איור: רות גוילי
ארצות הברית - כולם מפרסמים הכול
לאחרונה, רגע לפני הבחירות לקונגרס בארצות הברית, פרסמה רשת הטלוויזיה ABC תמליל שיחה באינטרנט, בין חבר הקונגרס מארק פולי (רפובליקנים) לבין אחד הנערים שהתנדבו לעבוד בבית הנבחרים בתפקידי שליחויות למיניהם. לפי התחקיר, פולי, שקידם חוקים להגנה על ילדים, שלח לנערים מסרי זימה. החמור יותר – חברי קונגרס אחרים, ובראשם יו"ר בית הנבחרים, דניס האסטארט, ידעו במשך שלוש שנים ושתקו. הבולשת הפדרלית פתחה בחקירה. הסחרחרת החלה: עיתונאים לא התביישו להודות "סוף סוף פרשה פשוטה להבנה עם סקס, שקרים ואינטרנט. משהו להרטיב את מערכת הבחירות", נכתב באחד העיתונים.
"שערוריית מארק פולי לרפובליקנים, היא כמוניקה לוינסקי לקלינטון", כתב דיק מוריס בעיתון "The Hill", חדשות מגבעת הקפיטול – ומי כמוהו יודע, שכן היה יועצו של הנשיא ביל קלינטון בעת שהתפוצצה פרשת לוינסקי. מאז פולי התפטר ונעלם. פרקליטו טען שהוא אשפז את עצמו במוסד לגמילה מאלכוהול וכי את השיחות בצ'ט ניהל בגילופין. לא ברור אם נעשו מעשים והחקירה רק החלה, אבל חיסול תקשורתי ופוליטי כבר יש. "זה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרפובליקנים", כתבו העיתונים. כולם עמדו על כרי הדשא בוושינגטון ופתחו מיקרופונים, והפוליטיקאים קפצו על ההזדמנות. כשהעיתונות עושה זאת, בלי מסננים, מדוע לוותר על זמן אוויר חודש לפני הבחירות?
בארצות הברית כולם מפרסמים הכול. העיתונות הצהובה וגם הרצינית. בטוק שואוז ברשתות הטלוויזיה מתראיינים חשודים כידוענים לכל דבר. בעלי טורים מותחים ביקורת גלויה וחורצים גורלות עוד לפני שהתבררו העובדות. "לפני כל מינוי פוליטי נערכות חקירות בוועדות שני בתי המחוקקים והן גלויות ופתוחות לסיקור, כך שתרבות החקירות היא חלק מהתרבות הפוליטית האמריקנית", מסביר יעקב אחימאיר, עורך ומגיש התכנית "רואים עולם" ומי שהיה כתב רשות השידור בוושינגטון בשנות השבעים. היום כל עיתונאי אמריקני מייחל ל"ווטרגייט" משלו. לפרשיות גדולות מוצמדת לעתים הסיומת "גייט", כדי להעצים אותן. והפוליטיקאים מספקים בכל פעם מחדש אתגרים הבוחנים את גבולות הסיקור העיתונאי.
בפרשת מוניקה לוינסקי וביל קלינטון, הנשיא הורשע בבית הנבחרים במתן עדות שקר, אבל הפרשה לא הסתיימה ב"גייט", וקלינטון שכנע את חברי הבית שלא להדיח אותו.
השאלה האם נשיא משקר או לא היא כה מהותית עד שסוגיות שהיו שמורות רק לעיתונות הצהובה פרצו גבולות והתפשטו לעיתונים המכובדים: האם מין אוראלי נכלל בגדר יחסי מין? קלינטון טען שלא ולכן לשיטתו לא שיקר. כדי למשוך את הקוראים ולשמור את הסיפור בכותרות לא נרתעו העיתונים מלפרסם פרטים מביכים מהחדר הסגלגל, שם אירח קלינטון את לוינסקי. כל אחת מהנפשות הפועלות שהיו מעורבות בפרשה ניסתה לקדם את ענייניה באמצעות העיתונות – וזו עזרה לכולן: פרקליטים, חברי קונגרס, לינדה טריפ – "חברתה" של לוינסקי שהקליטה בחשאי שיחות טלפון שבהן התוודתה הצעירה על יחסיה עם הנשיא. גם חוקר הפרשה המפורסם, קנת סטאר, לא נשאר מאחור. תכנית התחקירים המכובדת "60 דקות" של CBS, ערכה כתבה על כל שיטות החקירה של קנת סטאר – המקובלות והלא מקובלות. סטאר עצמו התראיין לכתבה בשעה שבית המשפט העליון התחבט אם להרחיב את החקירה אל תוככי הבית הלבן.
