רמת-הגולן, אתמול (צילום: שי לוי)
אסון בצפון
למיטב ידיעתי, ראשי מערכות החדשות ב"ידיעות אחרונות" (הדס להב) ו"מעריב" (נטע ליבנה) אינם די מבוגרים כדי שיהיו להם ילדים בני 12 ו-11, גילם של דניאל ועמית יובל שנפצעו אתמול ממוקש בעת שטיילו ברמת-הגולן. לעומתם, העורכים הראשיים של העיתונים האלו, שילה דה-בר ויואב צור, מבוגרים דיים.
הם כן יכולים לדמיין את עצמם בסיטואציה הנוראית הזו, חסרי אונים, אכולי רגשות אשמה שלעולם לא יקהו, לבם מכווץ לאגרוף שלעולם לא יתרפה. הם יכולים לדמיין את עצמם הולכים אנה ואנה מול דלת חדר הניתוח בעת שהרופאים קוטעים את כף רגלו של בנם, חושבים על בתם שנפצעה מרסיסים.
הם יכולים לדמיין את כל זה, ואז לדמיין מה היו חושבים על עורך עיתון שהיה מדפיס על פני שער העיתון את תמונתם, כשדם ילדיהם שלהם מרוסס על פניהם, מכתים את לובן חולצתם. מה היו חושבים על עורך עיתון שהיה מדפיס בעמוד הראשון שלו תמונה של "מכנסיו המגואלים בדם של דניאל" ("מעריב"). יכלו לדמיין, אבל נמנעו מלדמיין. ואולי גרוע מזה: דימיינו.
ציטוט
"מראה האב, הלבוש חולצה מגואלת בדם ילדיו ופניו מלאים בסימני דם, זיעזע את כל מי שנקרה בדרכו" ("ידיעות אחרונות", עמ' 3, אושרת נגר לויט וליאור אל-חי).
הכותרות הראשיות
"סוריה בתגובה לליברמן: דיבורי ישראל על שלום הם פטפטת ריקה", כך הכותרת הראשית של "הארץ". הכותרות הראשיות של העיתונים האחרים הן לא פטפטת ריקה, אבל גם לא רחוקות מכך. אסונה של משפחת יובל הוא "אסון על השלג" ב"ישראל היום", שיחד עם "הארץ" מתאפק מלחגוג את האסון בפרישה ראוותנית של התמונות הקשות. ב"מעריב", שבאופן עקבי מנסה למצב את עצמו כוולגרי מבין העיתונים העבריים, מדפיסים את הכותרת "דם על השלג", וב"ידיעות אחרונות" בוחרים להדגיש את הפן שיכול בדוחק להצדיק את החגיגה של העיתונים על הדם: "מחדל המוקשים".
האם היה אכן מחדל? העיתונים מצטטים את ההורים ועדי ראייה הטוענים כי שדה המוקשים לא היה מגודר ומשולט. כל העיתונים מצטטים גורמי ביטחון הטוענים כי השטח היה מגודר ומשולט. כל העיתונים מדפיסים גם תמונה של שלט הנושא את הכיתוב "מוקשים היזהר" שרוע על השלג. אילוסטרציה? לאו דווקא; מכיתובי התמונה, המעורפלים, ניתן להבין כי הצילום סותר את הטענה שלפיה לא היו בשטח אזהרות מפני מוקשים.
היה שלט או לא היה שלט? הנה השורות המסיימות בדיווח של ליאור אל-חי ואושרת נגר לויט בכפולה השנייה ש"ידיעות אחרונות" מקדיש למקרה:
"'אין שום גדר', טענה רחלי גרטסלר, שבילתה באזור עם בני משפחתה. 'השלט שמתריע על סכנה מפני מוקשים נמצא רק למעלה, ולא היתה שום מגבלה בכניסה לאזור עם כלי רכב [...]'. בעלה של רחלי, קובי גרטסלר, שעזר בחילוץ הפצועים, טוען כי אחרי האירוע חזר למקום – וגילה שהוא נראה אחרת: הגדר שהיתה מונחת על הרצפה עומדת, והשלטים ברורים לפתע. 'חוקרי המשטרה ביקשו שאגיע איתם לאזור כדי להראות להם היכן בדיוק התרחש הפיצוץ', הוא מספר, 'כשהגענו לשם ראיתי שמישהו הרים את הגדר, כדי שיראו את השלט 'זהירות מוקשים'. לא האמנתי למה שראיתי. אמרתי לכמה מהחיילים שהיו שם, 'תתביישו לכם'. הראיתי לשוטר תמונות שצילמתי לפני הפיצוץ ובהם לא רואים גדר ושלט, אבל הוא לקח ממני את כרטיס המצלמה עם התמונות'. בצה"ל אמרו אתמול בתגובה כי אף חייל לא נגע בגדר או בשלטים. לטענת גורמים בצבא, עיתונאי שהיה במקום הרים שלט שהיה מונח על הקרקע ויישר אותו".
