מלמעלה, אתמול: הג'יהאד-האסלאמי בחאן-יונס, תלמידה בעיר העתיקה של ירושלים ומראות במרכזה (צילמו: אחמד רחים כתיב, נתי שוחט, יוסי זמיר)

סימני בגרות, פצעי בגרות

בעוד שאלות של מלחמה ושלום בדרום תופסות את הכותרת הראשית בכל העיתונים היום, הרי ששאר הידיעות על השער מגוונות ומשתנות מעיתון לעיתון.

ב"ידיעות אחרונות" ההפניות האחרות הן לסיפור "Rags to Riches", על ילד מטבריה שהתגלה כפסנתרן מחונן; לדיווח ביקורתי של יובל קרני על חבירתו של אפי איתם לליכוד; לכתבות אופנה ואוכל במוסף "זמנים מודרניים", ולביקורות על מופעי חנוכה. ב"מעריב" לכתבה על מזג האוויר בארצות-הברית; לכתבה על סרבנית מצפון מהימין; למוסף "סגנון" (כתבה על תוכנית הטלוויזיה "הישרדות") ולמוסף "עסקים" (הודעה משברית של חברת החשמל). ב"ישראל היום" לידיעה על עלייה באבטלה; לדיווח ביקורתי על השתתפותו של אהוד ברק בתוכנית הבידור "ארץ נהדרת"; למדור של מרדכי גילת (שר הדתות עוצר בניית בית-חולים בגלל קברים שהתגלו במקום) ולידיעה על מזג האוויר. ב"הארץ", כרגיל, כמות ההפניות כפולה ומכופלת (נזיפת הנגיד, ביקור ברק, שימוע אולמרט, חנינת בוש, חופשת הקצינים, קובלנת שדרות, התפרקות הדתיים, שחיקת גאידמק ומזג האוויר).

מדוע אני מטריח אתכם בפירוט כל זה? קודם כל משום שאתם קוראים טור הסוקר את כותרות העיתונים, ושנית, כדי לאשש מגמה: בחודשים האחרונים הולכים שערי העיתונים ונבדלים זה מזה. אל יקל הדבר בעיניכם: ככל שתבדקו אחורה במהלך השנה האחרונה, שעריהם של העיתונים, ובמיוחד "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", היו פעמים רבות כמעט זהים בבחירת הנושאים. גיוון נושאים על שער העיתונים מעיד בדרך כלל על תקופה שקטה, ללא אירועים מסעירים שיתפסו את מלוא תשומת הלב. אלא שהמצב המתוח בדרום, כך נדמה לי, יכול היה להיחשב אירוע כזה. נוסף לכך, בזמן האחרון ניכר הבידול לא רק בכותרות הפרפראות, אלא גם בכותרת מס' 2 ו-3 על השער, ולא מעט פעמים גם בכותרת הראשית.

מדוע זה כך? ייתכן שמדובר במקרה, וייתכן שבהבשלה של קברניטי העיתונים. העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" חגג לא מזמן שנה וחצי בתפקיד, העורכים הראשיים של "מעריב" חוגגים שנה, ולזה של "ישראל היום", כמו גם לעיתון עצמו, מלאו שנה וארבעה חודשים. כעת, כך נראה, התמקמו העורכים בבטחה בכסאותיהם, גיבשו צוות שיעבוד תחתיהם, ואזרו די ביטחון כדי להציג בחירות עצמאיות המשקפות את תפיסת עולמם המקצועית.

יוצא דופן הוא דב אלפון מ"הארץ", שנכנס לתפקידו מאוחר יחסית לשאר העורכים המוזכרים, בפברואר האחרון. אלא שנגיעות ידו ניכרות על שער "הארץ" אפילו יותר מאשר אלו של העורכים האחרים (לבד מעמוס רגב, שלעיתון שהוא עורך אין עבר בר-השוואה). באופן אבסורדי, טביעת היד החזקה של אלפון היא דווקא כזו של ויתור על עצמאות: בעוד שבשנים האחרונות היו השערים של "הארץ" שונים מסורתית ובמופגן מאלה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", הרי שבחודשים האחרונים הם הולכים ונעשים דומים להם (עוד על כך ניתן לקרוא בתחקיר המקיף של אורן פרסיקו על השינויים ב"הארץ": "סיפורים מאפריקה" ו"לצמצם את הפער האיכותי").

לא בלי דיון

צה"ל הרג אתמול שלושה מחבלים באזור גדר המערכת של רצועת עזה, הממשלה אישרה להכניס היום מזון ותרופות לרצועה, ירי הרקטות נמשך. כיצד מסקרים העיתונים את המצב המתוח בדרום?

