עזאם עזאם חזר הביתה. יש להניח שהתרגל כבר אל משפחתו, וגם אל המצב בכפרו, מע'אר, אל הפסקות החשמל והמים התכופות בגלל אי תשלום חובות, ואל המוני המובטלים הממלאים את הרחובות. בדרך להתפקדות לליכוד הוא יכול רק להתרפק עכשיו על 15 דקות התהילה שזכה להן לאחר שמונה שנות סיוט בכלא המצרי. אנחנו, הקוראים, המאזינים והצופים מן השורה, כבר מתקשים להיזכר בו. קיבלנו את מנת ההתרגשות ודמעות השמחה האמיתיות, בלי ספק, למראה האיש החוזר מהכלא ומשפחתו המאושרת, וחזרנו לעניינינו היומיומיים. ובכל זאת, העיסוק התקשורתי בסיפורו של עזאם עזאם מותיר עוד כמה עניינים הטעונים עיון נוסף. הכוונה לראיון שמכר לתוכנית "זה הזמן" של עמנואל רוזן בערוץ 10.
ראשיתו של הסיפור למחרת שובו של עזאם הביתה. בתום החגיגות והפוטו–אופים של הפוליטיקאים, ביקשו אמצעי התקשורת לראיין אותו ולשמוע את סיפורו. אחרי הכל, הם ליוו את האיש במשך שנות מאסרו, עמדו לרשותו ולרשות אחיו בכל פעם שהם רצו להתראיין ולהזכיר את קיומו, ללחוץ על הפוליטיקאים, וכך הלאה. אך הפעם הם הופנו אחר כבוד אל פרקליטו, וזה אמר שראיון כזה יתאפשר רק תמורת כסף. בניסיון לברר מי ומי בקונים, סיפרו נציגי רשות–השידור וערוץ 2 שהם אמרו, "לא תודה". נותר ערוץ 10. הדוברת שלו הכחישה כל קשר לעניין, מה שהותיר, לכאורה, את העיתונים הגדולים. אך טבעם של עניינים כאלה, שהם לא יכולים להישאר זמן רב מדי בסוד. כעבור שעות אחדות, בערב, כבר הופיע הפרומו שבישר על הראיון הבלעדי הגדול עם עזאם עזאם בערוץ 10, שישודר כעבור יומיים.
עתה כבר לא היה קץ לספקולציות על גובה הסכום ומהלך המשא–ומתן. הוזכרו כמה עשרות אלפי דולרים, והוזכרה "רוני הפקות", בבעלותו של שי נשר, המפיקה את תוכניתו של עמנואל רוזן (וגם את תוכניתו של נסים משעל ב"רשת", שוויתרה על התענוג). זה מסביר מדוע אמרה דוברת ערוץ 10 שהם לא מעורבים בעניין. על הנייר. התברר שאת הכסף - דובר על ארבעים אלף דולר - לא שילמה חברת "רוני הפקות" עצמה, אלא חברת טלפונים סלולריים, שביקשה להבטיח שהראיון ישודר גם בטלפונים שלה, במסגרת מאמציה להרחיב את תחום התוכן שלה. בכתבה ששודרה באותו ערב בחדשות נראה עזאם עזאם מתבונן במכשיר סלולרי, והכתב, שלומי אלדר, אמר שאחד הדברים שהוא יצטרך להתרגל אליהם יהיה השינויים בטלפונים הסלולריים. קשה לחשוד בשלומי אלדר שהוא מפעיל שיקולים מסחריים במהלך הכנת כתבה. הוא אכן כתב מצוין. אבל אין לאנשי חדשות 10 אל מי לבוא בטענות אלא אל עצמם: מי שמערב גורמים מסחריים בהפקת אקטואליה, שלא יתפלא שמתעוררים חשדות שכאלה. הפגיעה באמינות היא דבר שקשה לכמת אותו וקשה להצביע עליו בכל נקודה ונקודה בתהליך הסחף הזה.
