ברנע אינו קובע אם שרי ישראל-ביתנו הצביעו בעד ההחלטה בשל מה שהוא מכנה "הסכם מפוקפק" (ב"מעריב" מצטטת מיה בנגל את שר החוץ אביגדור ליברמן, שמכחיש כל הסכם ומסביר: "העדפתי לא להיות צודק, אלא להיות חכם, בתקווה שזה יקצר הליכים"). לעומת זאת, בטור נכללת תיאוריה סבוכה מטעם יריבי ליצמן בכנסת, הטוענים כי סגן שר הבריאות מבקש להזיק לבית-החולים ברזילי באשקלון כדי להגדיל את הסיכויים שמקורבים לחסידות שלו, חסידות גור, יזכו לפרנסה באשדוד. הללו הקימו בעיר תחנת מגן דוד אדום שטרם אושרה על-ידי משרד הבריאות, ומתחרים על הקמת בית-החולים באשדוד. "זה נשמע מסובך מדי, רחוק מדי, מוזר מדי", מודה ברנע, "אבל כל הסיפור הזה מסובך, רחוק ומוזר".
מקריאה ב"ידיעות אחרונות", אגב, הסיפור אינו נראה כה מסובך ומוזר. הוא ממוסגר כסחטנות חרדית פשוטה. הכותרת הראשית של העיתון ("עצומת הרופאים") מפנה לדיווח התופס כפולת עמודים שלמה ועוסק בעצומה שאירגן "ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות הרפואית בישראל, הקוראת לראש הממשלה לא להזיז את חדר המיון.
מתחת לכותרת "עובדי האלילים התגלו בציורים" מדווח איתמר אייכנר כי חוות דעת של רשות העתיקות, שחפרה באזור, קבעה כבר לפני שנתיים כי הקברים אינם של יהודים, אלא של עובדי אלילים, וזאת על-פי ציורים ארוטיים שנמצאו במקום. דודי גולדמן מוסיף תיבה תחת כותרת הגג "הפגאנים באשקלון", ובה הוא כותב כי "קברי הפגאנים שהתגלו בשטח בית-החולים עשויים להיות של פיניקים, כנענים, פלישתים, ערבים קדם-מוסלמים, ביזנטים, רומים קדם-נוצרים או הלניסטים. רק דבר אחד ברור: אלה לא קברים של יהודים" (ידיעות דומות מתפרסמות ב"ישראל היום" וב"הארץ"). איתן הבר, בטור משלו, קורא למרד נגד "המכבש הדתי-חרדי" ו"הדורסנות בשם ה' צבאות".
בעמודי הדעות של "מעריב", לעומת זאת, שואל עפר שלח, "מה בעצם יש לכם נגד יעקב ליצמן?". לדעת שלח, את האשמה יש להטיל לפתחה של הממשלה, שאישרה את הצעת ליצמן. על-פי יהודה שלזינגר ב"ישראל היום", העיתונות החרדית מיישרת שורות ומדווחת בקול אחד על מסע הסתה אנטי-חרדי. אפילו "המבשר", מדווח שלזינגר, עיתון "הנחשב לאויבו המר של ליצמן", נחלץ לעזרתו וכותב על תחושה של "רדיפת הדת".
ותודה למיליונרים
"התפרעות השכר", קראה הכותרת הראשית ב"גלובס", שחולק אמש למנויים. הכפולה הפותחת כולה הוכתרה אף היא בכותרת זו, והוקדשה לסיקור – ביקורתי – של השכר הגבוה שניתן לכמה מהמנהלים הבכירים במשק, כפי שנחשף בדו"חות השנתיים. אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות, צבר בשנים האחרונות מהבנק הון בסך 179.9 מיליון שקל עם שכר חודשי של 1.552 מיליון שקל בחודש בשנת 2009. חיים כצמן, יו"ר חברת הנדל"ן גזית-גלוב, צבר 135 מיליון שקל בעשור עם שכר חודשי של 1.566 מיליון שקל בשנה האחרונה.
כותרות הדיווחים מאת עירן פאר וטלי ציפורי על השכר והתגמולים הבלתי נתפסים של שני הבכירים מבליטות את העמדה החצופה של עושי ההון. "לא צריך להתחבא או להתנצל", מצוטט יעקב פרי, יו"ר מזרחי-טפחות. "זה מגיע לי", מצוטט כצמן.
"היד הנעלמה של השוק יצאה משליטה", קוראת כותרת טור פרשנות מאת עירן פאר, שמזכה את המנהלים ומפנה אצבע מאשימה לדירקטוריונים שאישרו את השכר והבונוסים המופרזים. "איפה היו כל המנהלים המופלאים כשהחברות שלהם הפסידו או רווחיהן צנחו בעשרות אחוזים? מי החזיר בשפל את הבונוסים שניתנו לו בשנות הגאות?", שואל פאר ופוסק: "מתבקשת חקיקה להגבלת שכר. זו יכולה להיות גרסת שלי יחימוביץ', שתעלה שוב את הצעת החוק: שכר מנכ"ל יהיה פי 50 משכר העובד הכי זוטר במפעל, או כל גרסה אחרת. אבל את החגיגה הזו צריך להפסיק. כשהיד הנעלמה של השוק החופשי מתחילה להתפרע, מישהו צריך לשים עליה כבלים".
