חלולה או לא חלולה
בבוקרו של היום שאחרי היום שאחרי, הכותרות הראשיות ושערי העיתונים מתחלקים לרוחב המפה הפוליטית לפי הסדר הצפוי. במרכז ניצבים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ששעריהם מוקדשים לבעל הכוח להחליט – אביגדור ליברמן, מנהיג ישראל-ביתנו. כפי שמציין נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "בתוך יום הפך ליברמן מסכנה גזענית לדמוקרטיה בישראל לממנה ראשי ממשלה".
את הפן הימני של המפה הפוליטית מייצג "ישראל היום", שיוצא הבוקר עם הכותרת הראשית "נתניהו: לא תהיה רוטציה עם לבני". "שמאל" המפה הפוליטית מיוצג בכותרת הראשית של "הארץ": "ציפי לבני: אלחם למרות הסיכויים הנמוכים". המרכאות שבהן נתונה התיבה "שמאל" נובעות מאחד הסיפורים הבולטים הבוקר בניתוחי תוצאות הבחירות – נהייה של קולות שמאליים אל מפלגת קדימה ומחיקת מפלגות השמאל הציוני הוותיקות.
תחת הכותרת הראשית של "הארץ" ניצב תצלום ארכיון עגמומי במיוחד [אלון רון], שבו נראה יו"ר "התנועה החדשה מרצ", חיים אורון, עומד בדד תחת שלט תעמולה אופטימי של מפלגתו. איך מנסח זאת הבוקר ארי שביט, שרק לפני ימים מספר יצא בהתקפה חסרת תקדים על ציפי לבני? "ההצלחה של לבני היא כבירה. חלולה או לא חלולה, שרת החוץ היא קמפיינרית מעולה".
מיתרונות הדמוקרטיה
רוב עמודי החדשות מוקדשים הבוקר לדיווח על המתרחש במקומות שהעסיקו את העיתונות הישראלית במידה אובססיבית במשך כל השבועות האחרונים.
הכוונה אינה ליישובי הספר בישראל, וגם לא למרכזי הערים, בתי-הספר, בתי-הסוהר, בתי-החולים, פינות הרחוב בשכונות המצוקה או חדרי הישיבות של חברות-העל במשק. העיתונים כותבים הבוקר בהרחבה, כפי שכתבו לאורך כל מערכת הבחירות, על המתרחש בתוככי המפלגות שרצו לכנסת. כפי שקוראת כותרת המשנה הלא מדויקת של "ישראל היום": "כולם במגעים עם כולם".
בין היתר ניתן למצוא דיווחים על קריאות לשינוי שיטת הבחירות בישראל. שחר אילן חוזה מעל דפי "הארץ" כי "אם תושג הסכמה על שינוי בשיטת המשטר, זה לא יתייחס למשהו דרמטי כמו מעבר למשטר נשיאותי, אלא לשורה של שינויים קטנים יחסית".
יהיו חסרונותיה של הדמוקרטיה אשר יהיו, הנה יתרון בולט אחד שלא ניתן לבטלו – היא הופכת את מלאכת הדיווח על המציאות לפשוטה הרבה יותר. במקום לעקוב מקרוב ולדווח על המתרחש בשטח, ניתן לעקוב מקרוב ולדווח על המתרחש בקרב נציגיה של המציאות בבית-המחוקקים, אשר ממילא משתוקקים לשיתוף פעולה עם עיתונאים.
בן כספית, למשל, מדווח הבוקר בהרחבה ב"מעריב" על המערכת הפוליטית התוססת. בין היתר הוא כותב על השיחות להקמת קואליציה שקיים אתמול בנימין נתניהו. מנהיג הליכוד, כלשונו, "מעדיף להילחץ עכשיו מאשר לבכות אחר-כך". לפי הדיווח של כספית, לפגישה עם אלי ישי הגיע נתניהו עם יועצו ומקורבו נתן אשל. כספית מתאר בפירוט את הרב-שיח בין נתניהו, ישי ואשל, כשהוא מגדיר את האחרון כ"לשעבר איש 'הצופה'", אך לא מציין כי כיום הוא מכהן כסמנכ"ל "ישראל היום". דווקא ב"ישראל היום" אין כל התייחסות לפגישה המעניינת שבה השתתף סמנכ"ל העיתון; דוגמה נאה להפרדה ההכרחית בין שדירת הניהול למערכת החדשותית של כל עיתון המכבד את עצמו.
