בקול תרועה רמה פירסם השבוע המשרד להגנת הסביבה הודעה לתקשורת ולציבור הרחב בדבר חידוש היתר הפליטה של מפעל נשר-רמלה, בהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי.

לכאורה לא מדובר בידיעה חדשותית מרעישה, לא דליפה ולא פיצוץ, חלילה, לא הכרזה על שמורת טבע חדשה ולא תקציב לטיפול במפגעים סביבתיים. דיווח פרוצדורלי בסופו של הליך פרוצדורלי. אבל היתר הפליטה הוא למעשה הבסיס העיקרי לפעילות של כל מפעל. הוא זה שקובע אילו חומרים ייכנסו אליו-במקרה של נשר, היתר הפליטה קובע אילו דלקים ופסולות, שחלקן אף רעילות, ייכנסו לכבשנים האימתניים. הוא גם קובע את מזהמי האוויר הרבים שיפלטו מארובות המפעל על פי חוק.

כי גם אם החלקיקים הנשימים, תחמוצות החנקן והגופרית, המתכות הכבדות השונות, התרכובות האורגאניות הנדיפות ועוד, חלקם חומרים מסרטנים, נפלטים תחת היתר - הם עדיין מזהמים וגורמים לתחלואה ולתמותה.

כדי להבין את הבעייתיות בהליך ננתח את הודעת המשרד לפרטיה.

היתר הפליטה החדש כולל תנאים מקיפים, מחמירים ומפורטים לעומת ההיתר הקודם, ובין היתר דרישה להפחתת פליטות ביחס לפליטות שאושרו בהיתר הקודם. היתר הפליטה תואם את הדירקטיבה האירופית והרגולציה האירופית המקובלת למפעלי מלט".

פתיחה מבטיחה. תודו.

במסגרת תנאי היתר הפליטה המעודכנים, יידרש המפעל לצמצם באופן ניכר את הפליטות לאוויר. התנאים בהיתר הפליטה הדורשים צמצום ומניעת פליטת מזהמים לסביבה וכוללים, בין היתר, צמצום פליטות בלתי מוקדיות של חלקיקים והחמרה בערכי הפליטה של תחמוצות חנקן וחלקיקים. במסגרת ההיתר, הוסף ערך שנתי לפליטת כספית בארובות, וכן דרישות לניטור ודיגום סביבתי של מזהמים נוספים".

צמצום, מניעה ושוב צמצום, ניטור ודיגום. נשמע טוב! אבל אני קורא את הדברים הללו ושואל את עצמי בצורה הכי פשוטה: מה נשמו תושבי האזור בכל השנים הללו, בהן פעל המפעל תחת היתר הפליטה הקודם, אם נדרשים תנאים כל כך מקיפים, מחמירים ומפורטים כדי להוביל לצמצום ולמניעת פליטת מזהמים לסביבה, מזהמים המזיקים לאדם? ומה זה אומר על המזהמים שהתושבים ימשיכו לנשום עכשיו, כחוק?

ובכלל, למקרא הדברים נדמה כי המשרד מתגאה בהישגיו מול החברה. כאילו מדובר בהצלחה מסחררת שב-2022 הצלחנו לדרוש מהמפעל (שנוסד, אגב, ב-1925), את מה שהיינו צריכים ואפילו חייבים לדרוש הרבה קודם.

בכל מקרה, לפני שאתם שמחים וסומכים את ידיכם על המוצר המוגמר, כדאי שנתעכב רגע על חלקה השני של ההודעה, שמתייחס לשיתוף הציבור:

בהתאם לדרישות חוק אוויר נקי, הבקשה להיתר פליטה פורסמה לעיון הציבור באתר המשרד להגנת הסביבה, כפי שהוגשה להחלטת הממונה על נספחיה. טיוטת היתר הפליטה למפעל פורסמה להערות הציבור ונערך דיון פומבי בהשתתפות הציבור הרחב, נציגי המשרד להגנת הסביבה, נציגי המפעל, ראשת המועצה האזורית גזר, נציג היחידה הסביבתית רמלה, יחידה סביבתית לוד ותושבים ובעלי עניין. המשרד להגנת הסביבה רואה חשיבות רבה בשיתוף ומעורבות הציבור בהליכים אלו, אשר תורמים לשיפור וחידוד דרישות ההיתר".

