מתוך המאמר שפורסם בכתב העת "פנים", גיליון 23, חורף 2003:
מרתון-האסונות של החברה הנורמטיבית הוא אירוע המדיה של הטרוריסט המתכנן אותו. כמו באירוע מדיה, יוזם האסון מתכנן את בימוי הרגע הדרמטי. השתתפות הציבור מובטחת ואפשר לסמוך על שיתוף הפעולה של התקשורת, אף שזו איננה מוסדרת מראש באופן ידידותי. גם אם הפעם החוזה המשולש הוא חתרני, אין כל ספק שהטלוויזיה תמלא את חלקה בו.
נכון שהתקשורת יכולה להתנגד לחוזה שלה עם הטרור. אך שלושה סוגי אילוצים חוברים כדי שלא תישאר לה ברירה ממשית. ראשית, היכולות הטכנולוגיות קיימות ומאפשרות שידור חי מנקודות שונות בעת ובעונה אחת, תוך דילוג על פרקטיקות עיתונאיות מסורתיות. שנית, יש לחץ כלכלי גובר של תחרות, שכלליה מכתיבים לכל ערוץ את הצורך לנצח או לפחות להדביק את מתחריו. התחרות דוחפת להנמכת הסטנדרטים כדי להגביר את הגירוי, הצהבה וטשטוש הגבולות בין חדשות ובידור. שלישית, ישנו גם האתוס הפרופסיונלי - תפיסות העיתונאים ברשתות האלקטרוניות את נורמות הדיווח ואת תפקידם בדמוקרטיה. אלה כוללים דרישה לסריקה רחבה של הסביבה, הצבעה על סכנות וניסיונות למסגר אירועים כך שהגיון הדפוסים הקודמים נעשה תסריט לאפשרויות בעתיד.
מאחר שהטלוויזיה משדרת אירועי טרור נמשכים בשידור חי, היזמים יכולים לשלוט לא רק בבימוי אירוע המדיה המנוכס, אלא גם לעשות מניפולציה במבנה והאילוצים הנורמטיביים.