קצין צה"ל בוחן בית שנפגע מרקטת גראד, היום באשקלון (צילום: צפריר אביוב)

ודאי שמעתם שאנו חיים בדור האינטרנט, שבו הכל קורה מהר ותיכף ומיד, יום הוא שעה ושעה היא דקה ושנייה היא יחידת הזמן המועדפת. עיתוני יום שישי בנויים על-פי ההנחה הזו ומפנים את הקוראים לשלל מוספים המוקדשים לסיכום המלחמה שעודנה: הקשריה הפוליטיים, נפתולי תחילתה ותחזיות הבשלתה לטוב או למוטב. "העופרת היצוקה נתקעה בגרון", כותב אלוף בן בטור הפותח של מוסף "השבוע" של "הארץ", ומסכם את כל הסיכומים כולם.

הבוץ העזתי

מה כותבים העיתונאים על המימד הצבאי של המבצע? כולם מתמודדים עם "הבוץ העזתי" (שהוא אחיו הבינוני של הבוץ הלבנוני), מלכוד 22 של המלחמה בטרור: הצורך להילחם וחוסר היכולת להכריע. "התוצאה היא התשה נמשכת", כותב אלוף בן, שמוצא דמיון בין הסכסוך הישראלי-ערבי ובין מלחמות מאה השנים ושלושים השנה – מלחמות שנמשכו לאורך זמן, עם פרצי אלימות בין תקופות רגיעה. אבל יש לו גם מלה טובה, אמנם נקודתית מאוד: "עד אתמול הכל התנהל לפי התוכנית שהוצגה מראש לקבינט, למעט שתי הפתעות: חמאס נפגע יותר ממה שחשבו, והעורף הישראלי נפגע פחות".

בסך-הכל הצבא זוכה למחמאות מהפרשנים השונים. אמיר אורן מגיש את הצוף עם לא מעט מלח. גם נחום ברנע ושמעון שיפר. האם תהיה פעולה קרקעית? "כפי שהדברים נראו ביום חמישי בצהריים", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ", "הרושם הוא שפניה של ישראל למהלך קרקעי בתוך זמן לא רב". הסיבות: אימפוטנציה בהכנת יוזמות מדיניות ומה שנקרא "הרתעה".

גם נחום ברנע ושמעון שיפר סבורים כי זה "ייגמר (כנראה) בקרקע". הם כותבים, בדיעבד, נגד הסכם הרגיעה עם חמאס, שאיפשר לו להתחמש ברקטות ארוכות טווח. ב"מעריב" כותבים מיה בנגל ואמיר בוחבוט כי לפי גורמים מדיניים, כל עוד אין פריצת דרך ביוזמות לשלום, ישראל תיגרר לפעולה קרקעית. זו אינה אמירה החלטית ממש, אבל זו גם אינה אמירה החלטית באי-החלטיותה. הצבא, בכל מקרה, מדווחים בנגל ובוחבוט, ערוך, מוכן ומזומן לפעולה הקרקעית.

אי-אפשר היה להפריד

מה כותבים העיתונאים על הצמרת המדינית? כפי שנכתב כאן אתמול בטור "הבחירות של התקשורת", העיתונות עברה בשבוע מהלך של 360 מעלות – מהפרדה מדעת של הפוליטיקה מהסיקור הצבאי, בחזרה עד לאמירה בפה מלא כי מדובר בתאומים שלא הופרדו בלידתם (אגב, מעניין שההקשר הקיצוני ביותר של תפיסה כזו באשר למלחמה שעברה היה האמירה כי ראש הממשלה אולמרט יצא למבצע הקרקעי ביממות האחרונות של המלחמה רק כדי לצבור הון פוליטי. האמירה הזו נסתרה על-ידי ועדת וינוגרד, ובכך נתנה הכשר להמשך כהונתו של אולמרט, שזיכויו מהאשמה כה חמורה האפיל על הרשעתו בכשלים אחרים).