הדלפות מהמשטרה הן עניין מקובל. אחת התעלומות הגדולות שניזונה מהדלפות בזמן חקירה היא פרשת צ'נדרה לוי, מתמחה בבית הלבן בת 24, שנעלמה בחודש מאי 2001 והוכרזה נעדרת. בתחילה, היעלמה לא זכה לכותרות גדולות בעמודי החדשות, עד שדלף המידע לפיו לוי ניהלה רומן עם גארי קונדיט, חבר קונגרס נשוי. העיתונות פתחה במצוד אחר הסיפור. ההורים, החברים של לוי – כולם חשפו את הרמזים העבים לרומן עם חבר הקונגרס. קונדיט עצמו הכחיש: "קשרי ידידות בלבד", הגדיר את יחסיו עם הנעדרת, אבל הוא הציע פרס למי שימצא אותה. העיתונות לא הרפתה: עיתון אחד דיווח שלוי בילתה לילה בביתו של חבר הקונגרס, כותרת אחרת בישרה שהמשטרה מעריכה שהצעירה התאבדה, ובעיתון שלישי הודו החוקרים ש"אין קצה חוט". פרשת צ'נדרה לוי לא באה על פתרונה עד היום.
בריטניה - הקריטריונים לחשיפה: כסף וסקס
העיתונות הבריטית נמצאת באמצע בין העיתונות האמריקאית, המפרסמת הכול בכל מקום, לבין העיתונות האירופאית השמרנית. מן המפורסמות שבבריטניה, העיתונות הצהובה מפרסמת עד כדי להביך, אבל גם העיתונות הרצינית לא נמנעת מלפרסם פרטים מביכים, אלא שהיא מדגישה את "הצידוק הציבורי" לדיווחיה אלה. פרשיות "סליזי", (מלוכלכות) שוטפות את עמודי העיתונים בעיקר לפני בחירות. "הקריטריונים" הם כסף וסקס. כך קרה למפלגת הלייבור לפני כחצי שנה, זמן קצר לפני הבחירות לרשויות המקומיות.
שתיים מהפרשיות הבולטות שהתגלגלו בתקשורת קשורות בשר הפנים, צ'ארלס קלארק ובסגן ראש הממשלה, ג'ון פרסקוט. פרסקוט נתפס מנהל רומן עם מזכירתו, טרייסי טמפל. לכאורה, סיפור רכילותי חסר משמעות. ה"סאן" הסתפק בעדותה של המזכירה והעמיק בפרטים האינטימיים: איפה, מתי ואיך. צלמים נשלחו לצוד את הנאהבים. העיתונים הרציניים יותר פרסמו כמעט את אותם הפרטים, אבל הדגישו את העילה הציבורית לסיקור העסיסי, היינו, שהמפגשים האינטימיים בין השניים התנהלו במשרדו של השר בשעות העבודה, בעוד שמעבר לדלת עמלים העובדים. טמפל התראיינה וסיפרה שפגישה אחת התרחשה אפילו בדאונינג 10, מעונו הרשמי של ראש הממשלה. בהזדמנות אחרת, סיפרה, המפגש נערך זמן קצר לאחר שפרסקוט חזר מטקס זיכרון לחללי מלחמת עיראק.
הטיימס הגדיל לעשות וערך סקר. 60% מהנשאלים, סברו שרצוי שפרסקוט יפרוש. זה לא קרה וגם ראש הממשלה, טוני בלייר, סבר שאין הצדקה לפטר את סגנו; בסך הכול מדובר בפרשייה שהתפרסמה כדי לפגוע בלייבור לפני הבחירות המוניציפאליות. בלייר ידע שהעיתונות הבריטית מחפשת את הכותרת של הרגע ופחות מתמודדת עם התוכן. לשכתו נחשבת לאחד הצירים המרכזיים והמשומנים במכונת ההדלפות הפוליטיות. במקרה הנדון השיטה פעלה נגדו. פרסקוט אולץ לפרוש.
קדם לו השר דיוויד בלאנקט שאולץ להתפטר לאחר שהתפוצצה פרשיית אהבים שלו עם מזכירה. היא אף הודיעה שהוא אבי התינוקת שלה, וגם בדיקת ד.נ.א. שהפריכה את הטענה לא הצילה אותו. כעבור תקופת צינון מסויימת חזר לבימה הפוליטית.
