נשיא המדינה שמעון פרס (מימין) ומפקד חיל האוויר עידו נחושתן, מדליקים נר של חנוכה, היום (צילום: פלאש 90)

איך אפשר לשכוח

הגיע הזמן לצרף באופן רשמי אל סופגניות הריבה ושירת "חנה זלדה" מנהג נוסף, שהפך זה מכבר לאורח קבוע בימי חג האורים. הגיע הזמן שהילדים בגני ישראל ילמדו בצורה מסודרת שחלק מהותי בשבעת ימי החג הוא אזכור ושחזור פרשיות מרגשות מעברו של עמנו. לא, הכוונה אינה לעלילות המכבים, אלא לעלילות טריות בהרבה.

על שער "ידיעות אחרונות", ובדיווח נוסף בפנים הגיליון, מופיע הבוקר תצלום [דורון גולן] של הילד המכונה "מוישי הקטן", זה ש"ניצל מהתופת בבית חב"ד במומבאי". אתמול תועד הילד כשהוא מדליק "נר ראשון בלי אמא" ב"חנוכייה שהוצאה מבית חב"ד" [ישראל מושקוביץ]. עם מרכיבים מרגשים שכאלה מה הפלא שלמראה שער העיתון עולה לחלוחית בעיניו של כל מי שבחזהו פועם לב יהודי. התצלום, שבו נראה מוישי מדליק את נר החנוכה עם סבו החרדי והמטפלת ההודית שלו, הוא מופת של עשייה עיתונאית חסרת כל ערך חדשותי. התצלום עשוי לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, גם את אלה שיתעקשו להזכיר דווקא ברגע שכזה כי לפי אמונת סבו של מוישי, המטפלת סנדרה היא יצור נחות ונטול נשמה רק מפני שאינה יהודייה.

ב"מעריב", למרבה הפלא, דווקא לא מתרגשים ומראים לחברים מרחוב מוזס כיצד המהדרין שבמהדרין מקיימים מצוות "זכור את הסיפורים שריגשו את כולנו". על שער העיתון, בתצלום גדול פי כמה מזה שמופיע ב"ידיעות אחרונות" [אדי ישראל], מודפס הבוקר תיעוד הדלקת "הנר של יוסי ומריה", הלוא הם בני משפחת חיימוב משדרות, שנפצעו מטיל קסאם. "משפחת מי?", אתם שואלים. ובכן, בדיוק על סנילים חסרי רגישות שכמוכם חשבו ב"מעריב" כשהחליטו להדפיס לצד תצלום הדלקת הנרות גם תצלום לתזכורת, אותו תצלום שתיעד את רגעי האימה של שני הילדים בעת ששכבו על רצפת מכולת ביישוב לאחר פגיעת הטיל.

ירון ששון מדווח בהרחבה על משפחת חיימוב על פני כל עמ' 7 של העיתון, תחת הכותרת  "הנר הראשון העצוב של יוסי ומריה". מעל ידיעה זו שוב מופיעים שני תצלומים. הראשון, שמתעד את הדלקת הנר אתמול, הוא אקזמפלר הולם לכל מי שחפץ לנתח את הבניית התודעה הציונית באמצעות אמצעי התקשורת בישראל. התצלום ניחן בקומפוזיציה של גלויה פטריוטית משנות החמישים – יוסי, חבוש כיפה, מדליק את החנוכייה בידו הימנית, הבריאה. אחותו מריה תומכת בו, כששתי ידיה על כתפיו. שניהם משגרים מבט מלא משמעות באש הנרות, ומאחוריהם, מעט מטושטשים, האם רימה ואחיהם הקטן, המביטים בהם בהתפעלות. המסרים: חוסן, תקווה, משפחתיות, יהדות. לאו דווקא בסדר הזה.

"תמונתם של השניים בוכים וזועקים במכולת, כשיוסי שכוב על הרצפה ומרינה רוכנת מעליו, זכורה לכל", כותב ששון, מה שאינו מונע מ"מעריב" להדפיס מחדש גם בשער העיתון וגם בעמוד הפנימי את התצלום שבו נראים שני הילדים המבועתים על רצפת המכולת; רק למקרה שמישהו בכל זאת שכח, גם אם מדובר ביוסי ומריה, שבוודאי מבקשים עדיין להדחיק את רגעי האימה שחוו.

אגב, לצד ידיעה זו מופיעה הבוקר ידיעה חדשותית אמיתית, אף היא מאת ששון, המספרת על הנזקים המצטברים שמהם סובלים ילדי שדרות. בין היתר, כותב ששון, סובלים ילדי האזור מקשיי התפתחות, נשירת שיער וקשיי דיבור.