כך כותבת היום סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (עם הפניה בשער העיתון). כך כותבים נחום ברנע ושמעון שיפר: "אי-אפשר היה להפריד את נהמת המטוסים מרעש הבחירות". ב"מעריב" כותב בן כספית כי "אף אחד משלושת השחקנים הפוליטיים הללו [אולמרט, ברק ולבני] לא יודע מה הוא באמת רוצה. יש את האינטרס הלאומי, וישנו האילוץ הפוליטי. אי-אפשר להפריד ביניהם". מיה בנגל כותבת באותו עיתון: "למרות שהפוליטיקאים טוענים בתוקף שבזמן מלחמה לא מדברים פוליטיקה, קשה להאמין שבזמן שהתותחים רועמים, עיניהם אינן פוזלות אל הסקרים". כדי לא לאכזב אותם מציגה בנגל את סקר "מעריב", שלפיו "העבודה מזנקת" בחמישה מנדטים, מ-11 ל-16. הרוגים רבים בפעולה קרקעית או סיומו של המבצע באופן מאכזב יהפכו את המגמה, היא מסכמת.

גם ב"הארץ" כותבים דברים דומים. יוסי ורטר כותב כי "יש מי שסבור" שברק תיכנן את עיתוי המבצע רק כדי לזכות בנקודות פוליטיות ("הסקרים מחמיאים בינתיים ליו"ר מפלגת העבודה", הוא כותב, "אבל רצוי שיזכור שהסקרים החמיאו גם לעמיר פרץ בתחילת מלחמת לבנון השנייה"). ורטר מרחיב גם בפרטים על "היוזמה הצרפתית" של ברק-קושנר.

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מתראיין לרשת הטלוויזיה אל-ג'זירה (צילום: מיכל פתאל)

עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים: "השבוע התברר שוב שהמרכיב האישי (מה יגידו עלי בתום המלחמה? איך אבליט את חלקי על חשבון יריבי, בממשלה או במטכ"ל?) משחק תפקיד עצום בהתנהלותם של מקבלי ההחלטות ולפעמים משפיע על ההחלטות עצמן; שהתחרות הפוליטית, בעיצומה של מערכת בחירות, לא יכולה שלא להשפיע על ההתפתחויות; ושמבצע צבאי בהיקף כזה מחייב הגדרה מראש של אסטרטגיית יציאה מובהקת במישור המדיני". את הביקורת האחרונה מכוון אלוף בן במפורש כלפי ציפי לבני ומשרד החוץ, שלדבריו לא התכוננו ליום שאחרי: "לא הכינו טיוטות להפסקת אש ולא בנו מערך של מתווכים לשעת חירום".

ומה עם נתניהו? הנה מה שנכתב בעיתון "הארץ" היום: "אולי לא נעים להודות בכך, אבל בנימין נתניהו ויובל שטייניץ צדקו, פעמיים: נסיגת צה"ל מהרצועה הביאה את הטילים ללב הארץ, ממש כפי שפינוי ערי הגדה בהסכמי אוסלו הקל (עד להתעשתות השב"כ והקמת הגדר) על שיגור מתאבדים לתחומי הקו הירוק" (עמוס הראל ואבי יששכרוף). והשמאל? "מגמגם" (עקיבא אלדר).

הכותרת הראשית

הכותרת הראשית של שלושת העיתונים היום מדווחת על חיסולו של בכיר חמאס. "צה"ל התנקש בבכיר החמאס ברצועת עזה" היא הכותרת של "הארץ". "באישור מזוז" היא זו של "מעריב". "מכה לחמאס" היא זו של "ידיעות אחרונות". "הארץ" מדגיש בתחילת כותרת המשנה לראשית: "20 נשים וילדים נהרגו בהפצצה על ביתו של ניזאר ריאן בג'בליה".

"מעריב" מדגיש גם הוא את סוגיית הקורבנות האזרחיים, אולם לא רק בצורת דיווח, אלא גם בצורת התנצלות. כותרת הגג מדווחת: "מס' 3 בחמאס חוסל עם 15 מבני משפחתו בביתו בעזה", כותרת המשנה מצדיקה: "בהליך חסר תקדים ליוו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי את ההכנות לחיסולו של 'השיח' המגדף', בכיר חמאס ניזאר ריאן. בעקבות תקדים סלאח שחאדה, ההחלטה להטיל את הפצצה למרות נוכחותם של בני המשפחה זכתה הפעם מראש להכשר המשפטי הנדרש".

שרידי ביתו של בכיר חמאס ניזאר ריאן, שחוסל על ידי צה"ל (צילום: פלאש 90)

בן כספית מרחיב בכפולה הפותחת, וכותב כי צוות משותף למשרד היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי האשי גיבשו כללים חדשים, מקילים יותר, לפגיעה היקפית בעת חיסול טרוריסטים. עדיין נדרשת התרעה טלפונית לבני הבית, אולם כעת מותר להחריב את כולו. האם צילצלו להזהיר גם הפעם? כן. כל העיתונים כותבים על כך. אולם רק בסופה של הידיעה המשנית של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", על אופני ההתראה של צה"ל, נאמר כבדרך אגב שאף אחד לא הרים את השפופרת בבית משפחת ריאן. "המלחמה בטרור עולה קומה", כותב כספית, "ובאותה הזדמנות מפילה את הקומה על משפחת הטרור".

