כאשר ארנון פרלמן, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, גמר אומר לפרוש משירות המדינה, נערכו לכבודו כמה וכמה מסיבות פרידה. איש חביב היה פרלמן בתפקידו, טוב מזג, מאיר פנים, מסוג האנשים שנעים לפגוש אותם וקל להיפרד מהם. באחת המסיבות התייצב פרלמן מאחורי הדוכן המכובד, המעוטר בסמל המדינה, וסיכם ביושר, בגילוי לב מופתי, את דרישות התפקיד.
"אם בסופו של יום עבודה", אמר, "ראש הממשלה היה מרוצה ממני ואתם לא התעצבנתם יותר מדי, ידעתי שהיה לי יום מוצלח".
העיתונאים מחאו לו כפיים. הם זכרו את לילותיהם הארוכים על הטלפון, כשהם מטיחים בפרלמן שאלות טרחניות, מרושעות, והוא משיב להם ברוח טובה ובלא-כלום. הם זכרו את מראה הפנקס הריק בתום כל שיחה כזאת, ריק כמו מקרר של משפחה מובטלת, והתנחמו בעובדה שגם הפעם הסתיימה השיחה בהרצת קטעים ובצחוקים הדדיים. יועץ התקשורת לא ייעלב, לא ישחק ברוגז ולא ייתן פירור לעיתון המתחרה. מחר בערב הוא ירים ברצון את הטלפון, ויקיים שיחה חביבה ומיותרת נוספת עם הכתב החרוץ.
במשולש הרומנטי הזה - ראש ממשלה, יועץ תקשורת ועיתונאים - נעלם מקומו של השותף הרביעי: האנשים השקופים בחוץ, שבשבילם, לכאורה, נעשה כל המאמץ המייגע הזה. החוק בארץ לא מטיל חובה על הממשלה לספק לבוחריה אינפורמציה. הניסיון הארוך של ראש הממשלה בפוליטיקה לימד אותו גם שאינפורמציה היא בדרך כלל נזק. מרגע שהיא יוצאת, אין עליה שליטה. יד על הלב, האם באמת האנשים כל-כך צמאים לדעת מה קורה? די להם בצילומיו של ראש הממשלה המטפס נמרצות, מוקף בשומרי ראשו ובפרלמן, מקומת לשכתו אל קומת חדר הישיבות של הממשלה.
לפי המרץ וסבר הפנים הרציני הם יודעים שיש מנהיג. יש דרך. יש ביטחון ושלום. הם לא זקוקים ליותר.
דובר הוא הפה של המעסיק שלו. כשמו כן מעשהו, בכל השפות: הוא מדבר. יש בו סקרנות גדולה ויצר לאו בר-כיבוש לספר, לנתח, לנמק והסביר. איש יחסי-ציבור, לעומת זאת, הוא אזור חיץ, גדר הפרדה, חומת מגן. כמו השלייקעס, הכתפיות, תפקידו הוא להחזיק את המכנסיים של מעסיקו שלא יפלו. פרלמן מילא את התפקיד המכובד הזה ללא דופי.
את הסברת מהלכיו של ראש הממשלה הותיר לאחרים, אלה שהעיתונות מזכה אותם בכינוי הגורף "מקורבים". ככל שראש הממשלה עמום יותר במעשיו, כך גדל מספר המקורבים שלו. כמה מהם יושבים בלשכתו. זה לא אומר שמה שהם מטפטפים לתקשורת מייצג את דעתו או את המסר שהוא מבקש להעביר לציבור. כל מיני דעות רווחות בחדרים משני צדי המסדרון הבהיר, הנאה בפשטותו, של לשכת ראש הממשלה. לכל אחד מהם יש אג'נדה משלו.
ויש גם מקורבים מהשוק הפרטי. סביב ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, מתקבץ חוג של אנשים שעבדו איתו בעבר, ובכך קנו את זכותם להסביר אותו לאומה. יש ביניהם אחד או שניים שהם שותפי סוד באמת. האחרים מזדנבים. ההתחזות שלהם למקורבים פותחת לפניהם דלתות, מקדמת אותם בעסקיהם, מנפחת להם את האגו. אין להם מושג מה הוא רוצה באמת.
עיתונאים מרבים לתקוף את הכתב הזר אורי דן, בטענה שהוא מקורב לראש הממשלה. הם מתבלבלים. דן איננו מקורב: הוא גרופי. כל מי שהזדמן עם השניים למטוס אחד מכיר את התמונה: שרון עומד מול העיתונאים ומדבר. דן שולף את מצלמתו הדיגיטלית ומצלם. לא פעם אחת. לא פעמיים; שלושים וארבעים פעם. הבזקי הפלאש הבלתי פוסקים גורמים לראש הממשלה למצמץ. הוא היה גוער בו, אבל כשהוא רואה את המבט החם שמרעיף עליו האיש, מבט שכמו נלקח מהסמל הישן של חברת אר.סי.איי, הוא מתרצה.
הקריירה המסחררת שעשה דן ברשות השידור הממלכתית איננה מזימה זדונית להשתיל את דעותיו של שרון במוחותיהם של משלמי האגרה. היא אות להכרת תודה והתחשבות אנושית. היא לא שונה במהותה מהטובה הנדל"נית שביקש שרון לעשות לשני הקשישים מכפר-מל"ל (והם לא הקדישו את חייהם לפיאור שמו, בוקר וערב).
בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו של שרון בראשות הממשלה חיקתה מדיניות הפרסום, למעשה, את המדיניות של הצבא האמריקאי כלפי הנטיות המיניות של חייליו: אל תשאל, אל תספר. זה עבד מעולה. כל-כך טוב, שראש הממשלה נמחק מרשימת הציפיות. הוא איבד את ההובלה לאחרים: לנתניהו בתחום הכלכלי, לאולמרט בתחום המדיני. על לשכת ראש הממשלה ירדה אווירת דמדומים, עניין מסוכן למדי בחברה קצרת רוח כמו החברה הישראלית, ובגיל מתקדם כמו גילו של ראש הממשלה.
במלים אחרות, יחסי-הציבור הצליחו יותר מדי. הגיע הזמן להגיד משהו. ואולי, אם יסולח לי על הביטוי, אפילו לעשות.
אל תשאל, אל תספר: פרלמן (צילום: פלאש 90)
▪ ▪ ▪
לפני שבועות אחדים פורסמה בעיתונים ידיעה משמחת: ערוץ התכלת, ערוץ היידישקייט הישראלי, הגיע, בעזרת השם, למאה אלף מנויים. בידיעה היה טמון, מבחינתי, סקופ גדול ושיעור חשוב בהבנת החברה הישראלית. ביררתי ומצאתי שאף לא אחד ממכרי משלם עבור הערוץ או/ו צופה בו. מה זה אומר? זה אומר שהאנשים שאני מכיר לחוד, ועם-ישראל לחוד. האנשים שאני מכיר בוהים מול מאה ערוצים סתמיים, בזמן שעם-ישראל חוזר בחשאי למקורות.
כאשר מנכים מהחשבון את החרדים, שלא צופים בטלוויזיה, את הערבים, שעניינם בתורת ישראל מוגבל, את העולים מרוסיה שטרם למדו עברית ואת המיתון, שגורם לרוב הישראלים לחשוב פעמיים על כל שקל, העובדה שמאה אלף משפחות מוכנות לשלם כסף תמורת ערוץ של מורשת יהודית אומרת המון.
ואז סיפר לי חבר אחד, מנוי בכבלים, שאת ערוץ התכלת הוא מקבל חינם, במסגרת אחת החבילות. חבר אחר, מנוי בלוויין, הרים למעני טלפון לשירות המנויים של יס ושאל כמה יעלה לו מנוי. התשובה היתה: יש לך מנוי. לא ביקשת, אז שכחנו לפתוח לך אותו.
ואז הבנתי ש"מנוי בתשלום" הוא מונח יחסי בעידן החבילות, כמו שהמונח "עיתון בתשלום" הפך ליחסי בעידן תחנות הדלק. ערוץ התכלת ראוי להערצה, אם לא בגלל המכירות שלו, לפחות בגלל ההצלחה שלו בניסוח הודעות לעיתונות.
הבעלים של ערוץ התכלת הם שלמה בן-צבי, איל תקשורת אלמוני יחסית מההתנחלות אפרת, ורון לאודר, אחד מיורשי אימפריית הקוסמטיקה של אמו, אסתי לאודר. השניים הם גם בעלים של השבועון הימני-דתי "מקור ראשון".
בן-צבי ולאודר חתמו באחרונה על הסכם שמעביר לרשותם שישים אחוז מהבעלות על ערוץ 10. בשעת כתיבת שורות אלה עושה ההסכם את דרכו אל בתי-המשפט. מלווה אותו ענן כבד של ספקות, אם באמת אלה האנשים שיצילו את הערוץ שלא המריא, או שהם תחנה נוספת בדרך ייסורים ארוכה, שסופה היבלעות בתוך אחד מזכייני ערוץ 2 או, לחלופין, סגירה.
בן-צבי, כך עולה מהפרסומים, לא מתכוון לעקוב אחר השקעתו מרחוק. הוא ייטול על עצמו תפקיד של נשיא, שיכלול גם אחריות לתכנים. על-פי ידיעה בעיתון "גלובס", הוא גם עשה סידור מיוחד שמעביר את האחריות על השידורים בסופי שבוע לידיים אחרות, כדי שאחרים יחללו שבת, והוא יעמוד חף מחטא מול בוראו ומול בית-הכנסת שלו.
מכתב ההמלצה שמביאים איתם בן-צבי ולאודר לערוץ 10 הוא השבועון שלהם, "מקור ראשון", שסיסמתו היא "עיתון ישראלי לאומי". עיון בגליונותיו מלמד שיש לו גישה מאוד מיוחדת לשאלה מה זה ישראלי, מה זה לאומי ובעיקר - מה זה עיתון.
אל איזה ציבור יודעים בן-צבי ולאודר לדבר? באחד מגליונותיו האחרונים הציג "מקור ראשון" לקוראיו שאלה: מי לדעתך המועמד הראוי לעמוד בראש הליכוד? התשובות: משה פייגלין, 51.8 אחוז; בנימין נתניהו, 25.39 אחוז; לימור לבנת (לפני הודעת התמיכה שלה במהלך חד-צדדי), 13.62 אחוז; צחי הנגבי, 3.72 אחוז, ומתחתיו, לפי הסדר, אולמרט, מופז ושלום.
עם הפייגלינים הם לא ינצחו את ערוץ 2. אפילו את ערוץ התכלת ספק אם ינצחו.
גיליון 48, ינואר 2004