אוקי, אפשר להירגע. הציבור שותף. אבל מה המשמעות של הליך שיתוף ציבור במקרה הזה? למי שלא מכיר ולא יודע, הבקשה להיתר הפליטה מתחילה את דרכה במפעל, והוא זה שמגיש בקשה מסודרת ואין ספור מסמכים נלווים למשרד להגנת הסביבה. לאחר מכן, ולאחר דיונים חוזרים ונשנים בין המפעל והמשרד, המשרד מכין את טיוטת ההיתר, וזו מפורסמת להערות הציבור.

עכשיו, הציבור שלא מבין ולא אמור להבין בתקנות ובחוק אוויר נקי, ובטכנולוגיות של הגנות סביבתיות בתחום שריפת פסולת וייצור מלט, צריך לקרוא מאות עמודים בזמן קצר של חודש וחצי, להיעזר במומחים, בהתנדבות או בתשלום, לכתוב הערות והשגות ולהציע הצעות, וכל זאת כדי להבטיח את הדבר הבסיסי ביותר: את בריאותו. את הזכות לנשום אוויר נקי.

אבל בציבור, ייאמר לזכותו, יש מי שטורחים, משקיעים מזמנם, לומדים את הנושא ומגישים הערות. בהמשך ההודעה מתייחס המשרד להישגים של אותו ציבור, ומפרט כיצד הן הוטמעו בהיתר הפליטה. לדוגמא, הציבור אחראי ל"החמרה בערך הפליטה לדיאוקסינים [חומרים מסרטנים; ע.ו] כך שיעמוד על הערך הנמוך הקבוע במסמכי הייחוס", או "נוספה דרישה להתקנת מצלמות שיאפשרו למשרד ביצוע פיקוח הדוק יותר על פליטות לא מוקדיות מהמפעל".

יפה מאוד. אז המשרד באמת קשוב לציבור. אבל רגע, מדובר בסך הכל בשמונה תיקונים ביוזמת הציבור, מתוך מאות סעיפים. ובכלל, איפה היה המשרד מלכתחילה? יתרה מכך, מבט במסמך התמציתי והמנוכר, "מענה להערות הציבור לטיוטה להיתר פליטה – נשר- מפעלי מלט ישראליים בע"מ", שפרסם המשרד יום קודם לכן, מראה שרוב הסוגיות שהעלה הציבור הסתיימו בתשובות בסגנון "אין", "לא" או "אי אפשר", ובתשובה הגנרית לפיה "הכל לפי הדרקטיבות האירופאיות בתחום" (כלומר הסטנדרטים לחקיקה ולפיקוח ואכיפה המוצעים באירופה ומתעדכנים מזמן לזמן).

אבל כאשר עלתה מהציבור סוגיה מהותית, למשל הטענה כי "יש לדרוש מהמפעל להתקין מערכת SCR ועמידה בערך נוקסים 200", המענה של המשרד היה: "לפי בדיקה טכנו-כלכלית שביצע המפעל בהתאם להנחיות שקבע המשרד, אין הצדקה כלכלית להתקנת מערכת SCR". כאן נדרש הסבר קצר.

מערכת SCR (ראשי תיבות של Selective Catalytic Reduction) היא מערכת להפחתת פליטות תחמוצות חנקן (המכונות נוקסים), שחשיפה אליהן עלולה לגרום להגברה של תגובות דלקתיות במערכת הנשימה של אנשים בריאים, ולמחלות נשימתיות שונות ובעיקר אסתמה, כמו גם לסיכון למומי לב בעוברים. מערכת ה-SCR ממירה את הנוקסים לחנקן ומים, שני חומרים שאינם רעילים. לכן, המענה של נשר ושל המשרד המסתכם במילים "הצדקה כלכלית", הוא פשוט מקומם.