והנה ציטוט של הילד הפצוע, דניאל יובל, כפי שמביאים אותו כתבי "מעריב" עדי חשמונאי, אלי לוי ויוני הללי מפיו של שלומי שקד, חובש מד"א שטיפל בילד: "אמרתי לאבא: לא נראה לי שכדאי להסתובב פה, כי יש פה שלט של מוקשים וזה נראה לי מסוכן. אבא אמר שזה בסדר ושפשוט אסור לחצות את הגדרות, ואז קרה הפיצוץ".
ובצפון הרחוק
חילופי הדברים בין ישראל לסוריה בשבוע שעבר, שהגיעו לשיאם במלל המאיים של שר החוץ אביגדור ליברמן, מאנשי הציבור היחידים שמצליחים לאגד נגדם את התקשורת המרכזית כולה, יורדים מראש סדר היום של העיתונים. כאמור, רק "הארץ" ממשיך לעסוק בהבלטה במתיחות עם אסד.
האם המתקפה התקשורתית על ליברמן היתה מוצדקת? האם דברי הפרשנים כאילו התבטאויות אלימות יכולות לגרור את האזור למלחמה אינם מוגזמים ומופרכים? מי יודע. בינתיים מדווח "הארץ" (אבי יששכרוף וברק רביד) על דיווח של העיתון הסעודי "אל-עוכאז", "הנחשב לעיתון אמין", ולפיו החיזבאללה העלה את רמת הכוננות ובלבנון חוששים ממתקפה ישראלית. "עם זאת, סגן מזכ"ל החיזבאללה, השיח' נעים קאסם, אמר בסוף השבוע כי לא מסתמנת מלחמה בין ישראל לסוריה וחיזבאללה בקרוב". "הסכנה האמיתית בדברים שליברמן פולט לאוויר", כותב עמנואל רוזן במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", "היא שיש מי שעלול לחשוב שהקול הוא אמנם קולו של אביגדור, אבל הידיים ידי בנימין".
מיה בנגל, עמית כהן ויוסי בר מדווחים ב"מעריב" כי "סוף השבוע עמד בסימן רגיעה יחסית" בחזית סוריה-ישראל. כותרת הידיעה היא "הערכות: נתניהו יקדם את הערוץ הסורי". מתחת לידיעה מתומצתות, לטובת קוראים כבדי לכת, "עמדות הבכירים". עמדתו של ליברמן: "סבור כי על דמשק לוותר על הדרישה להשבת רמת-הגולן, וכי אפשר להשיג שלום גם ללא פשרות טריטוריאליות". הנה עמדה לגיטימית וראויה (אלא אם כן אתם מתארחים באולפן של מוטי קירשנבאום), בלי להוסיף אף דבר קללה או איום. ייתכן שליברמן צריך לשקול להביא את עמדותיו לציבור לא בקולו, אלא באמצעות אינפוגרפיקות מודפסות.
ובינתיים, במינכן, הרחק מצלו של הבוס, יזם סגן שר החוץ דני אילון לחיצת יד עם נציג סעודי בכינוס שבו סירבו הנציגים הערבים לשבת עם זה הישראלי. "ידיעות אחרונות", ששלח לוועידה שני כתבים, מדווח על העניין בהרחבה. כותרת הגג: "משנה גישה". תגובת מקורבי אילון: "זאת היסטוריה, אבל אל תיכנסו לאופוריה". דברי רונן ברגמן, המדווח על מסיבת עיתונאים שנכח בה, בכיכובו של שר החוץ האיראני: "השורה התחתונה של מופע האימים של מותאקי היא כי איראן ממשיכה לתקוע אצבע משולשת בפרצופו של המערב ואינה מתכוונת להתפשר אלא לנקוט עוד ועוד תכסיסי השהיה". כך זה צריך להיות: הדיפלומטים יעסקו בדיפלומטיה, העיתונאים יעסקו בהטחת עלבונות. הם הרבה יותר טובים בזה, ודבריהם אינם מוצאים מהקשרם.
