ב-1961 מלאו במזל טוב ארבעים שנה למושב העברי הראשון, נהלל. יום ההולדת היה ציון דרך חשוב למדי בישראל של התקופה ההיא, ולוּ בשל העובדה, שבאותה שנה נחגג ברוב עם יובל החמישים של דגניה, אֵם הקבוצות. תנועת המושבים לא היתה מוכנה להשלים, לא היתה יכולה להשלים, עם מצב שבו הקיבוצים מקבלים את מלוא תשומת-הלב, והמושבים לא מקבלים כלום. מה גם שהמושבים היו הרבה יותר נאמנים מהקיבוצים לבן-גוריון. אם לדגניה מגיע, לנהלל מגיע, וחסר להם שלא.
מחלקת ההסברה של ההסתדרות היתה בתקופה ההיא גוף רב-עוצמה. בין השאר, הפיקה סרטים דוקומנטריים קצרים, באורך של 20--12 דקות, שתיארו את הישגי הפועל והחלוץ העברי. הסרטים הוצגו בבתי-תרבות ובתי-קולנוע, וזכו לתהילה. רק טבעי היה, סרט לכבוד יובלה. רק טבעי היה, שגם נהלל.
הסרט הנהללי הופקד בידי אמיל קנאבל, צלם סרטים ידוע, שביקש לנסות את כוחו בבימוי. לקנאבל היתה קונספציה: הוא יתאר את נהלל ככפר של איכרים אמיתיים, אנשים שמוצאים את פרנסתם בעבודה קשה ומפרכת. כדי להדגיש את הקושי, הסרט יצולם בשחור-לבן. זה היה 35 שנה לפני שסטיבן ספילברג המציא מחדש, ב"רשימת שינדלר", את הקולנוע בשחור-לבן.
כמו תמיד, הפקת הסרט התארכה מעבר למתוכנן. חג הארבעים חלף עבר לו, וערב אחד ב-62' התכנסו כל חברי המושב בבית-העם של נהלל, להשתתף בבכורה העולמית. גם אני זכיתי להיות שם. הייתי תלמיד י"ב, ערב גיוס לצבא, ואבי המנוח, יוסף בורשטיין, שהיה מנהל מחלקת ההסברה, הציע לי לנסוע אתו. הפיתוי היה גדול.
כדי למלא את הערב, פתחו בסרטי חימום. הקרינו, בין השאר, סרט על הצנחנים, שהפיק שירות הסרטים של מרכז ההסברה. הצנחנים היו יפים ומאושרים. השמים היו כחולים, וכל המצנחים נפתחו בעתם. זה היה סרט מאוד חיובי.
הקרינו גם את הסרט על דגניה. הקיבוצניקים היו יפים ומאושרים. הירדן כחול, והדשא ירוק. המון פרחים היו אז בדגניה, והסרט נתן תמונת קלוז-אפ של כל אחד מהם.
לסיום הקרינו את הסרט על נהלל. כשהמלה "סוף" הופיעה על המסך, ומישהו עשה טובה והדליק את האורות, השתלטה על האולם דממה כבדה, מבשרת רעות. איש לא מחא כפיים. איש לא דיבר. נהלל היתה מזועזעת.
אבי ביקש מהחברים לדבר. לקח להם זמן למצוא את המלים. למיטב זכרוני, הראשון שפתח את פיו היה בן ארבעים בערך, מדור הבנים של נהלל. "ארבעה חודשים", אמר, "הם ישבו כאן. לא נתנו יום עבודה. רק ישבו וחיכו. ולמה הם חיכו? לגשם. הם לא רצו לצלם את נהלל בשמש. נהלל בבוץ, זה מה שהם רצו".
"הם צילמו המלטה של עגל, הם צילמו", אמר שני. "ההמלטות בנהלל בדרך-כלל קלות, כמה דקות והעגל בחוץ, ככה זה אצלי, על כל פנים, אבל הם צילמו את ההמלטה הכי קשה שיש. בושה של המלטה".
"מה זה", שאל אחד המייסדים, חבר-כנסת בדימוס. "רק בדגניה יש פרחים? בנהלל אין? בוץ, זה מה שיש בנהלל?".