שים לב, אני משקר

"הארץ" דוחק הבוקר את תצלום הדלקת הנר המרגש לתחתית עמ' 2 (הדלקת נרות בכפר-עזה, תוך ציון יום הולדתו של ג'ימי קדושים, שנהרג שם לפי שבעה חודשים מפצצת מרגמה [יניר יגנה]), בעוד שעל השער מפרסם העיתון תצלום גדול של יושב-ראש הליכוד, בנימין נתניהו, שביקר אתמול בשדרות, בבית שנפגע מטיל קסאם [איי.פי].

קל להבין את בחירת העורכים להעדיף על פני הדלקת נרות את תצלום מנהיג הליכוד, תצלום שבו נתניהו חוזר לימיו היפים (=מכוערים) ביותר. בתצלום נראה נתניהו כשהוא מגיח מחלל אחד של הבית ההרוס לחלל אחר, ועל פניו ארשת פנים שכולה אומרת "הנה אני משחק אדם שמזועזע מההרס". הזעזוע ניכר על פניו במידה כה גדולה, עד שהיא מעוררת אי-אמון. נתניהו משדר לכל מי שמביט בו, "הנה אני עכשיו, ברגע זה ממש, משקר לך הבוחר הפוטנציאלי ומביים את עצמי לחלוטין". זהו הכישרון הידוע של נתניהו, להבליט את היותו שקרן גרוע, והוא פוטוגני היום בדיוק כפי שהיה לפני תריסר שנים.

יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, אתמול בביקור בשדרות (צילום: אדי ישראל)

אותו תצלום מוצלח מופיע גם ב"ישראל היום", ולמקרה שלא די בכך, הוסיפו שם גם תצלום מאותה סדרה בבית ההרוס. כאן המקום לכתוב משפט או שניים על האופן שבו פוליטיקאים מנצלים את סבלם של אחרים במסגרת קמפיין הבחירות שלהם, אבל במקום להתאמץ לנסח משפט שכזה, אפשר פשוט להעביר את רשות הדיבור למתן צורי מ"ידיעות אחרונות". וכך כותב צורי הבוקר: "רוחות מלחמה בדרום וניחוח בחירות באוויר הם הזדמנות נפלאה לנבחרת הליכוד להגיע לבית הרוס בשדרות, להיכנס אליו כרוח סערה ולהצטלם על רקע ההריסות".

גם בעיתונו של צורי מודפס תצלום מהבית ההרוס, אבל לא של נתניהו אלא של בעלת הבית, מאיה אימבר. אימבר מספרת לצורי ולקוראי העיתון על אחורי הקלעים של הפקת הזעזוע הליכודניקית. "הם פשוט באו", היא מתארת, "אף אחד לא תיאם איתי מראש. זה לא עיניין אותי במיוחד, הביקור הזה. הראש שלי ממש לא נמצא עכשיו בביקורים ובפוליטיקה".

משננים את המסרים

שלמה צזנה, לילך שובל, גדי גולן ונצחיה יעקב כותבים הבוקר בעמ' 2 של "ישראל היום" על "גורם בטחוני" שלפי הערכתו, "ההתבטאויות שפורסמו באחרונה מטעם מערכת הביטחון נועדו במידה מסוימת להכין את דעת הקהל לאפשרות של פעולה ברצועה". נו, באמת. הרי לא צריך להיות "גורם בטחוני" כדי להבין זאת. כל שיש לעשות הוא להתבונן בכותרת הענק לידיעה שבה מוזכר אותו גורם – "צה"ל מחכה להזדמנות".

גם העיתונים האחרים נוטלים חלק בהכנת דעת הקהל לדם, למלחמה, לאבידות ולשכול שעוד יגיעו. אמיר בוחבוט מדווח ל"מעריב" לאחר שנפגש עם חיילים בגבול עזה. "הפסיביות הזו מעליבה אותם. מתסכלת. חלקם כבר איבד את הפחד", הוא כותב ומצטט חיילים שאומרים לו: "הפכנו לצבא של כוסיות" ו"אנחנו רוצים להילחם". לפי בוחבוט, "הלוחמים כבר כמהים לפקודה של אשכנזי להיכנס פנימה לשטח הפלסטיני 'ולקרוע את האם-אמא של החמאס'". רק ציבור הסובל מאמנזיה לא יבחין כי הציטוטים הללו מועתקים כמעט במדויק מהתהוללות החוגרים לפני הכניסה הקרקעית ללבנון.