ובלב הארץ
מאמר המערכת של "הארץ" קורא לנתניהו לבחור צד, לנטוש את בוחריו ולממש את האידיאולוגיה ש"הארץ" מטיף לה. הדברים, כמובן, אינם כתובים בדיוק בלשון הזו, אבל כמעט: "הצהרת קלינטון מבהירה שתקופת ההמתנה של נתניהו קרבה לקצה. במקום חיזור חסר תוחלת אחרי הימין, עליו להתייצב באומץ ולהבהיר לשותפיו הפוליטיים שנסיגה מהשטחים ופינוי ההתנחלויות הם צו השעה".
"הארץ" מציין כי עמדתו שלו, כמו זו של קלינטון ("גבולות 1967 עם חילופי שטחים"), "עומדת בסתירה לעמדת רוב שרי הליכוד בממשלה הנוכחית". אולם כפי ש"הארץ" רומז, ייתכן כי היא כלל אינה עומדת בסתירה לעמדתו של נתניהו. כך נכתב בשבועיים האחרונים ב"מקור ראשון", שחשף על-פי מקור אמריקאי את תוכניות הנסיגה של נתניהו. לשכתו הכחישה את הדברים.
ועוד כותרות
"הרמטכ"ל: 'אני מתבייש בבית-הספר שבו למדתי'"; "בעקבות סירוב גימנסיה הרצליה לאפשר ביקורי קצינים" (שער "ידיעות אחרונות").
"חמאס מציג: ההתנצלות והנסיגה"; "ממשלת חמאס מכחישה שהביעה צער על פגיעה באזרחים ישראלים ב'עופרת יצוקה'. הדו"ח המלא שהוגש לאו"ם והגיע לידי 'מעריב' מוכיח אחרת" (עמית כהן, שער "מעריב").
מעקב "מעריב"
שתיים משלוש ידיעות שהתפרסמו במדור חדשות החוץ ("חדשות מהעולם") של "מעריב" הן ידיעות מעקב. הראשונה מספרת כי שחקן הגולף טייגר וודס, שצרכני התקשורת הישראלים שמעו עליו השנה אחרי שנחשפו ניאופיו הרבים, יחזור כעת לאשתו. הידיעה השנייה מספרת על תוצאותיו של תחקיר עיתונאי מפורסם של ה"דיילי טלגרף" ("מעריב" מייחס אותו בטעות ל"סאן"), שחשף את חשבון ההוצאות של חברי הפרלמנט: "ארבעה פוליטיקאים בריטים יועמדו לדין בעקבות מעילה בכספי הציבור" (הידיעה המרכזית במדור בן העמוד: "המיליונרית רצחה את בנה בן השמונה").
לא רק יובל מבולבל
"כן, הבן שלי אוהב את יובל המבולבל", מצטטת אחת ההפניות על שער "הארץ" את ההכרזה של נעמי דרום בטור במוסף "גלריה". הטור עצמו הוא המחשה לתפיסה פוסטמודרניסטית מהסוג שחשבתי שכבר יצא מהאופנה, כזו שממלמלת "תעזבו אותי באמש'כם", שאומרת "תנו להיות עממיקו", אבל לא מוכנה לוותר על התדמית ה(פסבדו)אינטלקטואלית. תפיסה כזו שידיה מנסות לחבוק את הבוהמיינות ואת הבורגנות, אבל הן חומקות מן האחיזה ובמקומן נשארת זעיר-בורגנות מצייצת.
הטור כתוב כולו בסגנון עדות הפסיב-אגרסיב, חצוב מסלע של היסטריה קלה וצרבת כבדה, תוצר של יותר מדי סוכריות מציצה בטעם מנטה. עיקרו הוא: אני נותנת לבני הקטן לשטוף את מוחו בהבלים מטופשים (הליצן הערס "יובל המבולבל") כיוון שאני מודעת לכך שמדובר בהבלים מטופשים, אתם יכולים לחסוך ממני את תוכחותיכם, אתם חבורת צדקנים, גם אני נוהגת לשטוף את מוחי בהבלים (תוכנית הבידוח "האח הגדול") – מה שהיה להוכיח.
אבל איזו הוכחה יש כאן? אין כאן שום הוכחה: קלטות "יובל המבולבל" הן אכן חומר נחות, כמו שיעיד כל בעל אונה אחת לפחות שנחשף אליהן. האם העובדה שאמא דרום יודעת כי מדובר בדמות עילגת המפריחה משפטים חסרי מובן הופכת את יובל המבולבל לבראבא, או לפחות לבראבא? ברור שלא. הרי אמא דרום יודעת שאסור לתת לילד לחצות לבד את הכביש, האם תסתפק בידיעה ותיתן מעתה ואילך לדרום ג'וניור לחצות את הכביש לבד? ברור שלא (אני מקווה).
