על רקע הקולות הקוראים לסגירת תאגיד השידור הציבורי, או הכוונה לייבש אותו מתקציבים ולהביא לקמילתו האיטית, אני מציע לנסות לדמיין את העולם בלעדיו.

תחשבו על עולם שבו כל התכנים בטלוויזיה שלכם יהיו מסחריים ובידוריים בלבד, עולם שבו לא תהיה דקת שידור שלא תתחשב ברווחיות הגוף המשדר. בלי שידור של סדרה היסטורית מעמיקה, בלי סרט תיעודי על מוזיקאי איכותי שלא ממלא את קיסריה. או על סופר עברי, משורר או הוגה דעות, מימין או משמאל, ש"לא מביא מספיק רייטינג".

זוהי מציאות טלוויזיונית עגומה ביותר, ולא פחות חמור מכך, ההשפעה שלה תהיה לא רק על ההווה שלנו, אלא גם על הזיכרון ההיסטורי שלנו. אם ההווה יתעד רק את מה שמסחרי, רק את מה שפופולארי ובידורי, מה שאפשר למכור פרסומות סביב רצועות השידור שלו, זה גם מה שייחקק בתודעה וזה גם מה שיישמר בארכיון.

כבמאי ועורך תיעודי, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מופתע מכמות ואיכות התיעודים ששמורים בארכיון רשות השידור. קטעי ארכיון של גיבורי התרבות שלנו, כשהיו צעירים ופורצי דרך, עדיין ללא קהל, עדיין אנונימיים, אבל היה מי שזיהה, מי שנתן להם במה ומסך, השמיע את קולם בזמן אמת ותיעד את הרגע הישראלי בו הם התהוו. לא בדיעבד, אלא בזמן אמת.

התיעודים האלה, של האנשים שנהיו מפורסמים אך גם של אלה שנשארו אנונימיים; הסרטים העלילתיים, הסדרות, סרטי התעודה, תוכניות האולפן, כולם משמרים את  ישראל שהייתה ודרכם אנחנו מבינים טוב יותר את ישראל של עכשיו ואת ישראל שתהיה.

מי ייצר בהווה את הארכיון של העתיד, ללא שיקולים מסחריים, אם לא תאגיד השידור הציבורי? מי יספק לנו טלוויזיה שתאתגר אותנו, ללא שיקולי רייטינג, אם לא התאגיד? אני קורא לכל מי שאוהב את התרבות הישראלית, מכל זרמי החברה הישראלית להתאחד למען שימורו של הנכס הציבורי החשוב הזה.

גלעד ענבר הוא במאי ועורך סרטים