צילום: רויטרס
שי נשר לא רצה להגיב והעביר את הפונים אליו אל עמנואל רוזן. רוזן הפנה אותם אל הבוסים שלו בערוץ 10, ואלה אמרו שזה בכלל לא עסקם, כי מדובר בתוכנית פרטית, המופקת בידי גורם חיצוני. עמנואל רוזן אכן משמש פרשן פוליטי בחדשות 10, אך פרט לכך גם עובד בחברת הפקה פרטית. מין צירוף מקרים שכזה. גם בתוך ערוץ 10 עצמו נשמעה ביקורת על הכוונה לשדר את הראיון ולשלם עבורו. מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות–השידור בעבר והיום מכוכביו הגדולים של הערוץ, אמר שלא היה מוכן לשלם אפילו שלושים דולר עבור הראיון, והיה מסרב לקיים אותו. המנכ"ל, רם לנדס, כעס נורא שבכלל פונים אליו. הוא לא חייב דין וחשבון, לא חייב להתראיין ולהסביר כל דבר ולהיגרר אחרי כל השמצה פרועה. הוא מסתפק בתגובה בכתב, תגובה לגיטימית ומקובלת בתקשורת. כדי שלא להותיר מקום לספק, צורפו לשיחות ההבהרה האישיות של לנדס גם מכתבים מעורכי–דין.
אל המבקרים את הכוונה לקנות ראיון בכסף הצטרף מנכ"ל הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, מוטי שקלאר. הוא הפיץ מכתב לגופים שתחת פיקוחו - ערוץ 2 וערוץ 10 - ודרש מהם שלא ישלמו תמורת הראיון, משום שהדבר מהווה "חוסר אחריות תקשורתית ושבירת כל הקודים הערכיים והעיתונאיים–אתיים". הוא דיבר על "הזניית הערך של פדיון שבויים" וצמצומו למוטיב כספי בלבד. הוא מסר כי ימליץ למועצת הרשות השנייה לגבש כללי אתיקה נוקשים, לבלום את "הסחף המסוכן של מסחור ערכי יסוד של החברה הישראלית".
ערוץ 10 לא יכול לעבור לסדר–היום על הדברים ופרסם תגובה המאשימה את שקלאר ב"מתקפה תמוהה המשקפת חוסר עקביות". זאת משום שבעבר הוא לא התייצב על רגליו האחוריות כאשר נקנו ראיונות עם מיני עבריינים, דוגמת פליקס חלפון ואתי אלון (אגב, גם אז התעוררה ביקורת קשה על התשלום תמורת הראיונות ועל עצם קיומם של ראיונות עם עבריינים. גם "העין השביעית" נדרש לכך לא פעם), או, להבדיל, התשלום ששילמה חברת החדשות של ערוץ 2 לצלם שתיעד את רצח רבין, או לצלם שתיעד את אסון ורסאי (גם על כך התעוררה בשעתו ביקורת קשה, על שהחומר ההיסטורי היוצא דופן בחשיבותו של רצח רבין הגיע לגורם מסחרי, ולא, למשל, לגנזך המדינה, שם מקומו). אולי הפעם, רמזו בערוץ 10, נקרה למנכ"ל המועצה טרף קל בדמותו של דרוזי מסכן. ובכלל, צריך להודות על שנמצא גוף מסחרי שמוכן לסייע לעזאם עזאם לשקם את חייו אחרי שנים ארוכות כל–כך בכלא. במכתב ששיגר רם לנדס לשקלאר הוא דיבר על "ריח רע של דיקטטורה מחשבתית" והזכיר את הכוונה למנות אותו למנכ"ל רשות–השידור, אם וכאשר תתפנה המשרה הרמה הזאת. שקלאר השיב בהבעת צער על שהוויכוח העקרוני הפך לוויכוח אישי. "כל שאר גורמי התקשורת האלקטרוניים והעיתונות הכתובה הבינו, שלא נכון לקנות את הסיקור בשל המשקל הערכי שהסוגיה הזאת תפסה בסדר–היום של החברה הישראלית". עם זה הביע צער על הסגנון שאולי פגע בעובדי ערוץ 10.
גם חילופי האיגרות לא שמו קץ לפרשה. באותו שלב ויתר עמנואל רוזן על העברת הפונים אל הבוסים שלו, והתייצב בעצמו להסביר. אמנם הוא עצמו לא היה מעורב במשא–ומתן הכספי, אלא עסק רק בצד המקצועי–עיתונאי של הראיון, אך בכל זאת הוא תמה: כבר שנים קיים הנוהג לקנות ראיונות וחומרים אחרים בכסף, אמר, ואיש לא פוצה פה ומצפצף. מדוע עכשיו? זו צביעות, אמר. יש עבירות קשות על האתיקה העיתונאית מדי יום ביומו, בתקשורת האלקטרונית ולא רק בה, ולא צריך להתרגש. בעצם קיומה של טלוויזיה מסחרית יש כבר פריצת גדר, ומה ההבדל בין קניית פרסומות לשידור במהלך הראיון, לבין תשלום עבור הראיון עצמו?