וב"ידיעות אחרונות"? תמונת השער היא פנורמה מהאוויר של הבית המופצץ: שטח עצום של הריסות טחונות עד עפר. עליהן מודפס דיוקנו של ריאן, בתוך כוונת רובה. כותרת המשנה צוהלת: "ההצלחה הגדולה: בכיר החמאס שחוסל, ניזאר ריאן, היה אחד מחמשת המבוקשים ביותר". ויש גם התייחסות למשפחתו של ריאן: "הוא שלח אפילו את בנו לפיגוע התאבדות". ומה עם הילדים והנשים שנהרגו בהפצצה? אלו לא חדשות הראויות לדפוס, לפי "ידיעות אחרונות".

ובינתיים, בישראל

עזה מופצצת, הדרום מופגז, והעיניים נשואות לשם. אבל התרחשויות משמעותיות, אולי אפילו משמעותיות יותר, מתרחשות בינתיים בפנים הארץ. "המחוז הצפוני נערך לסוף שבוע של הפגנות וידויי אבנים בצפון, במחאה על פעילות צה"ל בעזה", כותב אלי לוי ב"מעריב". שר הביטחון הטיל סגר כללי על שטחי יהודה ושומרון, מדווח אמיר בוחבוט ב"מעריב".

ובינתיים, בבורסה

ומה עם המימד הכלכלי? במהלך השבוע קיבלנו מהעיתונים הכלכליים דיווחים מפורטים על הקשיים הרבים של עסקים ומפעלים בדרום. היום החדשה היא עליית הבורסה. הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "שבוע ראשון למלחמה: הבורסה עלתה ב-6%".

ואגב כלכלה: מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נפתח בסקר בין "100 מנהלים בכירים במשק", הבוחן את  התחזית שלהם לשנה הבאה. שר האוצר מקבל ציון עובר בלבד, נגיד בנק ישראל זוכה לציון לשבח, ויו"ר ההסתדרות עופר עיני ממוקם בדיוק באמצע – בין מספיק בקושי לטוב מאוד. שר האוצר הבא המועדף הוא בנימין נתניהו (לפני ברוורמן ו"דמות כלכלית" ואחרי "אחר"), 77% סבורים כי מחירי הנדל"ן יירדו, ו-43% סבורים שארקדי גאידמק לא יחזור ארצה בעתיד הקרוב.

באותו מוסף ראויה לציון כתבתה של נופר סיני, המראיינת שתי נשים חרדיות על ההתמודדות הכלכלית עם גידול משפחת מרובת ילדים. כתבה פונקציונלית, פשוטה, המספקת מבט לא מציצני על פלח חברתי שאינו נחשף בדרך כלל בתקשורת.

ענייני תקשורת

כל העיתונים מדווחים על "סכסוך העבודה" (כך מגדיר זאת לונדון) בין מוטי קירנשבאום וירון לונדון לבין הנהלת ערוץ 10 בראשות המנכ"ל יוסי ורשבסקי. ורשבסקי רוצה לקצץ 25% משכרם של המגישים, העומד על סך של 140 אלף שקל בחודש (כך לפי רז שכניק ב"ידיעות אחרונות", ולפי ערן סוויסה ב"מעריב": 130 אלף). השניים לא מסכימים לכך, ודורשים מהערוץ לעמוד בתנאי החוזה איתם. בינתיים מנע הערוץ את שידור תוכניתם של השניים אמש.

במוסף "השבוע" של "הארץ" כותב גדעון לוי על ההתגייסות התקשורתית בזמן המלחמה, ועמוס הראל כותב על פרשן ערוץ 2 רוני דניאל ("מורעל"), ומדוע הוא אינו "דובר צה"ל".

מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מכריז על פתיחת תחרות הסיפור הקצר, כמדי שנה. העורך בני ציפר מסביר בטור הפותח כי ההחלטה על הייסוד מחדש של התחרות לפני עשרים שנה היתה פרובוקציה. כאילו חשבנו שיכול להיות שציפר מתנהל סתם כך, בלי להרגיז אף אחד.