גרמניה - ללא הדלפות
בשנת אלפיים התפוצצה בגרמניה פרשיית שחיתות מסעירה. הנשיא דאז, יוהנס ראו, שכיהן ביו השנים 1999 ל־2004, נחקר בחשד שנהנה מטיסות חינם, שמומנו על ידי אחד הבנקים במדינה בזמן שהיה ראש מדינת מחוז.
העיתונות הגרמנית נוהגת בזהירות בדיווחיה על פרשיות שחיתות של מנהיגיה. וודאי שלא נשמעות דעות נחרצות של עיתונאים או ביטויים הקוראים להשעיית המנהיג. כמעט ואין הדלפות מתוך חקירות והעיתונות אינה נוהגת לסקר בשידור חי מסיבות עיתונאים שעורכים נציגי משטרה, או המנהיגים. לכל היותר, האירוע יסוקר ותמציתו תובא בכתבה במהדורת החדשות.
בגרמניה יש חלוקה ברורה, דיכוטומית, בין העיתונים: העיתונות הרצינית עוסקת אך ורק בעובדות; הצהובונים, ובראשם "הבילד", עוסקים בחייהם הפרטיים של ידוענים, פוליטיקאים, ספורטאים, אך גם הסיקור הזה נעשה עם הגבלות. כאשר "הסאן" הלונדוני חשף תמונה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, מחליפה בגד ים וישבנה חשוף, העיתונות בגרמניה נזעקה לגנות אותו. "הבילד" פרסם את התמונות בכיסוי האזור החשוף.
אירוע מכונן אחד, בשנות הששים, הוא שגרם לעיתונות לרסן את עצמה: העיתון "דר שפיגל" חשף מסמכים סודיים של נאט"ו. לפיהם, גרמניה קיבלה את הציון הנמוך ביותר למוכנות צבאית (מבין כל המדינות החברות בארגון). העיתון הטיל את האשם ישירות על שר ההגנה של גרמניה, פרנץ יוזף שטראוס. הפרסום הוביל למעצר עורכים ב"דר שפיגל", בהם העורך הראשי, רודולף האוגשטיין. המשטרה סגרה את משרדי העיתון למשך שבועות, תפסה מסמכים וערכה חיפוש פולשני גם בבתי כתבים ועורכים. שר ההגנה הזועם, אף הפעיל קשריו וגרם למעצרו של אחד הכתבים בחו"ל. אולם, בית המשפט סירב לשפוט את העיתונאים בנימוק שבמעצרם נשלל "חופש הפרט". בית המשפט נמנע מלתת גיבוי ל"חופש הביטוי". למרות הזיכוי המוחלט, העיתונות בגרמניה אינה רושמת לזכותה "חיסולים פוליטיים": העיתונאים יצאו לחופשי, אבל העיתונות נרתעת מאז לפרסם תחקירי ענק.
"העיתונים בגרמניה נזהרים מאוד בסקופים", אומר דוד ויצטום עורך ומגיש בערוץ הראשון שהיה כתב הערוץ בגרמניה בשנות השמונים. "מאז ועד היום, אני לא זוכר סקופים גדולים שנחשפו בעיתונות". לדבריו, אם נחשפות פרשיות הן מובאות בשם אומרם. העיתונות מצוטטת מפיהם של פוליטיקאים. אבל עיתונאים לא מחווים דעתם האישית על פרשייה. לכל היותר, מובא במהדורות החדשות בטלוויזיה מאמר אישי אורח של פרשן עיתונאי מן העיתונות הכתובה, המציג את עמדתו.
כך היה בפרשיית השחיתות שגרמה לקנצלר לשעבר הלמוט קוהל להיעלם מהמפה הפוליטית בשנות ה־90. קוהל נחשד בפרשיית תרומות בלתי חוקיות למפלגה הנוצרית דמוקרטית שבראשה עמד. הפרשייה פורסמה לפני הבחירות לבונדסטאג בשנת 98'. בניגוד לתקנון המפלגה, קוהל סירב לפרסם את שמות התורמים. התקשורת סיקרה את האירועים והביאה את דעות הפוליטיקאים, המתנגדים והביקורת הציבורית שנשמעה נגדו עד שהקנצלרית הנוכחית ובת חסותו, אנגלה מרקל, מצאה לנכון להצניע את קשריה אתו. קוהל נאלץ להיעדר מפעילות ציבורית למשך כמה שנים ונחשב מוקצה. את הבחירות הבאות ניצח יריבו, הקנצלר לשעבר גרהרד שרדר, מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית. התקשורת הגרמנית לא מצאה עד היום את התורמים שקוהל התאמץ להסתיר.