קצת מוזר לראות נציג של העיתונות הכלכלית הישראלית, שבה עשיית כסף וצבירת כסף הפכה לחזות הכל, שבה הכסף הפך מאמצעי לא רק למטרה, אלא גם לערך, יוצא נגד מה שנתפס אצלו כעשיית כסף וצבירת כסף מוגזמת. הסיקור הביקורתי ראוי, כמובן, אבל ערכו מוגבל כל עוד תישאר התפיסה שעומדת בבסיס רוב הדיווחים בעיתונות הכלכלית, כל עוד כתבי נדל"ן יזילו ריר בדיווחיהם על מיזמי בנייה לאלפיון העליון וכתבי רכילות יספקו מידע מפורט על המקומות והאירועים שבהם כסף פוגש כסף ומנפנף בכסף.
בעיתונים הכלכליים האחרים הביקורת מתונה בהרבה. ב"כלכליסט" הכותרת הראשית עוסקת אף היא בשכר הגבוה של המנהלים הבכירים בישראל, אך לאו דווקא מזווית ביקורתית. "שיאני השכר, לא סופי", קוראת הכותרת שנראית כאילו היא חוגגת יחד עם המשתכרים את רווחיהם. כותרת הגג מתריסה: "משבר עולמי? טבלת השכר של 2009 נוסקת לגבהים חדשים".
טור פרשנות מאת גולן פרידנפלד מדגיש את הוויתור שעשו מנהלים בכירים על חלק מהכסף שאמור היה להגיע לכיסיהם. פרידנפלד מודה לחיים כצמן ודורי סגל, יו"ר וסגן יו"ר גזית-גלוב, "על הוויתור שהם עשו בבונוס השנתי שלהם" ועל כך ש"הם הסכימו להסתפק בעלות שכר צנועה של 19 ושל מיליון שקל, בהתאמה", במקום סכומים גבוהים הרבה יותר. בהמשך כותב פרידנפלד: "קשה לבקר את השניים. מדובר בשני אנשי עבודה שקמים בבוקר והולכים לישון בערב עם הנכסים המניבים שלהם ברחבי הגלובוס, ושיצרו יש מאין את אחת מחברות הנדל"ן הישראליות המובילות. הם מתייחסים בהוגנות לבעלי המניות שלהם, הם שקופים, הם לא לוקחים סיכונים מיותרים והם משיגים את המטרות העסקיות שלהם בזו אחר זו. למי שיש ספק, השורות האחרונות נכתבות בלי טיפה של ציניות".
למרות זאת, פרידנפלד קורא לשנות את הסכם השכר שלהם. "כצמן וסגל הבינו בעצמם שנוסחת הבונוס שלהם מוגזמת, ולכן הדבר הטוב ביותר לעשות מבחינתם זה לייצר שיטת תגמול הגיונית שמתאימה לגודל של החברה שהם מנהלים בהצלחה כל-כך הרבה שנים", הוא כותב.
טענה דומה עולה מטור של חגי עמית המתפרסם בשער האחורי של "דה-מרקר". עמית כותב בשבח ההקרבה של כצמן וטוען כי "חוזה ההעסקה של כצמן, בהתחשב בכך שמדובר בחברת נדל"ן המושפעת מהערכות שווי חשבונאיות, אינו מובן. אין דרך לוגית שבה ניתן להצדיק אותו. הרצון להשאיר את כצמן בחברה אינו רלבנטי כשמדובר בבעל שליטה. הרצון לתגמל אותו על ביצועים כבר מגולם במניות שהוא מחזיק. אף אחד מאלה לא מצדיק שכר שיכול להגיע ל-70 מיליון שקל".
זוטות
בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק על הביקורת שמותח בבו קובו, שנתפס מעסיק עובדת זרה בניגוד לחוק, על יחידת עוז של רשות האוכלוסין וההגירה. "רק אתמול תרמתי לפליטי דרפור", אומר קובו כעדות ליחסו החיובי למהגרי העבודה, ובהמשך מספר על הפשיטה שנערכה בביתו. "20 איש, בחורים צעירים עם נשק, הקיפו את הבית שלנו ברשפון כדי לעצור סינית מסכנה ששוקלת 45 קילו, עוזרת בית. זו בושה ולעג ליחידת עוז".
בעמ' 8 של "מעריב" מדווח אריק בנדר על הפתרונות שמציע ח"כ יעקב כ"ץ להסתננות הגוברת של פליטים אפריקאים לתוך ישראל. בין ההצעות של כ"ץ: "הקמת 'עיר מסתננים' ליד גבול מצרים שתיבנה על-ידי השוהים הלא-חוקיים מאפריקה ורק בה הם יורשו לגור; והעסקתם של אותם פליטים ומהגרים בעבודות יזומות כמו בניית גדר המערכת החדשה וסלילת נתיבי תחבורה לרווחת תושבי דרום הארץ". ההצעות הללו, ש"מעריב" משווה אותן לפתרון הנאצי של "בעיית היהודים", כלולות במכתב שהפיץ כ"ץ באינטרנט. במכתב טען כ"ץ כי "ייתכן שעבודות אלה יכבידו על המסתננים והדבר ישפיע עליהם באופן כזה שלא ייעצו לקרוביהם בחו"ל לבוא בעקבותיהם ארצה".
