המסע הוכתר בהצלחה. המסע לצריבת התודעה. לא, לא התודעה הפלסטינית שאמורה להיצרב מעוצמת כוחה הצבאי של ישראל וללמוד שמוטב לה לחדול ממעשי טרור והתנגדות, אלא תודעה אחרת תודעה חברתית שמבקשת לומר משהו על החיים שמעבר לקווים המגדירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

איור: אפרת בלוססקי

דווקא בעיצומם של ימי החגים, כשכל ישראל רחמנים זה לזה, כשמחסניהם של בתי התמחוי עלו על גדותיהם והתורים אליהם השתרכו מסביב לבלוק, כשהתקשורת התגייסה למבצעי התרמות המוניים, כשהרגשות נכמרו וכולנו הרגשנו כל–כך טוב עם עצמנו, דווקא אז נראה היה שהמשחק גמור. הצדקה, מסתבר, הבטיחה אולי לנזקקים שולחן סדר סביר ושיפרה את הרגשתם של הנותנים, אבל היא מנציחה את מעמדם של המקבלים כאחרים, כשונים. אפשר להסתפק בקניית קופסת שימורים נוספת בסופר כדי להניחה בעגלה המתאימה, ובלבד שהם יעופו לנו מהעיניים ולא נצטרך עוד להתייחס אליהם ברצינות כבני–אדם, כגורם של ממש שצריך להתחשב בו בתמונת החיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של כולנו. עד לחגים הבאים. הצדקה טובה ליהודים, ולא רק להם, כנראה. היא מחממת את הלב ומפעילה את בלוטות הדמעות. ובעיקר היא משחררת מהצורך לאחוז בשור בקרניו ולהתמודד עם הסוגיות האמיתיות, עם המדיניות התורמת למצב. התקשורת מילאה את חלקה, הציגה את העמדות והחלופות, את ה"כלכליים" וה"חברתיים", דיברה על תהליכי קבלת החלטות, כמקובל וכנדרש, אבל התהליכים מתנהלים מאליהם, בלא כל קשר לדברים האלה, וגם בהם התקשורת נוטלת חלק.

התקשורת התגייסה למבצעי הצדקה בהתלהבות, כצפוי. לכל תוכנית טלוויזיה ולכל עיתון צורפו מספרי טלפון למתנדבים. מנהלי בתי תמחוי הפכו למרואיינים מבוקשים, אך נדמה שהסיפורים שלהם ומאמציהם להמחיש לנו עד כמה מעולם לא היה מצבנו כה רע, והתורים מעולם לא היו כה ארוכים - אלה איכשהו נשמעו רחוקים. לא שהם לא היו משכנעים, לא שהם לא צדקו. רק לנו לא היה יותר כוח ועניין. התורים דווקא הצטלמו היטב. גם הממתינים בהם מילאו את חלקם. הם סיפרו על המצוקה הגדולה, על הבושה, על הקושי לספר אפילו לבני הזוג ולילדים מנין הגיע האוכל. הם סיפרו כי רק אתמול–שלשום נמנו הם עצמם עם הנותנים צדקה, והיום הם מוצאים עצמם מן העבר האחר. המראיינים האזינו באמפתיה גדולה, המגישים מחו דמעה מזווית העין ומיהרו היישר לאייטם הבא: מסיבת העיתונאים של שר האוצר שבישר שהכל בסדר. גם הנתונים הכלכליים מוכיחים שהמצב משתפר מרגע לרגע. הצמיחה המחודשת עדיין לא מגיעה לכולם, כאילו שאי פעם הגיעה לכולם, יש בעיות תעסוקה, אבל לא נורא. העיקר, אפשר להתמסר לחגיגות הקניות והטיולים משוחררים מנקיפות מצפון, ומהחשש המטריד שמא מחר או מחרתיים גם אנחנו נמצא עצמנו בתורים המבישים, בלי עבודה ובלי שום סיכוי לעתיד. והמסכנים, הם נדרשים לחזור לפינה שלהם ולהפסיק ליילל. אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו יתכבדו הם ויפסיקו להטריד.

בדיוק באותם ימים, שבהם מילאו התורים בעמותות הצדקה את העמודים הראשיים, ערכו ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" רשימות של אלופי הארץ בשכר ובאופציות, שיכולים לפתור בעיות של כמה וכמה עמותות כאלה בלי להרגיש רעד בכנפיים. אגב, בהם לא מעט אנשי תקשורת, שמדווחים על המצוקות ומגייסים תרומות ונותנים לנו, בני התמותה, להרגיש שהם משלנו, אבל לא ממש. הם יכולים להרשות לעצמם להסתכל עלינו מרחוק. לקרוא ולהתקנא. הם בעצם לא שייכים לכאן. הם חיים על פלנטה אחרת, ומפעם לפעם מבליחים הנה, לשיחות עם ראש הממשלה ושר האוצר. לשמור על קשר, שאף פעם לא הזיק. הרי הם המבינים במאטריה. עובדה. ואנחנו רק רצינו להתחבר אל חבורת הקסם הזאת איכשהו, ולו רק בעצם הקריאה עליה. וכל מי שניסה לומר משהו על הדיסוננס, הואשם מיד בצרות עין ובצדקנות ונקרא להתבגר ולהבין שאלה החיים. ובכלל, מה רוצים מהעשירים, הם לא אשמים שהם עשירים. הם מוצלחים, הם מצליחים, ואם אינך נמנה עמם, זו הבעיה שלך. זו אשמתך. אין מה לעשות. עצם העיסוק בכך, אמרו, מעיד על תמימות שאבד עליה הכלח. "מספיק עם האידיאולוגיה, צריך להתייחס לעובדות", אמרו, כאילו יש מין חלוקה שכזאת - תמימים הדוגלים באידיאולוגיה חברתית מזה, וריאליסטים מזה, שכל העובדות והנתונים הכלכליים ניצבים לצדם.

זה ויכוח עתיק ומייגע. באמת כמה אפשר כבר לדבר על השסע החברתי הזה. כמה מלים כבר אפשר להשחית על חוקי הטבע הבלתי ניתנים לשינוי. די כבר. נמאס לשמוע על המסכנים, על האומללים. רוצים להצטרף לחגיגה שהולכת וצוברת תאוצה. והתקשורת, שאין כמוה לאתר כל שינוי קל שבקלים בהלכי הרוח, היא יודעת את נפש צרכניה ואפשר לסמוך עליה, שעד לחגים הבאים ייחסכו מאיתנו התמונות והסיפורים הקשים. עכשיו אפשר לשוב ולהתמסר לוויכוחים קורעי הלב על הנסיגה החד–צדדית, לסיפורי השחיתות בצמרת ולחישובי הקצים האינסופיים בפוליטיקה.

גיליון 50, מאי 2004