לא משעמם
בין יתר הדיווחים על המתרחש במפלגות השונות נכתב הבוקר בהרחבה יחסית על חבר-כנסת חדש מטעם האיחוד-הלאומי. שמו מיכאל בן-ארי. ב"מעריב" מציג אותו רועי שרון כ"תלמיד מובהק של הרב מאיר כהנא, ואיש התנועה הראשון שיכהן בבית-הנבחרים מאז נפסלה רשימתו של כהנא להתמודד לכנסת בשנת 1988".
גם ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לאיש ידיעה, אך צבי זינגר מסייג מעט, ולאחר ציון העובדה כי בן-ארי היה מקורב לכהנא, הוא מוסיף: "עם זאת, פעילותו ב'כך' התמקדה בעיקר בתחום האידיאולוגי". נו, אם כך, באמת לא ברור מדוע יש טעם להתרעם על כך שאיש התנועה הכהניסטית יכהן בבית-המחוקקים הישראלי.
בשתי הידיעות הללו, אגב, התצלום הגדול מבין השניים שמלווים אותן אינו של בן-ארי, אלא דווקא של מי שאמור לשמש עוזרו הפרלמנטרי, איתמר בן-גביר. ב"מעריב" הופך עניין זה לכותרת הידיעה, ולא העובדה כי נבחר חבר-כנסת כהניסט.
האם תכריז התקשורת על חבר-הכנסת הכהניסט חרם כפי שהוכרז בזמנו על מורו ורבו? האם תנדה אותו ולא תיתן לו זכות ביטוי כמחאה על עמדותיו? ניתן להמר בבטחה שלא. ראוי או לא, החרם התקשורתי על הרב כהנא שיקף את היכולת של אמצעי התקשורת בישראל של אותם ימים לא להתחשב אך ורק בשורה התחתונה של חישובי הרווח וההפסד.
הפעם, כך נראה, אין מי שימנע מדיווח בולט וצבעוני על האיש ועל עוזרו הפרלמנטרי לתפוס כותרות ראשיות ומשניות. "לא יהיה משעמם", מבטיח בן-גביר ל"מעריב", ויש להניח שהוא צודק.
כן משעמם
למרות הכיסוי הנרחב מאוד של התגובות וההתפתחויות במפלגות, לציבור אחד אין כמעט זכר הבוקר במרבית העיתונים – הערבים אזרחי ישראל. אף שעצם קיומם (ומידת נאמנותם) עמדו במרכז מערכת הבחירות הנוכחית, אף אחד מהעיתונים (למעט "הארץ") לא טרח לבדוק ולדווח על ההתרחשויות בקרב כמעט חמישית מאזרחי המדינה ונציגיהם בכנסת, וגם לא על מה שקורה במפלגת חד"ש, שחלק מקולותיה, גם אם שולי, בא מהציבור היהודי. אם ערבים אזרחי ישראל ונציגיהם בכל זאת מוזכרים בעיתוני הבוקר, הרי זה רק כדי לציין כי לראשונה נבחרה לכנסת אשה מטעם אחת הסיעות הערביות.
נראה שעורכי העיתונים הישראליים הגיעו למסקנה כי קהל קוראיהם אינו מתעניין במיעוט הערבי ומשתעמם מעצם הכורח לקרוא עליו. משום כך מונהגת הפרדת כוחות, בבחינת אנחנו כאן ("ידיעות אחרונות", "מעריב", ו"ישראל היום"), והם שם ("אל-אתחאד" ו"כל אל-ערב"). אולי בהתעלמות גורפת זו מהציבור הערבי יש כדי להסביר גם מדוע סיסמת הבחירות של ישראל-ביתנו לא רק שלא הפכה את התנועה לבלתי לגיטימית, אלא תרמה להצלחתה הגדולה בבחירות.