מכונת התעמולה למען מבצע צבאי חודרת גם לידיעה על הדלקת נרות החנוכה בבית משפחת חיימוב, שהוזכרה לעיל. לפי הידיעה ההיא, הילדה מריה "שיננה בינתיים רק פתרון אחד: 'צריך להרוג את הערבים'". בימים הקרובים, קוראים יקרים, יהיה גם תורכם לשנן זאת.

אין צורך להכביר מלים

קריסת בית-ההשקעות פריזמה הגיעה אמש היישר לכותרת הראשית של "גלובס": "הסוף של פריזמה, הכישלון של בכר". כבר מניסוח הכותרת ניתן להבין כי לא רק פריזמה וכספי המשקיעים בה מעסיקים את העיתון, אלא גם עניין עקרוני יותר – ועדת בכר, שחוללה מהפכה כלשהי בשוק ההון הישראלי והביאה למצב שבו קיומו של בית-השקעות כפריזמה הפך לאפשרי. הידיעה בעניין (אגב, כ-150 עובדים יפוטרו) תופסת את כל הכפולה הפותחת של העיתון ועמוד נוסף. בטור פרשנות נרחב כותב עירן פאר כי "החלום של לובש וקס [מנהלי בית-ההשקעות], ובעצם החלום של ועדת בכר, התפוגג בסוף השבוע. בית-ההשקעות החדש, יציר כפיה של ועדת בכר, הכריז למעשה על סופו".

ידיעה קצרצרה נוספת מאת פאר מופיעה תחת הכותרת "ה'הישג' של ועדת בכר". הנה היא במלואה: "ואיך אפשר בלי בכר. שני הישגים גדולים מנו בפנינו אנשי ועדת בכר בסוף 2005, כששאלנו אותם לגבי הצלחת הרפורמה – כניסתה של מרקסטון לשוק ההון וכניסת בר-סטרנס לשותפות עם מגדל במגדל שוקי הון. מצדדי בכר ראו בכך את כניסת הגופים הזרים המיוחלת לישראל, גופים שאמורים להביא ללבנט 'נורמות, כללי התנהגות ואיכות ניהול השקעות של שווקים מפותחים'. המהלך הראשון הביא להקמת פריזמה, על סופו של השני אין צורך להכביר מלים".

לפי "דה-מרקר", לעומת זאת, אין צורך להכביר מלים גם על סופו של המהלך הראשון. בעיתון שבו קידמו בברכה את ועדת בכר ותמכו ברפורמה שהציעה, הדיווח על קריסת פריזמה אינו מופיע הבוקר על השער. טור בעניין מודפס על השער האחורי [שרון שפורר], וידיעה מאת שרית מנחם, העוסקת בעתיד הצפוי לבית-ההשקעות, מופיעה בעמוד הלפני אחרון של העיתון. הביטוי "ועדת בכר" לא מופיע באף אחד מהם.

ענייני תקשורת

פרשת עיתונאי "הארץ" לשעבר סמי סוקול והמקור העיתונאי שלו בסיקור רצח ענת אלימלך על-ידי בן זוגה, דוד אפוטה, לפני למעלה מעשור, ממשיכה להתפתח, ועיתון "הארץ" ראוי לשבח על שהוא מקפיד ללוות אותה מקרוב. תזכורת – סוקול מסרב לחשוף את המקור שמסר לו, בימים שלאחר הרצח, כי אלימלך היא החשודה העיקרית ברצח, ולא בן זוגה. החשד להדלפה נופל על המשטרה, שעשתה זאת כביכול כדי לשטות במי שחיבל בזירת הפשע, אף שידעה כי אלימלך אינה האשמה.

לפי הידיעה הבוקר [עפרה אידלמן], המשפט המתנהל בימים אלה, שבו מבקשת משפחת אלימלך פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהפרסומים השגויים בעיתונות, הופך לדיון עקרוני בהדלפות מידע כוזב לכלי תקשורת במטרה לקדם חקירות משטרתיות. המשטרה בוחרת לא רק להכחיש כי היא המקור לידיעות שהופיעו בימים שלאחר הרצח, אלא גם מבקשת להדגיש כי היא באופן עקרוני אינה מקור לידיעות שבהן מופיע מידע שגוי על חקירות משטרתיות. דובר מחוז ירושלים, שמוליק בן-רובי, העיד במשפט כי "העיתונות לא כלי שרת של המשטרה כדי לקדם חקירה [...] דיס-אינפורמציה זה בניגוד לנהלים".

שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי לצוות ההסברה של הליכוד הצטרף העיתונאי חיים זיסוביץ'.