שניים שניצבו על האובניים בחקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניצים בשאלה ההיה ראוי לחוקקו. יהודית קרפ, מי שליוותה את החקיקה מטעם משרד המשפטים, מבקרת את הפשרה שהביאה לחקיקתו ומזהירה מפני חזרה על הטעות. לדבריה, "צריך להבין את הסכנה שבנכונות לפשרות והסכמות שיש בהן כדי לצמצם את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה ואת היקף זכויות האדם" ("הארץ", 6.4.2023). לעומתה, אוריאל לין, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט שלזכותו יש לזקוף את חקיקתו של חוק היסוד, משבח את החקיקה ("הארץ", 26.4.2023). עם מי הצדק?

בפתח הדברים יש לציין את המובן מאליו – אפשר היה להציע נוסח עדיף. השאלה היא, בהינתן שלא היה ניתן להגיע להסכמה אלא על הניסוח שהתקבל, האם עדיף היה להסתפק בניסוח זה או שמא עדיף היה לזנוח את מלאכת החקיקה?

לי אין ספק שהצדק עם לין. חוקתה של מדינת ישראל נצפתה כבר בהכרזה על הקמת מדינת ישראל. אזרחי המדינה אף הלכו לבחירות בהם נבחרה האסיפה המכוננת שתפקידה היחיד היה לכונן חוקה. אלא שהיא התפזרה מבלי שעשתה זאת. האסיפה שינתה את שמה ל"כנסת הראשונה" והצהירה כי היא מהווה "בית מחוקקים", וגם זו התפזרה מבלי שחוקקה חוקה ואחרי שהחליטה להטיל על ועדת החוקה, חוק ומשפט "להכין הצעת חוקה למדינה" שתהיה בנויה "פרקים פרקים".

רק הכנסת השלישית העבירה את הפרק הראשון ומאז נוספו עוד מספר פרקים כשכולם עוסקים במוסדות המדינה. החידוש של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם של חוק-יסוד: חופש העיסוק שנחקק בצמוד לו, היה בכך שהם עסקו בזכויות האדם. ועוד ייחוד היה להם – הם אסרו על חקיקה שפוגעת בהם ובכך קיבעו את עליונותם החוקתית.

שורת פגמים מוצאת קרפ בחוק-היסוד האמור – השילוב של המדינה היהודית עם הדמוקרטית, היעדרו של עקרון השוויון וסעיף שמירת הדינים שנועד לשמר את החקיקה הקיימת. כשלעצמי לא מצאתי פגם באיזכורה של המדינה היהודית. ראשית, זו אכן מדינה יהודית. כך הוצהר בתוכנית החלוקה של האו"ם וכך הוכרז במגילת העצמאות. שנית, וזה העיקר – היהדות מהווה מקור בלתי נדלה לזכויות אדם.

בספר EXEMEN LEGUM ANGLIA מהמאה ה-17 מחלק המחבר את מצוות התורה לשתיים – מצוות דתיות שניתנו לבני-ישראל ומצוות מוסריות של צדק ושוויון שניתנו לכלל בני אנוש. תומס פיין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית ומההוגים המובילים בתחום זכויות האדם, ציין כי עקרון השוויון בין בני-האדם איננו עקרון מודרני ומקורו בסיפור הבריאה.

ישנה גם חקיקה דתית כמו זו שבתחום הנישואין והגירושין שקרפל מלינה שתוקפה נשמר. אלא שחקיקה כזו היתה עימנו עוד לפני חקיקתו של חוק היסוד והוא מבטיח לפחות כי חקיקתם לא תורחב. יתר על כן, גם פרשנותה של חקיקה זו ייעשה מעתה על-פי עקרונותיו של חוק-היסוד.

ומה באשר לשוויון? נכון, הוא לא נקבע במפורש בחוק-היסוד אלא שהוא נלמד ממהותו של החוק המצהיר כי "מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו", ואין לך כבוד מקום בו השוויון אינו נשמר. זאת ועוד, בשנת 1994 תוקן החוק ונקבע בו כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". ואין חולק כי השוויון הוא עקרון בולט בהכרזה.

בתבונה רבה נאבקו לין וחבריו לחוקק את חוק-היסוד, גם אם בצורתו המצומקת, ובכך הניחו בסיס להגנה על זכויות האדם בישראל. בתבונה ובכישרון רב אף ניווט לין את מלאכת החקיקה בשילוב כלל סיעות הבית כולל חברי-הכנסת הדתיים והחרדיים. ועוד זאת, חוק-היסוד מנוסח ניסוח רחב שאיפשר לבית המשפט לגזור מתוכו זכויות יסוד שלא פורטו בו.

ועכשיו, הקינוח – את רוב האמור לעיל נטלתי ממאמר רחב יריעה שפירסמה קרפ בסמוך לחקיקתו של חוק-היסוד, כולל כותרתו, הלקוחה מציטוט שהביאה קרפ מפיו של השופט חיים כהן.

פרופ' אשר מעוז הוא ראש הוועדה לקשרים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש הדת