ובכל זאת, ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת יואב שטרן על היום שאחרי הבחירות בקרב ערביי ישראל ומפלגותיהם. לפי הדיווח, נרשמה ירידה חדה בשיעור הערבים שהצביעו למפלגות ציוניות (לפי נתונים לא סופיים – 18% לעומת 28% בבחירות הקודמות), ובאופן כללי שיעור הצבעה בקרב ערבים בעלי זכות בחירה (לא כולל ערים מעורבות) עמד הפעם על כ-54%, האחוז נמוך ביותר אי-פעם.
אתמול התייחס נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" לנתון זה והזהיר מפני השלכות "התרחקות ערביי ישראל מהזיקה למדינה". אלא שלפי נתונים שהפיץ הבוקר מרכז מוסאווא, בבחירות האחרונות נרשמה דווקא עלייה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית. מי צודק, "הארץ" וברנע או מרכז מוסאווא? נמתין לספירת קולות החיילים.
בינתיים, כך נראה, ערבים אזרחי ישראל טרם ויתרו באופן גורף על שותפות במדינה, לפחות לא באותה המידה שהעיתונות העברית ויתרה על הדיווח על אודותיהם.
ענייני תקשורת
עידן אבני מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי המדגם והתחזיות של מכון הסקרים בראשות מינה צמח היו המדויקים ביותר. עדיף היה לחכות עם פרסום הידיעה עד מחר, לאחר תום ספירת קולות החיילים, במיוחד לנוכח ההבדלים הזניחים בין מדגם למדגם.
עומר שוברט כותב בטור התקשורת של עיתון "העיר – תל אביב" כי "מערכת הבחירות הנוכחית חשפה בעיקר את מגבלות כוחה של העיתונות, את דלות השפעתה". שוברט מתייחס לכותבים ספציפיים ומאמרי דעה שפירסמו, ולא לתרומתה של העיתונות ליצירת תפיסת העולם של הציבור באמצעות הדיווח החדשותי השוטף.
במוסף "מרקר ויק" שתי כתבות על המסע להצלת ערוץ 10. האחת [איילה צורף] מסכמת את המהלך התקשורתי המרשים של ראשי הערוץ ועובדיו. האחרת [שוקי שדה] מביאה את המאבק כפי שנראה מזווית הראייה של עובדי רשות השידור, שצפו בקנאה בקמפיין המוצלח של עמיתיהם. "אם ערוץ 10 ייסגר", אומרת אווה וינסטנט, אחת ממפיקות התוכנית "יומן", "הצופים יוכלו לבחור בין ערוץ 2, שהוא על סף של חצי פיגור, לבין ערוץ 1, שהוא לפעמים משעמם אבל בהחלט לא מפגר".
מעיין כהן מדווחת ב"דה-מרקר" כי קבוצת "הארץ" מעמידה למכירה את מניותיה בפורטל האינטרנט וואלה.
במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח בריאן סטלטר מה"ניו-יורק טיימס" על תוכנית טלוויזיה חדשה המעוררת מחלוקת בארה"ב: סדרת תחקירים על מי שחשודים כפושעי מלחמה וחיים בארה"ב. עילת המחלוקת היא שיתוף הפעולה עם נציגי הפרקליטות של המדינות שבהן התבצעו לכאורה הפשעים, ומפני החשש כי התוכנית עלולה לחבל במאמצי מערכת שלטון החוק להביא את החשודים לדין.
"גלובס" מדווח [רויטרס] כי במצרים נעצרו בלוגרים שגינו את פעולת צה"ל בעזה.
"הארץ" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי העיתון הצרפתי "לה-מונד" מכר את מגזין הקולנוע "מחברות הקולנוע" להוצאת פיידון-פרס.
"דה-מרקר" נפרד הבוקר מרפי פרסיץ, שמת לפני כמה ימים, עם מבחר מטוריו לאורך השנים ודברי הספד. "רפי היה עבורי לא רק ידיד, אלא מורה דרך ומודל לחיקוי", כותב גיא רולניק.