מה עם העלות הבריאותית והסביבתית של הפליטות, כלומר העלויות החיצוניות. נשר טענו שהתקנת ה-SCR תגרור עלויות של עשרות מיליוני שקלים למפעל, אבל לפי דו"ח מרשם הפליטות לסביבה האחרון של המשרד, משנת 2021, העלויות החיצוניות של נשר בגין פליטות מזהמי אוויר לשנת 2020 עמדו על 817 מיליוני שקל והיא מככבת במקום השלישי והמפוקפק בין עשרת המזהמים הגדולים במשק.

אפרופו הדרקטיבה האירופאית, לפי הדרקטיבה האחרונה בתחום, שהיא בעצמה כבר בת כמה שנים, טווח הפליטה המותר של מזהמים במתקנים כמו אלו שבמפעל נשר, צריך לעמוד על 200-500 מ"ג/מק"ת (מיליגרם למטר מעוקב גז). התקנת מערכת SCR יכולה להוביל להפחתה בפליטות תחמוצות החנקן עד כדי 200 מ"ג/מק"ת.

לפי היתר הפליטה הישן של נשר, הדרישה של המשרד להגנת הסביבה לפליטות נוקסים עמדה על 800 מ"ג/מק"ת. כלומר, מעל לדרקטיבה. בהיתר החדש נקבע למפעל בשלב הראשון ערך מותר של 500 מ"ג/מק"ת - שלפי המענה של המשרד להערות הציבור "הוא ערך מקובל וקיים בטווח מסמכי הייחוס". לאחר מכן נדרשת הפחתה של הפליטות לערך של   350מ"ג/מק"ת. כך שלמעשה אנחנו מתחילים במינימום ההכרחי.

בנשר הציעו חלופה אחרת להורדת פליטות הנוקסים, כזו שתאפשר להגיע ל-350 מ"ג/מק"ת ולא ל-200 מ"ג/מק"ת. לדבריהם, היא גם תוביל לתועלות סביבתיות נוספות כגון שימוש בפסולות והפחתת פליטות גזי חממה משינוע והטמנת פסולת. אלא שכל זה בלי לחשב חלילה את עלויות הזיהום משריפת הפסולת, וכמובן - תוך שהם מבקשים סבסוד של המדינה להטמעת הפתרון.

הודעת המשרד מקנחת בפסקה הבאה:

המשרד להגנת הסביבה ימשיך לפקח על עמידת המפעל בתנאים והדרישות שהציב במסגרת ההיתר, ולבצע אכיפה במקרים שיימצאו חריגות, במטרה לשמור על בריאות הציבור".

זו המהות של היתר הפליטה לאוויר ושל חוק אוויר נקי. החוקים וההיתרים הכי מתקדמים ומחמירים לא שווים כלום אם אין פיקוח ואכיפה. אבל לא רק שהמשרד כמעט ולא מפקח ואוכף, כשכבר יש פיקוח ואכיפה הם לרוב ברמה המנהלתית והנמוכה ביותר, ואת זה אמר וכתב מבקר המדינה שחור על גבי לבן בדו"ח חריף. וכשכבר מתקיימת אכיפה ברמה הבסיסית - בימים אלו מתקיימים שני הליכים נגד נשר בגין הפרת הוראות היתר הפליטה הישן, האחד מלפני יותר משנתיים - הציבור לא מכיר את הפרטים והבירור לוקח שנים ארוכות, בזמן שהמפעל ממשיך לעבוד וממשיך לקבל היתרי פליטה חדשים.

אנחנו צריכים תעשייה, ובטח ובטח חברה לייצור מלט, ויש שיקולים שונים והיבטים נוספים פרט לאלו הסביבתיים, למשל שיקולים כלכליים וחברתיים, שיש לקחת בחשבון בדרישות מהתעשייה. אבל כשהדרישות מתחילות ברף הנמוך והחשבון תמיד לצידם של התעשיינים ובעלי המאה, אנחנו מפסידים כפל כפליים. ואף שיתוף ציבור לא יוכל להסתיר את הבושה.