צרפת - המידע נכתב בספרים
לצרפתים אין מגבלות כאלה. לאחרונה יצא לאור בצרפת ספר המתאר את כל פרשיות האהבים במסדרונות ארמון האליזה. נאפופיהם של פוליטיקאים בדימוס ושל אלה שעדיין מכהנים. הספר מכה גלים לא בגלל הבגידות, שהיו ידועות, אלא בגלל הפרסום.
"בגידות הן מצב נורמאלי ברפובליקה. מנהיגים ניהלו רומנים עם עיתונאיות שסיקרו את מערכת הבחירות שלהם. הנשיא וראש האופוזיציה חלקו את אותה מאהבת (הנשיא לשעבר מיטראן וראש האופוזיציה, שיראק. ל.ש.פ) וזה לגיטימי", אומר אורן נהרי, ראש דסק החוץ בערוץ הראשון.
כלי תקשורת מכל הקשת הפוליטית, מה"לה מונד" ועד אחרון המקומונים, נהנים ממימון ממשלתי במטרה לשמור על עיתונות חופשית ועצמאית. התקציב שמקצה הממשלה לתמיכה בעיתונות לשנת 2007 עומד על 278 מיליון יורו – כפרומיל מתקציב המדינה.
עם או בלי קשר לעובדה הזו, השתרש הנוהג שהעיתונות הצרפתית לא מדווחת על חייהם הפרטיים של מנהיגיה. לאחרונה פרסם שבועון רכילות תמונה של המועמדת לנשיאות צרפת, סגולן רויאל, כשהיא על שפת הבריכה בביקיני. הפרסום גרם למהומה בנימוק של חציית גבול הטעם הטוב. אבל כיצד נוהגת העיתונות הצרפתית באישי ציבור החשודים בשחיתויות? על פי החוק הצרפתי, אסור לפרסם פרטים מתוך חקירות, אולם לחלל שבו חסרות העובדות נכנסות ההשערות והפרשנויות.
העיתונות השמאלנית, למשל, אינה מוותרת על ההזדמנויות לנגח את הנשיא הנוכחי, ז'אק שיראק, בפרשיות שחיתות המיוחסות לו. אחת הגדולות שבהן היא מעורבותו בעסקת מקרקעין מפוקפקת שחשף ה"לה מונד" לפני חמש שנים. לפי הפרסום, שיראק היה עד לכך שחבר מפלגתו שילם שוחד של 5 מיליון פרנקים צרפתיים לאנשים במערכת הפוליטית כתגמול על עסקת מקרקעין שהשיגו בשבילו. העיתונות מפרסמת פרשיות שחיתות נוספות שבסופו של דבר מתפוגגות משום שהנשיא נהנה מחסינות מפני תביעות פליליות למשך כל תקופת כהונתו (אך לא מעבר לה), למעט מקרה של בגידה ברפובליקה. מתסכל, אולם הצרפתים מתנחמים בכך, שמה שנעדר מעמודי העיתונות יושלם ספרים.
כך, לאחר מות הנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן, פרסם רופאו האישי ספר שחשף את דבר מחלת הסרטן שלקה בה כבר בתחילת כהונתו. בית המשפט גנז את הספר לבקשת המשפחה שטענה שהפרסום הוא הפרה של צנעת הפרט. ההוצאה לאור לא ויתרה והעלתה את הספר לרשת האינטרנט. בספר אחר שפורסם על חייו הכפולים ועל הבת שנולדה לו מחוץ לנישואין, נאמר שמיטראן שלח יחידות מיוחדות במימון המדינה כדי להגן על פרטיותה של בתו.
הציבור הצרפתי מקבל בסופו של דבר את המידע המגיע לו, אם גם באיחור: בשנת 2001 יצא לאור ספרו של מי שהיה ראש המודיעין הצבאי הצרפתי באלג'יריה הכבושה, הגנרל פול אסואראס. הוא הודה בשורה של מעשי רצח שביצע בשם הרפובליקה בשנות הששים בידיעת שר המשפטים דאז, פרנסואה מיטראן.
לימור שמואל-פרידמן היא כתבת בדסק החוץ של ערוץ 1
גיליון 65, נובמבר 2006