אני זוכר שלאורך הדיון התנגן בראשי "שיר הסייר" של להקת הנח"ל, שהיה מאוד מקובל בשנה ההיא. השיר סיפר על חייל שוחר סיורים, שניסה לברוח לשטח ערב חתונתו. "אז תפסו האבות קלשונים, ורצו אחריו…". מתי, שאלתי את עצמי, יתפסו הנהללים קלשונים, ומה אני עושה אז.
אחת הנשים מדור המייסדים ביקשה לומר משהו על אשה שצולמה בסרט. "לקחו את האשה היחידה בנהלל ששמה ליפסטיק. פרוסטיטוטקה, זה מה שהיא. ואותה הם שמו בסרט".
"איפה העיגול", צעק אחד הקשישים. נהלל הוא היישוב הראשון, והיחיד, שנבנה כעיגול. זה היה סמלו המסחרי. "כל מה שרואים מהעיגול של נהלל זה תמונה אחת קטנה, ליד הכתובת 'סוף'".
"מילא שיציגו את זה בארץ", אמר אחד המייסדים. "קורה שהמוסדות טועים. אבל אני שומע שהולכים להציג את הסרט באמריקה. באמריקה! זה אסון. מה יגידו על נהלל בעולם?".
השאלה נותרה ללא מענה. "אני מציע", אמר, "שניקח כסף מקופת הכפר, נקנה את הסרט מההסתדרות, ונשרוף אותו".
"מה זה", "לא בא בחשבון", "השתגעת", מחו הצעירים בקול. אחד מהם, לימים שר בישראל, קם ואמר: "לקח לנו שנים עד שסילקנו את הידיים שלכם מקופת הכפר. בקופה אתם לא נוגעים!".
קמה מהומה. הנחנו לנהללים לריב זה עם זה -- תפקיד שהם ממלאים בהצלחה מיומו הראשון של המושב ועד עצם היום הזה -- ונסענו הביתה. עברו שנים עד שהבנתי שמנקודת-הראות שלהם, הם צדקו. היתה להם ביוגרפיה, אישית וקולקטיבית, שהיתה הרבה יותר זוהרת מחיי היום-יום הקשים שלהם. היה להם מיתוס. פתאום בא איזה שמנדריק מתל-אביב ודוחף אותם לבוץ.
בעיני, הסדרה "תקומה" היא אחד המפעלים המוצלחים שעשתה רשות-השידור מעודה. היא רצינית, מקיפה, מאוזנת ופותחת חשבון-נפש בכמה קטעים של תולדות מדינת ישראל, שחשבון-הנפש יפה להם. הליקוי הרציני היחיד שמצאתי בה הוא חסרון האלמנט הרגשי, הפואטי, התמים, האוהב, שליווה את תקומת ישראל. חבל שיוצרי הסדרה לא הלכו בעקבות הסדרה הנהדרת שהפיקה הטלוויזיה החינוכית האמריקאית על מלחמת האזרחים שם.
אבל רבים מהוותיקים, אלה שנותרו מדור מייסדי המדינה, רואים את "תקומה" בעיניים אחרות. הסדרה, בעיקר הפרקים על דיכוי עדות המזרח וערביי ישראל, שדדה מהם את עברם, או לפחות את העבר כפי שראו אותו. קצתם כתבו מכתבים נרגשים למערכת, או ביקשו לדבר ברדיו. חלק מהתגובות היו מעניינות לא פחות מהסדרה.
כאשר פורסמה הביוגרפיה של ברל כצנלסון "ברל", מאת פרופ' אניטה שפירא, הגיע מכתב נרגש למערכת "דבר". המכתב אמר בערך כך: "שמי פלוני. אני השתתפתי במרד הפועלים בחוות כינרת, שהיה בתרס"ט. כל חיי סיפרתי על המרד לילדי, לנכדי, לניני. כשיצא הספר על ברל קנו לי אותו הנינים במתנה. פתחתי, ושומו שמים. יש המון על ברל ואף לא מלה עלי. וברל בסך-הכול היה אז צעיר, שישב בשקט בצד.
"ועכשיו אני שואל, איך אסתכל בעיניים של הנינים שלי. מה הם חושבים עלי? הם חושבים שהמצאתי הכול, שאני שקרן".
גיליון 14, מאי 1998