כותרות "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הן, במידה מסוימת, תמונת ראי. "ישראל לחמאס: קחו אוכל תמורת רגיעה", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות". "החמאס: "מוכנים להפסקת אש" היא הכותרת של "הארץ". ובקיצור: "הארץ" מביא איתות חיובי מחמאס, ו"ידיעות אחרונות" מביאים איתות חיובי מישראל. "בינתיים, משני צדי הגבול, נמשכת שגרת חיים של הסלמה", נכתב בידיעה הראשית ב"הארץ": מחסור בלחם בעזה ותרגילי התגוננות מטילים באשקלון, אשדוד, קריית-גת ועוד. כל העיתונים מדווחים על ביקורה של שרת החוץ ציפי לבני במצרים. ב"ישראל היום" מנגחים אותה וכותבים שהיא "הזמינה את עצמה" ולא הוזמנה.

ב"ישראל היום" וב"מעריב" בוחרים להדגיש את סוגיית החייל החטוף גלעד שליט. "נועם שליט: עוד רגיעה? לא בלי בני", נכתב בכותרת של "ישראל היום"; "לשלב את שחרור גלעד בכל מו"מ לרגיעה", קוראת הכותרת של "מעריב". כותרת הגג היא: "שרים, ראשי שב"כ לשעבר, אלופים במיל' וגורמים בטחוניים בכירים בקריאה לממשלה". אוסף מרשים של כל אלה, מימין ומשמאל ומאיפה לא, מצוטט בעמוד הפותח של העיתון, וכולם קוראים לשחרר את שליט, אם באמצעות היענות לכל דרישות חמאס ואם באמצעות החרפת המצור על עזה. אף אחד מהם לא דן בשאלה, האם דרך שחרור שתגרור אובדן רב של חיי אדם מצדיקה את המחיר? זו לא שאלה שאפשר לענות עליה ב"לאו" מיידי, גם לא ב"הן" מוחלט, זו גם לא שאלה שאפשר לפטור באמירות פסקניות וללא דיון ציבורי. כזה שאמור להתנהל, בין השאר, מעל דפי העיתונים.

העברת המסר באמצעות תוכניות עתירות רייטינג

תוכנית הבידור (ובכמה הזדמנויות תוכנית הסאטירה) "ארץ נהדרת" היא מגנט עיתונות ידוע. העיתונים אוהבים לכתוב עליה, לראיין את המשתתפים בה, לשאול ממנה דימויים ומטבעות לשון, להדפיס את תמונות המשחקים בה, להכניס איזו ידיעה במוסף הכלכלה, לכתוב על התלבושות במוסף הנשים, אולי לראיין מישהו מהשחקנים, אולי עוד איזה ראיון, ואולי עוד איזו ידיעה, ועוד איזו כתבה. בקיצור: אוהבים. למה? מדוע? מה יוצא להם ממתן פרסומת חינם לערוץ 2? זו שאלה שצריך לדון בה פעם. היום, בכל מקרה, מצליחה התוכנית להגיע לשערי העיתונים בעלי התפוצה השנייה והרביעית בגודלה. בשניהם העילה לטיפול בתוכנית בידור על השער, לצד המתיחות בדרום, היא הופעתו של אהוד ברק. מנקודת המבט של מפיקי התוכנית, הופעת האורח הזו כבר הצדיקה את עצמה בגלל פרסום החינם שהיא גרפה. מבחינת ברק, כנראה קצת פחות: שני העיתונים מותחים עליו ביקורת, חריפה יותר מהעקיצות ששלחו לעברו שחקני התוכנית בשידור חי.

שר הביטחון אהוד ברק. הכנסת, נובמבר (צילום: מיכל פתאל)

"להתעמת על הנושאים החשובים? מה פתאום. אתמול השתתף במפתיע יו"ר העבודה ושר הביטחון אהוד ברק בתוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת' בערוץ 2, בניסיון להתנער מתדמיתו המרוחקת ולצחוק קצת על עצמו", נכתב מתחת לתמונה המרכזית על שער "הארץ", המציגה את ברק יושב לצדם של שניים מהשחקנים על סט התוכנית. "בעקבות הופעתו, מתכוונים גם המועמדים האחרים לראשות הממשלה, יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, ויו"ר קדימה, ציפי לבני, להיענות בחיוב להצעה להשתתף בתוכנית" (מדוע מכונה אהוד ברק בתואר "מועמד לראשות הממשלה"?). מזל מועלם, יובל גורן וגילי איזקוביץ' כותבים על הנושא בעמ' 4: "השתתפותם של ראשי המפלגות הגדולות בתוכניות הבידור והסאטירה מסתמנת כאחת התופעות שיאפיינו את מערכת הבחירות הנוכחית. היתרון: נגישות לקהל שאינו צורך חדשות, ריכוך המועמדים והעברת המסר באמצעות תוכניות עתירות רייטינג".