קשה לחשוד בעמנואל רוזן שהוא תמים. אם כולם חוטאים, פירוש הדבר שהחטא לא נורא ושאסור לערער על הלגיטימיות שלו? והאם הוא לא מבין, שלא רק "התקשורת המפסידה", כלשון פרקליטו של עזאם, זו שלא היתה מוכנה לשלם את הסכום, חשה שלא בנוח מהפרשה? האם הוא באמת לא מבין, שיש הבדל גדול בין קניית חומר תיעודי חשוב, כמו רצח רבין, לבין קניית ראיון? בארה"ב, הנרי קיסינג'ר ופוליטיקאים בדימוס אחרים מוכרים ראיונות על–פי לוח תעריפים גבוה מאוד. האומנם מאמינים אנשי ערוץ 10 שזה אותו המקרה?
הסיפור מלמד גם משהו על מערכת היחסים הסבוכה שבין גוף משדר, הפועל בפיקוח ציבורי, לבין חברת הפקה פרטית–מסחרית המפיקה לא תוכניות בידור אלא אקטואליה, חדשות חמות. מה שמאפשר עסקאות סיבוביות והתנערות מכל כיוון. אגב, אם מודים שמשלמים תמורת פרסום חומרים, מעניין אם יש גם מקרים שבהם מועברים כספים תמורת אי–פרסומם של חומרים. האם אנחנו יכולים להסתפק במלת הכבוד של המעורבים בדבר? אם הכל מסחרה, למה לא? גם בעניין זה מי שמעז להעלות ספקות נחשב מיד למאובן ארכאי שלא מכיר את הבלי העולם הזה ומוטב לו שיתעורר. מוטי שקלאר אולי הרוויח ביושר את הזעם של אנשי ערוץ 10. אולי הוא באמת לא עושה את מלאכתו נאמנה, אבל לא רק הוא חש שלא בנוח למקרא הבעת השמחה על ש"נמצא הגוף הפרטי המוכן לסייע לעזאם עזאם להשתקם אחרי שנים רבות כל–כך בכלא". נו, באמת. מין אלטרואיזם שכזה! אגב, בכל מהלך הפרשה לא בא איש בטענות אל עזאם עצמו. זכותו לעשות בסיפור שלו מה שהוא רוצה. כנראה כבר היה מי שהסביר לו את מציאות החיים מאז שהוא נכנס לכלא. אבל אם הוא חושב את עצמו עדיין לסמל, הוא עשוי לגלות, שלכל עסקה יש מחיר. וכאשר ירצה בעתיד, למשל, להיבחר למרכז הליכוד, אחרי שהתפקד למפלגה שממשלתה הביאה לשחרורו, ינהגו בו כפי שהוא נהג במבקשים לראיינו. אז הוא כבר לא יהיה סיפור.
אשר לרייטינג, שאף אחד לא הזכיר במהלך כל הוויכוחים וחילופי ההאשמות - תלוי את מי שואלים. כעשרה אחוזים קיבלה התוכנית "זה הזמן" בערב ההוא. זה אולי לא הרבה, אבל כפליים שיעור ההאזנה שעמנואל רוזן רגיל להם.
ועוד מלה לרם לנדס. נכון, איש לא יכול לחייב אותך להתראיין. מותר לך, ולכל גוף אחר, להסתפק בתגובה בכתב. מסוג הקומוניקטים שגורמים ממשלתיים וציבוריים אוהבים לשלוח כשהם לא ממש רוצים לענות על שאלות. כולנו מכירים את הטכניקה. ובכל זאת, ממי שעומד בראש ארגון תקשורת - מצוין בדרך–כלל - אפשר לצפות שיחיל על עצמו את מה שהוא מצפה מאחרים, ויהיה מוכן להשיב על שאלות, גם אם הן לא נעימות.
גיליון 54, ינואר 2005