שיעור באוניברסיטה של החיים
אתמול פורסמו ב"ידיעות אחרונות" בהבלטה יתרה וב"מעריב" בדיווח קצרצר ומעוט פרטים ידיעות על התגבשות הסכם כולל בין הסטודנטים, ראשי האקדמיה, משרד החינוך ומשרד האוצר. במרכזו – שכר הלימוד יעלה וכך גם התקציבים הממשלתיים להשכלה הגבוהה. ידיעות המשך מתפרסמות הבוקר בכל העיתונים.
ב"ישראל היום" הדיווח מתמקד לא רק בחינוך, אלא גם בתקשורת. "הסטודנטים לא אישרו את העלאת שכר הלימוד", נכתב בכותרת ידיעה המופיעה בראש עמ' 21 של העיתון. בכותרת המשנה מודגש כי "בניגוד לפרסום ב'ידיעות אחרונות': התאחדות הסטודנטים, משרד האוצר והמועצה להשכלה גבוהה מבהירים כי 'ההסכמה על העלאת שכר הלימוד – הדלפה שקרית".
על-פי הדיווח מאת ליאת עזר, הפרסומים בעיתון המתחרה על העלאת שכר הלימוד "משוללי כל יסוד". יו"ר התאחדות הסטודנטים, בועז טופורובסקי, אומר לה כי "מדובר בהדלפה שקרית. אין בהסכם העקרונות שום הסכמה מצד הסטודנטים לסוגיית העלאת שכר הלימוד". הד להכחשות ולביקורת על הפרסום ב"ידיעות אחרונות" מופיע גם בידיעות המתפרסמות הבוקר ב"הארץ" וב"מעריב".
ב"ידיעות אחרונות", כמובן, אין מקום לביקורת כזו בידיעה. טופורובסקי מצוטט גם בעיתון זה, אך דבריו מתמקדים בהשכלה הגבוהה ולא בעיתונות.
ענייני תקשורת
צבי זרחיה מדווח ב"דה-מרקר" כי השר וחבר-הכנסת לשעבר חיים רמון פועל לאחרונה למען קידום הצעת חוק שעשויה לפגוע ב"ישראל היום". על-פי הדיווח, הצעת החוק "נועדה לאסור מכירה ב'מחיר טורפני', כלומר מכירת מוצרים במחיר הנמוך בשיעור של 50% או יותר מעלות הייצור של המוצר או עלות אספקתו של השירות".
זרחיה מציין כי רמון מיודד עם ארנון (נוני) מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות", וכי הוא נשוי לוורד רמון-ריבלין, עורכת בכירה ב"גלובס", שבבעלות שותפו של מוזס ב"ידיעות אחרונות", אליעזר פישמן. לאחר סקירת מגוון החוקים שהוצעו בתקופה האחרונה במטרה לפגוע ב"ישראל היום", כותב זרחיה כי "ההערכה היא שחלק מהח"כים יעדיף להיעדר מההצבעה כדי לא להסתכסך עם 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' אם יתנגד להצעה, או מנגד 'ישראל היום' אם יתמוך בה". מי חסרה במערך האינטרסים? קבוצת "הארץ", כמובן, שמרוויחה מיליונים משירותי ההדפסה וההפצה שהיא מעניקה ל"ישראל היום". אולי פשוט אין אף חבר-כנסת שחושש להסתכסך איתה.
עירן פאר מנתח ב"גלובס" את הסיקור התקשורתי של פרשת פסגות. "המלחמה היא תדמיתית, על דעת הקהל, על יועצי ההשקעות", הוא כותב ומנתח את תרומתם של שני יועצי התקשורת של הצדדים, זמיר דחב"ש, המייעץ לרגולטור זוהר גושן, ומוטי שרף, המייעץ לפסגות. "טביעות אצבעותיהם ניכרות בסיקור התקשורתי [...] לדחב"ש יש יתרון ראשוני – הוא מייצג את הרגולטור, את העמדה הציבורית. שרף בהכרח הוא הצד המתגונן. בינתיים הוא עושה את עבודתו נאמנה. אין מה להשוות בין הטיפול העדין שמקבלת חקירת ורמוס לסיקור האלים שמקבלת חקירתו של דני דנקנר".
איילה צורף ואופיר בר-זוהר מנתחות ב"דה-מרקר" את השפעת הפופולריות הגוברת של פייסבוק ויו-טיוב על האתרים הישראליים הגדולים. "בסוף האתרים הישראליים יהיו רק אתרי חדשות", אומר להן "גורם בכיר בשוק המדיה".
גילי איזיקוביץ' מדווחת ב"הארץ" כי אגודת העיתונאים בירושלים הודיעה אתמול על השגת עקרונות יסוד להסכמי שכר חדשים עבור עיתונאי רשות השידור.