ומה ב"ישראל היום"? הכותרת על השער היא "הריאליטי של ברק", אותה תמונה מופיעה גם כאן, כשלצדה תמונה מביקור של ברק בבסיס בדרום. הכיתוב מספר: "בבוקר עם חיילים בעוטף עזה, בערב כוכב אורח ב'ארץ נהדרת'. ברק, על הקו בין מציאות לדמיון". מה חושבים ב"ישראל היום" על השתתפות של פוליטיקאים בתוכניות בידור? הם נגד. כותב בשם אלי ליאון מספק טור בעניין וכותב בין היתר: "הופעתו של [ברק] היא תוצאה של מפגש אינטרסים פשוט. הפוליטיקאי בא ועושה צחוק מעצמו במקום שיעשו צחוק ממנו". ומה יכתבו ב"ישראל היום" כשנתניהו יופיע באותה תוכנית (כך, כאמור, על-פי "הארץ")? אנחנו נהיה כאן בשביל לקרוא בעיון.

אבל גם כשהם לא אצים להשתתף בתוכניות בידור, אלא מתרוצצים בין בתים בשדרות, גם אז נמתחת על הפוליטיקאים ביקורת. יניר יגנה מקבל את הידיעה המרכזית בעמ' 4 ב"הארץ". תחת הכותרת "בשדרות, הקסאמים מבשרים על בוא הפוליטיקאים" מביא יגנה קולות של תושבים ש"מאסו בביקורי הפוליטיקאים בעיר". הידיעה מקבלת גם הפניה מהשער ומוכיחה שקשה להיות פוליטיקאי.

ועוד "ארץ נהדרת"

מי ראוי להתנאות בתואר "יוצר"? בקשת מספקים הגדרה קשיחה, גם אם דלת תוכן: "אנשים שניסו לפגוע ב'ארץ נהדרת' אינם יוצרים", מצוטטת ב"הארץ" תגובת קשת להפגנה של ארגוני היוצרים אתמול מול האולפן שבו מצולמת התוכנית. עילת ההפגנה היא מחאה על "ביטול הפקות מקור בתקופה האחרונה ועל כך שקשת לא עמדה במחויבויות התוכן שלה", כך ב"הארץ". בימים הקודמים טענו אנשי קשת כי הם אינם עומדים במחויבויות בגלל מיאונה של הרשות השנייה להכיר ב"ארץ נהדרת" כ"ז'אנר עליון", וכך לכלול את הכסף המושקע בה בהוצאות על תוכן המחויבות על-פי חוק.

לא רק בעמודי החדשות סוקרה התוכנית "ארץ נהדרת", אלא גם במדורי ביקורת הטלוויזיה. ירון פריד הגיש ב"הארץ" טור על התוכנית (שאותה הוא מכנה בפמיליאריות "ארץ"), והדגים מה שמסתמן כז'אנר חדש של ביקורת: שילוב בין קריינות כדורגל להתלהמות אוהדים. פריד מתאר את מה שקרה בתוכנית, שלב אחרי שלב (כנראה כשירות לקוראים שלא צפו בה), ואף מביע את דעתו: "האופציה הסאטירית המובילה והאינטליגנטית טרום בחירות". על מה ולמה? נימוקים אין, הסברים לא נמצאו ותובנות נעדרו מהשטח. על ההופעה של ברק, שכתבי החדשות מותחים עליה ביקורת מנומקת ומתומצתת, כותב פריד שהיא היתה "קרובה לשוס", וכי ברק "דיקלם בחן את שורותיו הקולעות וראוי לעיטור העוז על ספיגת עלבונות". מה שוס? לפריד פתרונים, והוא לא מתכוון לחלוק אותם עם הקוראים. לאחר כמה חודשים שבהם הוא מכהן בתפקיד מבקר הטלוויזיה של העיתון, ניתן לקבוע כי הסגנון הנבוב, העדר השורה התחתונה והבנאליות הצדקנית מאפיינים את כתיבתו של פריד. בפעם הבאה (כלומר מחר) כדאי לעורכי "הארץ" להסתפק בהבאת התקציר מלוח התוכניות של "עכבר העיר" (או שלא).