מאחר שמדובר באמת בטיעון קלוש במיוחד, דרום מנסה לטשטש אותו. "בשלב מסוים", היא כותבת, "עיקום האף הקולקטיבי הזה התחיל להזכיר לי את הזדעזעות-הצעצוע סביב אחוזי הצפייה ב'אח הגדול' – חלק ממשטרת התרבות שקובעת באילו העדפות מותר להודות ובאילו לא. זה אותו הזעזוע, מעורב בבוז קל, שאני נתקלת בו בכל פעם שאני מודה בהתמכרות ל'בנות גילמור' או מצהירה שלבריטני ספירס היו כמה שירים מצוינים. בבצלאל נתקלתי בו כשסיפרתי בתמימות שיש לי פוסטר של מגריט מעל המיטה (מתברר שאסור לאהוב ציירים סוריאליסטים מעבר לגיל בת-מצווה)".
שימו לב למהלך: "יובל המבולבל" = "האח הגדול" = "בנות גילמור" = מגריט. מהדמות האהבלית והמיותרת של הליצן המבולבל, לתוכנית בידור נחותה, לסדרת דרמה דלת קלוריות ולאחד מגדולי הסוריאליסטים. הרי דרום, וצפונים מסוגה, יודו בינם לבין עצמם שיובל המבולבל הוא אכן מוצר צריכה סר טעם, ואילו הדחייה של מגריט על-ידי בצלאל היא תוצאה של נפיחות עבשה המאפיינת לפעמים את המוסד האקדמי החשוב הזה.
מדוע, אם כן, ההשוואות המופרכות האלה? אין מנוס מלקבוע שמדובר בטראומה – האופי שנשבר מול הדיקטטורה השמאלנית בבצלאל מתקומם עכשיו מול משטרת הג'אנק במשחקייה בדיאדה. חבל רק שמי שמשלם על הקימום הפסיכולוגי של אמא הוא הילד. עצה שלוחה: במקום להראות לו קלטות של "יובל המבולבל", תחפשי קלטת עם יצירות של מגריט. או לפחות עם פרקים של "בנות גילמור".
ענייני תקשורת
"בעקבות מסע הגינוי התקשורתי" היא כותרת הגג לידיעה של גילי איזיקוביץ' ב"הארץ". "'ג'רוזלם פוסט' הדיח את נעמי חזן מכתיבת טור קבוע", מדווחת הכותרת. האם ההדחה היא אכן בעקבות מסע הגינויים התקשורתי (של הקרן החדשה, שחזן עומדת בראשה)? איזיקוביץ' מודה כי מדובר בניחוש: "אף שהודעת הורוביץ [עורך ה'ג'רוזלם פוסט'] לא מסרה את הסיבה לסיום ההתקשרות, קשה שלא לקשור בינה לבין הפרסומים שהיו בשבועות האחרונים". קשה? כנראה שלא קשה כל-כך. הנה "הארץ" הצליח לעשות זאת. ה"ג'רוזלם פוסט" עצמו מציע סיבה אחרת: קודם ל"הדחה", חזן והקרן החדשה הגישו תביעה נגד ה"פוסט" משום שפירסם, כמו עיתונים אחרים, מודעות בגנותה של חזן ושל הקרן.
גם "ישראל היום" מדווח כי "ה'ג'רוזלם פוסט' מוריד הטור של חזן", וגם כתבו דן לביא קושר את הפסקת פרסום הטור לפרסומים בתקשורת נגד חזן והקרן. לביא לא מוסר כי היה לו קשה להגיע למסקנה, אולם מציין כי ב"פוסט" "סירבו להגיב ומסרו כי היום תתפרסם בעיתון התייחסות קצרה לעניין". הידיעה המרכזית באותו עמוד מבשרת על טקס הענקת פרסי ביקורת התקשורת של אגודת זכות הציבור לדעת, שיתקיים היום, שאחד מהזוכים בהם הוא "עורך 'ישראל היום' עמוס רגב, על 'המהפכה שחולל העיתון'". נראה שגם בפרסומה של ידיעה זו לא נתקלו כתבי "ישראל היום" עדנה אדטו ודן לביא בקושי רב.